תקפו אדם, נידונו רק לעבודות שירות – וזה כל כך מוצדק

השבוע קראתי את אחד מגזרי הדין היותר מעניינים, חשובים ומעוררי מחשבה. מי שעוקב אחרי פרסומיי יודע שאני בעד החמרת הענישה, ואפילו דרמטית, בעבירות החמורות. ודווקא כאן שמחתי לראות שופט שגוזר עונש של עבודות שירות בלבד על שלושה נאשמים שכמעט רצחו אדם. על מה ולמה? מעשה שהיה כך היה.

אב ושני ילדיו כמעט רצחו אדם באמצע הרחוב. עד כמה הכמעט הזה היה מוחשי? האיש נדקר בבית החזה, נגרם לו קרע בעורק, נגרמו לו קרעים בריאות, נגרם חזה אוויר ודימום בבית החזה, הוא סבל מחתך עמוק בכתף שכלל אף חיתוך שרירים וגידים. הוא נזקק לניתוח בהרדמה כללית, קיבל עשר מנות דם, היה מורדם ומונשם במשך יממה ושהה באשפוז ארבעה ימים נוספים.

אז איך אירוע כה חמור הסתיים בעונש קל כל כך? נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט אבי לוי, שגזר את העונש, כתב כי אומנם לדאבון הלב מעשי האלימות הללו אינם חריגים בימים אלו, אך "נסיבות ביצוע מעשי האלימות הקשים הללו הן חריגות וייחודיות. הפגיעה לא נעשתה בנסיבות של קטטה או ריב נהגים; היא לא בוצעה על רקע סכסוך דו־צדדי ואף לא מטעמים של רצון לאיים, לנקום או להשיג רווח כלשהו. העובדות מלמדות שהפגיעה נעשתה כלפי מי שפעם אחר פעם תקף את הנאשמים ואת בני משפחתם; מי שהליכים פליליים שננקטו נגדו בשל כך לא הרתיעוהו; בנסיבות, אשר בהן אם המשפחה נתונה הייתה תחת איום מיידי; מקום בו אותו תוקף החזיק אותה, למעשה, בת ערובה בבית העסק שלה; הוא עשה כן תוך שהוא מנסה לסחוט באיומים קשים וחמורים כספים מבני המשפחה".

הנשיא לוי מוסיף וכותב כי "עובדות כתב האישום מציבות, אם כך, במלוא עוזו, את המתח שבין רצונו של הפרט להגן בעצמו על חייו, על חיי הקרובים לו ועל בריאותם וכן על רכושו, לבין הערך החשוב של שימור סדר ציבורי תקין ומניעת הפיכת המרחב הציבורי והפרטי של המדינה לשדה קרב, שדה בו אין חוקים ואף אין כללים; מעין 'מערב פרוע' שבו 'איש כטוב בעיניו יעשה'".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

דרישה פסולה של הפרקליטות

כידוע, החוק הישראלי (שיש לו בית אב כבר בתורה ובחז"ל) פוטר אדם מאחריות פלילית אם ביצע את המעשה במסגרת הגנה עצמית או בנסיבות דומות. אלא שכאן לא עמדה לנאשמים ההגנה הזאת מכיוון שיש לה סייגים שונים. למעשה, הם הודו בביצוע העבירות ונטלו אחריות מלאה על מעשיהם. הפרקליטות, שהסכימה לחתום עימם על הסדר הטיעון, דרשה שהם לא רק יודו בביצוע העבירות ולא יטענו לסייג לאחריות פלילית – אלא שלא יטענו אפילו לקִרבה לסייג. כלומר, שלא יטענו במסגרת הטיעונים לעונש שאומנם לא עומדת להם הגנה שמצדיקה את זיכויָם, אך יש פה נסיבות שמקרבות אותן לסייג הזה. על דרישה זו התקומם הנשיא לוי, וקבע שאכן יש כאן "קִרבה לסייג", ומדובר היה בדרישה פסולה של הפרקליטות לאסור עליהם להעלות את הטיעון הזה.

בהקשר הזה צריך לציין שבעבר הפרקליטות דרשה לעיתים התחייבויות שונות מהנאשם במסגרת הסדרי טיעון, כמו למשל שלא יתבע את המדינה לאחר מכן וכיוצא בזה. נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (לשעבר) דוד רוזן אסר על הפרקטיקה הזאת, וכתב שהיא קרובה לעבירה של סחיטה.

המקרה שלפנינו אינו שונה מאוד. קראו מה כתב על כך השופט לוי: "כתב אישום מתוקן, אשר עובדותיו מגלות, מיניה וביה, אפשרות לטענה בדבר קרבה לסייג לאחריות פלילית, מחייב, לטעמי, היזקקות לטענה זו. מניעת הסנגור מהעלאת הטענה הלגיטימית והמתבקשת הזו פוגעת בזכויות הנאשם ובהגינות ההליך השיפוטי. מקום בו הדבר נעשה מתוך המערך הבלתי שוויוני שבין התביעה לבין הנאשם, האמור, לטעמי, במניעתו של הנאשם משימוש בזכויות, המוקנות לו בחוק. לטעמי, ראוי להימנע מהיצמדות לנוהג זה, וככל שהאמור בהנחיה שמקורה בפרקליט המדינה (כפי שנרמז לפניי), ראוי שהוא ישקול הנחייתו זו מחדש".

השופט לוי הסביר שגם אם ההסכמה הזאת תקפה, היא אינה מחייבת את בית המשפט עצמו, ולכן קבע כי "עובדות כתב האישום המתוקן גופו, כפי שיובאו להלן בהרחבה, יותר ממרמזות על כך, שמעשיהם של הנאשמים, אשר גרמו נזק מהותי למתלונן, נעשו כתגובה למעשיו שלו ועל מנת להתמודד עם חשש, שמא המתלונן יפגע בהם, בבני ביתם וברכושם".

לוי הבהיר כי אין בכך בלבד כדי להעמיד לנאשמים סייג לאחריות הפלילית, הגורר את זיכויָם מן האשמה המיוחסת להם משהודו באשמה והורשעו בה: "גם מהותית, ברור שהמעשים הקשים שבוצעו על ידי הנאשמים במתלונן והתוצאה החמורה אשר נלוותה להם, מלמדים שהייתה כאן חריגה מהותית מתגובה סבירה, תנאי יסודי להכרה בסייג לאחריות הפלילית; עם זאת, השאלה אם יש לראות במעשיהם כאלה הראויים להיות מוגדרים כקרובים לסייג לאחריות פלילית".

פערי כוחות לרעת הנאשמים

כתב האישום שבו הודו האב ושני בניו קובע כי המתלונן הטריד את המשפחה במשך שנים. לדוגמה, בדצמבר 2017 נשלח למאסר של כמה חודשים. בשבועות שלפני הדקירה, שהתרחשה בספטמבר 2024, נהג הקורבן להטריד את בני המשפחה, איים כי ירצח אותם ודרש מהאב לשלם לו קנס כפיצוי על כך שנשא עונש מאסר בגללו (!).

בבוקר הדקירה הגיע המתלונן לקיוסק, כשבאותה עת עבדה בו אשתו של אחד הנאשמים, שהיא אימו של הנאשם השני. עם כניסתו לקיוסק הוא החל צועק ומאיים עליה ואמר לה "היום אני מסיים את הסיפור". המתלונן דרש ממנה להתקשר לבעלה, ובמהלך שיחת הטלפון צעק ודרש ממנו שיגיע מיד לקיוסק. הוא איים ואמר לה שבכוונתו לרצוח אותו, ובהמשך לכך הניח על דלפק הקופה חמישה נרות נשמה שהביא איתו, אמר לה להסתכל על נרות הנשמה ואיים שלמחרת תלך לבקר את בעלה בבית הקברות. במשך כמה דקות סירב המתלונן לעזוב את הקיוסק, נטל בקבוקי אלכוהול מהמדפים ואמר לה שזה "הקנס שלהם" וכי "אם אין להם כסף לתת לו, הוא ייקח אלכוהול". הקורבן סירב לעזוב את הקיוסק כל עוד בעלה איננו מגיע.

האישה הזעיקה את בעלה, והוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, סיכם יחד עם שני בניו לתקוף את המתלונן־המאיים־הסוחט עם אלה וסכינים, וכך אכן עשו. הם עצרו רק כשהבחינו בניידת משטרה. בעקבות כך הוגש נגדם כתב האישום. עד כמה האירוע מופרע? גם המתלונן הועמד לדין על חלקו באירוע הזה, אלא שהוא הספיק כבר להשתחרר מהכלא, וחזר לאיים על בני המשפחה תוך כדי ניהול ההליך נגדם!

הפרקליט הודה בטיעונים לעונש כי התקיפה החמורה נעשתה לאחר מסכת איומים והטרדות מצידו של המתלונן, אך ביקש מבית המשפט לגזור עליהם כחמש שנות מאסר, כדי להבהיר שאסור לאנשים לקחת את החוק לידיים, והוסיף כי יש כאן חשש אמיתי ליצירת מדרון חלקלק שסופו אנרכיה. השופט לוי דחה את עמדת הפרקליטות, והדגיש כי "יש לזכור שמקורו של נזק זה הוא בפעולתו הבלתי חוקית בעליל של המתלונן, אשר איים, שדד והחזיק את האישה כבת ערובה בקיוסק. ברור שהנזק הפוטנציאלי יכול היה להיות משמעותי עוד יותר ואף הרה אסון; ולמרבה המזל זה נמנע. הסיבות אשר גרמו לנאשמים לפעול כפי שפעלו נעוצות כל כולן בהתגרותו של המתלונן וברצונו לסחוט כסף שלא היה זכאי לו מידי הנאשם, אבי המשפחה".

הוא כותב כי אומנם הנאשמים הבינו את מעשיהם והודו באשמה, אך הם "פעלו תחת סיטואציית חירום, מה שפגע בהכרח ביכולתם להפעיל שיקול דעת סביר. מכאן יש לקבוע, שהנאשמים כולם פעלו תחת רישומה של מצוקה נפשית עקב התעללות המתלונן בהם". בסופו של דבר, שלח השופט לוי את הנאשמים למסלול של עבודות שירות.

בעיניי התיק הזה מרתק. הלב יוצא אל המשפחה שמצאה את עצמה קורבן של עבריין שממרר את חייה על לא עוול בכפה, ולמרות טיפול המשטרה ובתי המשפט הוא שב ויורד לחייהם והם נאלצים לקחת את החוק לידיים. כשקראתי את גזר הדין, חשבתי ביני לבין עצמי מה היה קורה אילו התיק היה מתנהל בפני מושבעים. האם הם היו מרשיעים אותם בכלל, או שהיו אומרים בינם לבין עצמם שעם כל הכבוד ללשון החוק ולפסיקה המפורשת המגדירה את הסייגים מאחריות פלילית, מבחינתם זו הגנה עצמית? האם המדיניות של עונשים קלים נגד מאיימים גורמת לכך שבסופו של דבר אנשים לוקחים את החוק לידיים? מה העונש הצודק במקרה כזה?

אני שמח שלא הייתי צריך להיות זה שיושב בדין בתיק הזה, אבל אני מתקשה להבין את עמדת הפרקליטות – ובראשה פרקליט המדינה – שדרש עונש של שנות מאסר ממושכות לבני המשפחה, ואף דרש שהנאשמים לא יוכלו לטעון ל"קִרבה לסייג". המערכת הזאת כשלה פעמים רבות בהגנה על נכסיהם ושלומם מפני העבריין הזה כשאיפשרה לו בתוך זמן קצר לשוב להטריד ולסחוט את בני המשפחה, וכעת אסרה עליהם להתגונן בבית המשפט תוך ניצול לא הוגן של פערי הכוחות בין הנאשם ובין המאשימה. משמח לראות שהשופט לוי, שיצא לו שם כשופט מחמיר, יודע היכן צריך להקל. וכאן זה מקרה מובהק שאסור לנקוט בגישה של ייקוב הדין את ההר.

לתגובות:

[email protected]