אומרים ש…
שמעתי דיבורים על כך שצפויה לנו שנה נוראה. למה? מפני שהיום הראשון של ראש השנה חל להיות בשבת ולא תוקעים בשופר, וזהו האות לשנה גרועה, שהרי בשנים כאלה בעבר קרו האסונות הכי גדולים. הנה, יש אפילו רשימה מאיימת של שנים מוכות אסון כאלה: הפעם האחרונה שבה חל ראש השנה בשבת הייתה בשנת תשפ"ד, זוהי שנת הטבח הנורא שאירע בשמיני עצרת, שכולנו עוד מדממים ממנו. אסון מירון התרחש בשנת תשפ"א, גם אז חל להיות ראש השנה בשבת. וקודם לכן אינתיפאדת אל־אקצה ופיגועי ההתאבדות הרבים, מלון פארק ודומיו, התרחשו בשנת תשס"ב, שגם בה חל להיות ראש השנה בשבת. אפשר להוסיף לרשימה את שנת תשנ"ג עם אסון המסוקים, האסון הגדול בתולדות חיל האוויר, ואת שנת תשנ"ו עם רצח רבין.
כמובן, מלבד כל האסונות הללו נסמכת הנבואה הקודרת על כך ש"כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה – מריעין לה בסופה". אחד ועוד אחד, היסטוריה רווית אסונות ועוד אמרה פסימית של חז"ל, והנה לנו קרקע פורייה להתכונן לרע ביותר.
אז אומרים…
אולי יעניין אתכם
ובכן, רגע לפני שאתם מבטנים את הבונקר התת־קרקעי שלכם או בודקים מה העלויות של דרכון זר, אני מציע לחשוב על זה שוב, מכל הסיבות שבעולם.
נתחיל בנתונים. ובכן, ראש השנה שחל להיות בשבת הוא אירוע שכיח מאוד, אחת לשלוש או ארבע שנים. רבות מהשנים הללו היו שנים שקטות, עד כמה ששנה ישראלית מסכימה להיות שקטה, ויש מהן שנים של שגשוג ממשי. מבצע אנטבה המפואר אירע למשל בשנת תשל"ו, שבה ראש השנה חל להיות בשבת, עליית יהודי ברית המועצות התרחשה בשנת תש"ן, שאף בה חל ראש השנה להיות בשבת. אם נלך אחורה בזמן, שנת היציאה של מדינת ישראל מן הצנע והגזירות אל רווחה כלכלית אירעה בשנת תש"כ, שנחשבה לשנת הזוהר של הכלכלה הישראלית באותם ימים.
מנגד, לצערנו לא חסרו לנו אסונות גם בשנים שבהן ראש השנה חל בסתם יום של חול ותקעו בשופר כראוי. מלחמת יום כיפור שגבתה מאיתנו בתחילתה מחירים נוראים אירעה בתשל"ד, סתם שנה רגילה. אסון הכרמל בתשע"א, על אף תקיעות השופר, ובקיצור היו מספיק אסונות לכל השנים. אין כאן סדר סטטיסטי, יכולה בעזרת ה' לבוא עלינו שנה יפה ברוכה ומשגשגת, אפשר להמתין עם המקלטים.
ומה חז"ל אומרים?
גם מבינה רוחנית זה כמובן עיוות מוחלט. האמירה ששנה שלא תוקעים בתחילתה מריעים לה בסופה מתייחסת כמובן להחלטה בזדון שלא לתקוע או במקרה שאירע אונס, ובוודאי לא למקרה שבו אי התקיעה נעשתה על פי תקנת חז"ל וממילא עולה בקנה אחד עם רצון ה' באשר לאופן חגיגת החג, כפי שכותבים בעלי התוספות במפורש: ״מפרש בהלכות גדולות: לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא״, כלומר אין מדובר בראש השנה שחל בשבת אלא כשאירע אונס ולא תקעו.
ולהיפך, אם כבר מחפשים סימנים נסתרים, הרי שבמקורות מופיע ששנה כזאת שראש השנה חל להיות בשבת זו דווקא שנה עטופה ברחמים. הינה דברי ה"בני יששכר": ״על פי מה שמבואר שם בזהר הנ"ל בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא, עד כאן לשונו. כבר ידוע לך דאית דינא קשיא ואית דינא רפיא, כמו שידעת מענין ב' ימים דראש השנה. והנה שופר בראש השנה הוא להמתיק הב' דינים, ובשבת נדחה השופר (בתקנת חכמים) כי נמתקים הדינים בקדושת יום שבת, עיצומו של יום השב"ת ממתיק קשיא רפיא״ (מאמרי השבתות א, ו).
גם בפניני הלכה כתב: ״ביארו חכמי הסוד, שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת.״
זה מצטרף לאמירה חסידית מחויכת בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאמר שכאשר חל להיות ראש השנה בשבת, הקדוש ברוך הוא חייב לכתוב אותנו לחיים, שהרי אסור לכתוב בשבת, ורק פיקוח נפש דוחה שבת ומתיר לו לכתוב.
אבל אלה לא רק האמירות החסידיות. לנבא שנה גרועה בגלל ראש השנה שיחול בשבת זה בעצם להביע חוסר אמון מוחלט בכל תפילות היום. מה טעם להתפלל אם האסון מוכתב מראש? והרי כל עניין היום הזה שבו ניתן להפוך את כל הגזירות, לגעת בשורשי המציאות. ובקיצור, אין למחשבה הדמיונית שום אחיזה במציאות, לא מציאותית ולא רוחנית.
סקנדל או פסטיבל?
והאמת האמת – קשה מאוד להגדיר אם שנה כלשהי הייתה טובה או רעה, אפילו ממרחק הזמן. קחו לדוגמה את שנת תש"ח, שבה ראש השנה חל ביום שני ותקעו בשופר: האם הייתה זו שנה ניסית או אסונית? מצד אחד, הקמת המדינה וניצחון במלחמת השחרור. מצד שני, 6,000 הרוגים, אחוז מהאוכלוסייה, שווה ערך חלילה לנפילתם של יותר מ־100 אלף בני אדם. אסון.
גם שנת תשנ"ו עם רצח רבין היא שנת שגשוג עצום בהיבט אחר, זו השנה שבה הפכנו לסטרטאפ ניישן. וכמובן, הרבה דברים תלויים בהשקפה, כי בשנים שזכינו בהן באירוויזיון – האם זו הצלחה לאומית או קריסה תרבותית? ואגב, בפעמיים הראשונות היו אלה שנים שראש השנה חל בהן בשבת. ובשנת השלום עם מצרים, זה הישג או אסון סיני שהיווה תקדים לנסיגות אחרות? תלוי את מי שואלים.
אומר דבר קשה מאוד לעיכול, אבל אפילו השנה הנוראה של הטבח בשמיני עצרת, השנה ההיא שהתחילה בראש השנה שחל בשבת, מי יודע איך היא באמת תיזכר במרחק השנים וההיסטוריה, עם כל מה שחוללה ועוד תחולל? טרי מדי, מוקדם מדי, אין לדעת כלום. וכל מי שמבקש להתנפל עליי, כי איך אפשר לחשוב על משהו אחר מלבד אסון עם כל הנרצחים והנטבחים, אשאל אותו מה הוא חושב על תש"ח ו־6,000 ההרוגים.
כנראה השנים הן לא שחור ולבן, הן צבעוניות ומורכבות יותר. הן לא הניצחון המוחלט ולא הכישלון המוחלט, והן בוודאי לא נקבעות מראש. חייבים לעלות בהרכב הכי חזק לתפילות של ראש השנה, בלי קשר לעובדה שהוא חל בשבת.
מה בינתיים?
בינתיים יש לנו שבוע עד שתכלה שנה וקללותיה, כדי לאסוף את ברכותיה. זכינו להרתיע את איראן כפי שלא היה מעולם, להרחיק את חיזבאללה ולהחזיר את הצבע ללחיים של הצפון, זכינו לכלכלה יציבה בשנות מלחמה ולעם שמתגלה כבר שנה שלישית ברצף כלמעלה מן הטבע. זכינו ליישובים חדשים וציונות שלא נשברת, וזכינו ששבו אלינו האחים החטופים מעזה. ועוד נזכה לימים טובים. שנה וברכותיה. לגזור ולשמור את ברכותיה, שלא יכלו עם הקללות.
לתגובות:
