מי הכביד את ליבו?
פתאום אני מבין את הכבדת לב פרעה. זה לא נס, זו לא שליטה חיצונית של הקדוש ברוך הוא בליבו של פרעה – זוהי פשוט מלכודת פנימית שפרעה לא יכול להיחלץ ממנה. שנים מכר לבני עמו את הנרטיב שאפילו ביאור הוא שולט, ופתאום המים הופכים לדם ואחר כך יוצאים ממנו צפרדעים שמשתלטים על מצרים. הוא חייב להסביר שזו מכה קלה בכנף, שהכול בשליטה, שהוא עצמו זה שהצליח להשתלט על המכות שאכן נפסקו. ואז ערוב ודבר ושחין, אבל פרעה לכוד בתוך הסיפור שסיפר לאורך השנים גם לעצמו, לא רק לבני עמו, והוא מאיים איומי סרק על משה: "ויאמר לו פרעה לך מעליי, הישמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות".
ממש כמו עכשיו כשאיראן המובסת מאיימת על ארצות הברית וישראל, כי היא לא יכולה אחרת. היא בנתה סיפור, היא העמידה שעון שסופר לאחור לחיסולה של מדינת ישראל, היא מכרה את רווחת תושביה בנזיד עדשי האשליה הזאת שטיפחה לאורך השנים. אבל מטוסיה של המדינה הממאנת להתחסל חגים בשמי איראן הגאה ומפליאים בה הרבה יותר מעשר מכות, אלא שהלב כבד, מפחד להיכנע, ובזכות הלב הזה אפשר להמשיך להכות עוד ועוד.
מה פתאום שיעור חשבון?
אולי יעניין אתכם
פתאום אני מבין את המתמטיקה של ההגדה, זו ששנים לא הבנתי – מה כל כך דחוף לומר שעשר המכות היו בכלל ארבעים או חמישים, מה רע בעשר? שלא לדבר על נס קריעת ים סוף, שהופך לחמישים או מאתיים ואפילו מאתיים חמישים מכות. מה רע במכה אחת, טביעה איכותית בים ודי?
השנה הבנתי. לכל מכה יש הדף, יש רעידות משנה. ולפעמים רעידות המשנה חשובות יותר מהמכה עצמה. את רעידות המשנה באיראן מרגישים היטב בטורקיה ובמצרים ובכל מעצמה ערבית שבגלוי או בסתר חולמת חלומות איראניים. לכל חיסול בטהרן יש מכפלות של ערעור היציבות וסיכוי להפלת המשטר. לכל מכה ומכה יש מכפלות.
הבנתי עוד משהו, שכשקורה לנו משהו רע אנחנו מפרקים אותו לגורמים ולשים את כל מרכיביו שוב ושוב. אנחנו מכפילים את הטרגדיה ומגדילים אותה לפי מספר תאי העצב בגוף ובנפש, כמה סיפורים מפורטים אנחנו מספרים על כל צרה וצרה. וכשקורה משהו טוב אנחנו נדיבים קצת פחות.
ככה עכשיו, כשנופל כאן טיל, עוסקים בזה שוב ושוב, מצלמים, מדברים, דנים בהשלכות, זה מובן לגמרי. אבל איך מדווחים על מכות איראן? צה"ל תקף באיראן. זהו. בשביל זה צריך את המחשבון של רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא מההגדה, להבין שכל מכה ומכה שהפילו מטוסי חיל האוויר באיראן משתתפת במבצע מכפיל, לפעמים בארבע, לפעמים בחמש, ובדרך כלל אין לנו מספיק אצבעות כדי לחשב.
דיינו?
פתאום הבנתי טוב יותר גם את ה"דיינו", כי איך מדווחים פה על יירוטים? "הטיל יורט, האירוע הסתיים", זהו. רק אלה שנפל טיל לידם וניצלו חייהם מוציאים סרטונים נרגשים איך קיבלו את חייהם במתנה, עוד יותר מהם אלה שנפצעו והשתקמו. ומיליוני אנשים שנכנסו למקלט ויצאו מעבירים את האירוע כאילו כלום, עוד טיל, עוד יירוט, יום שגרתי במשרד, כאילו מובן מאליו שנשארנו בחיים. וזה לגמרי היה יכול לקרות ליוצאי מצרים, כי לטוב מתרגלים מהר ובעיקר מגמדים. לכן באו חכמי ההגדה ופירקו את הגאולה למקטעים קטנים שכל אחד עולם ומלואו, דיינו דיינו, אז ועכשיו.
איך ערב רב?
פתאום, כשבשמיים יירוטים ונסי ניסים וכל מה שמעניין אותנו בממ"ד הוא מתי סוף סוף יוצאים, אני מבין אפילו את תופעת הערב רב.
שנים לא הבנתי איך זה יכול להיות – איך אפשר להתלונן ולקטר אחרי עשר מכות וקריעת הים, ועמוד האש ומן. איך אחרי כל זה אפשר לשאול "היש ה' בקרבנו אם אין?" עכשיו אני מבין טוב יותר. קשה להכיל ניסים, אין מקום בנפש להבין את הפלא הזה, אבל את קשיי העבדות זוכרים היטב, גם את ההליכה הסיזיפית במדבר שנראית לפעמים בלי כיוון ותכלית. אין גנים, אין בתי ספר, אין מסגרות לילדים, ועוד יום ועוד יום, ואפילו המן הופך ללחם קלוקל כשההישרדות היומיומית חזקה מהסיפור הגדול. ועדיין היה זה רק ערב רב עם יח"ץ מעולה ודתן ואבירם, ורוב העם ידע להביט לשמיים ולומר תודה.
מה זאת?
פתאום מכל ארבעת הבנים התחברתי חזק לבן התם. ככה בדיוק אני מרגיש עכשיו, שואל בתימהון: "מה זאת?" לא מוצא מילים לבטא, משתומם נוכח מה שקורה. "מה זאת?" בתמימות, בפשטות, שתי מילים שמחזיקות את כל הפלאות.
איפה הוא, משה רבנו?
פתאום הבנתי למה העלימו את משה רבנו מההגדה. הרי זה עוול שלא יתואר, האיש שעומד מאחורי הגאולה הזאת, שעמד מול פרעה ועשה את הלא ייאמן, איך נפקד מקומו מדפי ההיסטוריה בערב המכונן הזה?
לאחרונה גם את זה הבנתי, כי מי שמגמד את המערכה העצומה הזאת לכן ביבי או לא ביבי מפספס את הסיפור. הסיפור הזה גדול מכל אדם, גדול מראש הממשלה, מראש המוסד, השב"כ והרמטכ"ל. הסיפור על כל חלקיו, החל מהאסון של השבעה באוקטובר, דרך הגבורות שהתגלו מאז ועד מה שעוד צפון לנו – זה סיפור שיש לו הרבה מרכיבים אנושיים אבל הוא גדול מסך כל חלקיו האנושיים.
כן משה לא משה, הרי אפילו למשה היו מתנגדים, אז הסיפור מתרומם ממעל לו – סיפור הנצח, יד ה', ומול היד הזאת כולנו ילדים קטנים עם ארבע קושיות.
מה אבקש לאפיקומן?
פתאום אני מבין שאפיקומן זה בכלל למבוגרים. כשהייתי ילד ביקשתי סוס. אף פעם לא קיבלתי. בכל זאת ביקשתי סוס גם בשנה שלאחר מכן. למה סוס? אז הייתי בטח מסביר שזה מה שאני רוצה, היום אני מסביר לעצמי בדיעבד שאולי כשהייתי ילד הרגשתי שברגע הזה צריך לבקש משהו גדול, כזה שלא בהכרח ייתנו לי, לחלום. המלחמה הזאת היא המחשה מעולה איך אסור למסגר את החלומות שלנו במסגרת האפשר. נעשה פה עד כה מה שאי אפשר, קיבלנו הרבה יותר מסוס ועוד היד נטויה.
פתאום אני מבין שאפיקומן זה בכלל לא לילדים, זה למבוגרים, כי ילדים יכולים לבקש סוס ולחלום לתקן את העולם או לגור בחלל, וממבוגרים מבקשים רק מה שאפשר. ואולי בפסח הזה כדאי שגם מבוגרים יבקשו אפיקומן, כזה מהחלומות, כזה שאי אפשר, הרי גילינו בחודש האחרון שאין דבר כזה אי אפשר.
מה נשתנה?
הכול!
לתגובות:
