באחת מהסצנות בסרט 'לב אמיץ' עומד ויליאם וולאס, מנהיג סקוטי מהמאה ה־13 שהוביל מרד לעצמאות סקוטלנד נגד השלטון האנגלי האכזר. הוא פונה לאצילים הסקוטים השבעים שמסרבים להצטרף ללחימה, מתוך רצון לשמור על נכסיהם החומריים בכל מחיר, וזועק על אוזלת ידיהם: "לא חסר לכם כוח, חסר לכם אומץ. ראיתי אנשים אמיצים שבמקום להילחם באויב האנגלי, מעדיפים להילחם זה בזה. הבסנו את האנגלים בסטירלינג, ניצחנו ביורק ואנחנו שולטים בצפון, ולמרות זאת אתם רק מתלוננים ועסוקים בלריב ולהסתפק בפירורים משולחנו של המלך, במקום לראות את ההזדמנות הגדולה". באותה סצנה מתבהרת הטרגדיה – לא חסר כוח לעם הסקוטי, אך הבעיה היא שהוא ניחן בהנהגה שבעה, רופסת ונטולת רוח ואמונה בצדקת הדרך.
מוכר לכם? הסצנה האייקונית יכולה להשתלב בקלות במציאות חיינו באולפני הטלוויזיה והרדיו בימים אלה, רק בהחלפת זהות הגיבורים והמחלישים. בדומה לאותה חבורת אצילים מנוונת ואחוזת פנקסנות, כך גם היום מתייצבים אל מול הציבור הישראלי פרשנים וביטחוניסטים לשעברים שמסרבים להתעלות לגודל השעה ההיסטורית. במקום זאת, הם ממשיכים לדגול באימפוטנציה תבוסתנית, תוך תחושת תלות כמעט כפייתית ברצון להכרה מצד "המערב הנאור", אותו מערב שמביט על המזרח התיכון דרך פריזמה מדומה שמנותקת בתכלית מהמציאות הגאופוליטית האמיתית.
בשנתיים וחצי האחרונות הוכיח עם ישראל את עוצמותיו הרוחניות כשידע לקום ולזקוף קומה לאחר הטרגדיה הקשה ביותר שידע מאז השואה. מה שנראה בתחילה כמשבר קיומי, הפך למהלך מתמשך של שבירת קונספציות, פגיעה בצירי הטרור האזוריים, והעברת המערכה לשטח האויב. ישראל הוכיחה שכאשר היא פועלת בנחישות ואינה רק מתגוננת ומגיבה למציאות נגדה, היא יודעת ומסוגלת לעצב אותה מחדש. בעוד שבמלחמות אחרות דוגמת החזית האוקראינית, אף אזרח לא מיהר לנטוש אזורי מחיה בטוחים באוקראינה כדי להצטרף מרצון ללחימה בשדות הקטל בחבל דונבאס, הרי שכאן בבוקר שבעה באוקטובר, מאות צעירים ומבוגרים ממחוזות רחוקים כיהודה ושומרון ואף מהגולן שעטו במהירות לעבר יישובי העוטף, בהבנה מלאה שהם מחרפים נפשם ונכנסים לאזורי מוות עם סיכויי הישרדות נמוכים.
כבר יותר משנתיים וחצי אנו עדים להצלחות ולניסים כבירים בשדות הקרב, וללוחמים שמחרפים נפשם כדי להגן על עמם ולמען עתיד הדורות הבאים. אל מול אלה ניצבת "בגאון" קבוצת המחלישים שחורכת את האולפנים ודורשת להמיר ערכים של 'הכרעה' ו'ניצחון' בשיח של 'הכלה', 'איזון' ודחיפה להסכמים עקרים שלא מתחברים עם המציאות בשטח. גם נס השבת כל חטופינו, החיים והמתים, עד האחרון שבהם (בניגוד לכל רציונל בסיסי שהנחה את השטן החמאסי להותיר בידיו קלפי מיקוח למשך שנים), לא הצליח לפקוח את עיניהם של אותם קטגורים מושבעים. במקום לראות את התמונה הגדולה, את עוצמת הרוח וההישגים הנערמים בשדות הקרב, הם ממשיכים להיאחז בשיח מצמצם, מטשטש ומחליש.
לדידם, אין כל טעם במלחמה עיקשת ובלתי מתפשרת נגד הצורר הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז השואה, וכאשר ההנחות הבסיסיות מתייחסות בבוז למושגים כהכרעה וניצחון מוחלט, הרי שכל מהלך צבאי היסטורי הופך מבחינתם לכתחילה למוגבל וחסר תכלית. אלו אותם קולות שממשיכים לדחוף לעצירת המלחמה, תוך הפגנת עיוורון מוסרי עמוק נגד עמנו, שמבקש להחליש ככל שניתן את המשטר האכזרי שקרוב ליובל שנים משעבד את עמו עבור האידיאל הג'יהאדיסטי הנשגב של השמדת ישראל. זאת למרות שעצירת המלחמה בעת הזאת תוביל להידוק הדיכוי של משטר האייתוללות כנגד בני עמו, למסעות טיהור אכזריים ותליות המוניות למען 'יראו וייראו', בדומה למשטרים אפלים כדוגמת צפון קוריאה. אלא שבין המשטרים ישנו הבדל משמעותי אחד – בניגוד למשטר הצפון קוריאני שמחזיק בגרעין ונהנה מחסינות הרמטית של התערבות חיצונית שמאפשרת לו למקד את אכזריותו נגד אזרחיו, הרי שמשטר האייתוללות לא מסתפק בדיכוי אכזרי של בני עמו, אלא חותר לייצא בכל מחיר את מהפכתו האסלאמית החוצה ומחזיק באובססיה משיחית להשגת נשק גרעיני. נשק זה יעניק לו מטריית הגנה שתאפשר לו לפעול בכל כוחו להשמדת ישראל ולהמשך ערעור יסודות העולם המערבי.
אולי יעניין אתכם
לאחר שבעה באוקטובר היינו משוכנעים שבין ההריסות ובתי הקיבוצים השרופים, תתנפץ הקונספציה ותיוולד במקומה פרדיגמה אחרת בתכלית. ואכן, בחודשים הראשונים למלחמה נראו ניצוצות התפכחות ראשונים בקרב חוגים נרחבים בשמאל הישראלי. אך כפי שאנו נוכחים לראות מתחילת המלחמה ובימים אלה שבהם אנו עומדים אל מול מערכה היסטורית – זיכרונות שאינם מחוברים למורשת, להיסטוריה ולזהות היהודית, דינם להיטשטש עד לכדי אובדן דרך מוסרית.
מדינת ישראל ניצבת ברגעי הכרעה היסטוריים, לא רק מול אויביה מבחוץ, אלא גם מול עצמה פנימה. השאלה האמיתית איננה רק כיצד ננצח, אלא האם אנו עדיין מאמינים בזכותנו המוסרית להכחיד את הרוע הטהור מן העולם. ניצחון איננו רק יעד צבאי, אלא ביטוי לזהות, לאמונה ולנכונות לשלם את מחיר החירות. זהו המבחן הגדול של דורנו: האם נהיה כלוחמים האמיצים שעמדו בגבורה בשדות הקרב, או כאותם אצילים שבעים שמיאנו להתעלות לגודל השעה. האם נהיה עם שמוכן להפסיק ולהסתפק בפירורים משולחן האויב ולחיות מסבב לסבב, או עם שבוחר בהכרעה מלאה, ומאמין בזכותו להשגת חירות אמיתית בארצו.
הכותב הוא מנכ"ל בלומברג תקשורת
