אוניברסיטה לאהבת הארץ

בנוף החדגוני של האקדמיה הישראלית, בולטת אוניברסיטה אחת שנמצאת בנוף שונה לחלוטין. לא מדובר רק בנוף הגאוגרפי של הרי המרכז, עם עצי הזית הירוקים והאוויר הצלול, אלא גם בתמונה האידאולוגית שהיא מציגה: בעוד רוב ככל האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים בישראל סובלים מעקמת חדה לכיוון שמאל, מה שבא לידי ביטוי בין השאר בתופעות קיצוניות של השתקה בזמן המאבק נגד הרפורמה שאותו הובילו ראשי האקדמיה, הרי שבאוניברסיטת אריאל בשומרון מדברים ציונות ולאומיות בקול רם ובלי להתבלבל.

"אנחנו אוניברסיטה ציונית", מצהיר בגלוי נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהוד גרוסמן. "אני מחנך את האנשים לאהבת ארץ ישראל. בכל כיתה יש דגל, בכל אירוע שרים את 'התקווה'". הוא מסביר שלא מדובר בקורס ספציפי כזה או אחר, אלא באווירה הכללית. "זה מה שאתה שומע מהמרצים, מה שאתה מרגיש באוויר. אני כמחנך ואנחנו כאוניברסיטה רואים את הייעוד שלנו גם בהשפעה חברתית. אני רוצה להכשיר את המהנדסים שיוכלו לעבוד כמהנדסים בארץ ישראל, את הרופאים שיעבדו בארץ ישראל, את הפיזיותרפיסטים, האדריכלים וכל שאר המקצועות. אני מאמין שרוב האנשים שגומרים ללמוד פה יישארו לעבוד במדינת ישראל, בעוד שבמקומות אחרים בארץ אחוז גבוה מהבוגרים נוסעים לארצות אחרות. אני רואה בזה משימה ייחודית לאוניברסיטה שלנו".

אוניברסיטת אריאל בשומרון הוקמה בשנת 1982 כמכללה. בתחילת שנות האלפיים החל מהלך להפיכת המוסד לאוניברסיטה, מהלך שהבשיל לבסוף בשנת 2012. זה לא היה פשוט. המחשבה להקים אוניברסיטה בלב יהודה ושומרון הייתה קשה לעיכול ללא מעט אנשים. בקרב ראשי האוניברסיטאות האחרות נרשמה התנגדות עזה, והם אף הגישו בג"ץ נגד ההחלטה. גם אחרי שהעתירה נדחתה והמרכז הוכרז רשמית כאוניברסיטה, האליטה האקדמית לא מיהרה לצרף לשורותיה את המוסד הציוני. במשך שנים רבות לא צורפה האוניברסיטה לוועד ראשי האוניברסיטאות, ועד שנת 2020 הצליח הוועד למנוע מינוי נציג של אוניברסיטת אריאל לוועדה לתכנון ולתקצוב. רק בשנת 2022 הואיל סוף סוף הוועד לקבל את האוניברסיטה לשורותיו. גם כיום, אומר הנשיא גרוסמן, האוניברסיטה עדיין לא זוכה לחיבוק גורף. "לא כולם בארץ מפרגנים לנו, בלשון המעטה. זה לא מסוג הדברים שאפשר להצביע עליהם בצורה ברורה, אבל יש הרבה אנשים שמתנכלים לנו".

לצד היריבות מבית, מתמודדת האוניברסיטה עם קשיים רבים מול מוסדות מקבילים וקרנות שונות באירופה. "אנחנו אוניברסיטה מוחרמת באירופה", הוא אומר, "אנחנו לא יכולים להגיש בקשות למענקי מחקר תחרותיים". העובדה הזאת פוגעת ביכולת לגייס חוקרים וחברי סגל. "חוקר רוצה להיות מסוגל להגיש בקשה למענק מחקר אירופאי, יש בזה גם יוקרה וגם סכום כסף משמעותי. ברגע שהוא מנוע מלהגיש בקשה, הוא יעשה את החשבון האם הוא רוצה לבוא לכאן. אבל עם כל זאת, אנחנו מתקדמים", הוא אופטימי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג "תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

עוד מאת בנימין שינברג אהבת נפש

"בלי פוליטיקה, נקודה"

תחומי הלימוד באוניברסיטה מגוונים מאוד. כמה אלפי סטודנטים לומדים את מקצועות ההנדסה השונים. "בהנדסה אזרחית אנחנו הכי גדולים בארץ והבוגרים שלנו הם הכי מבוקשים בתעשייה", משתבח הנשיא. בקמפוס ישנו בית ספר לרפואה לצד לימודי מקצועות הטיפול, כגון פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, כמו גם חוגים שונים במדעי החברה.

פרט לחוגים הקלאסיים, יש באוניברסיטה גם לא מעט מסלולים ייחודיים. "יש לנו בית ספר לתקשורת שהוא מאוד מצליח, ומחלקה נהדרת לארכאולוגיה". אחד החוגים המעניינים הוא החוג לחקר היין. "החוג מתקיים במסגרת לימודי הנדסה כימית. אנחנו גם מייצרים יין וגם עושים עליו מחקר". בקמפוס ישנו גם מאיץ חלקיקים המשמש למחקר בתחומים שונים כגון רפואה ולוחמה אלקטרונית.

אחד הדברים שפרופ' גרוסמן מתגאה בו במיוחד הוא המרכז הרפואי שנמצא בתוך הקמפוס. "המרכז נותן שירות לציבור ומהווה מרכז רפואי חשוב לתושבי האזור. בנוסף לכך הוא משמש בסיס למחקר, אבל המטרה העיקרית היא הלמידה של הסטודנטים. מי שלומד פיזיותרפיה, הפרעות בתקשורת או רפואה יכול תוך כדי הלימודים לראות איך מטפלים בפועל". כחלק מהמרכז הרפואי פתחה האוניברסיטה לפני שנה וחצי מרכז לשיקום. "יש לנו לא מעט סטודנטים פצועי צה"ל, וכך הם יכולים ללכת לשעה של פיזיותרפיה ולחזור ללימודים". גם מרכז סימולציה רפואית הוקם בקמפוס. "הוא מדמה מצבים רפואיים שונים כגון בדיקות דם או אירועי לב ומסייע בהכשרת הסטודנטים לרפואה".

באוניברסיטה לומדים כיום כ־12 אלף סטודנטים, רובם הגדול מגיעים מתוך שטחי הקו הירוק ולא בהכרח תומכים במפעל ההתיישבות. "לומדים פה גם אנשים שזו לגמרי לא התפיסה האידאולוגית שלהם. יש לנו גם יותר מאלף סטודנטים ערבים. יש עדיין קומץ של אזרחים שלא יבואו ללמוד באריאל גם אם לא תהיה להם שום אלטרנטיבה, כי הם בפרינציפ לא עוברים את הקו הירוק, אבל זה מיעוט קטן".

אז המיינסטרים הישראלי, גם בשמאל, מגיע ללמוד פה.

"למה אתה מדבר רק על הסטודנטים? יש לנו גם הרבה אנשי סגל עם תפיסת עולם שונה. אנחנו מאוד פתוחים ופלורליסטים. אין לנו באוניברסיטה קו מסוים שמי שלא הולך בו לא יכול להתקדם. אנחנו א־פוליטיים לחלוטין, לא רוצים לערב פוליטיקה באקדמיה, נקודה. אומנם אנשים חושבים שאם אתה ממוקם באריאל אז יש לך תפיסת עולם מסוימת, אבל האמת היא שאין דבר כזה. האוניברסיטה היא אקדמית, היא צריכה להיות א־פוליטית, וגם אני כנשיא משתדל לא להביע דעה בנושאים פוליטיים".

פרופ' גרוסמן מודע לכך שהוא שונה בנוף האקדמי. "כשאתה מסתכל היום על האוניברסיטאות, כמה שהן מנסות להיות א־פוליטיות ולהצהיר שהן א־פוליטיות, הן לא מצליחות להתגבר על הדחף להביע דעה בנושאים פוליטיים". הוא באופן אישי מנסה להימנע מכך. "בכל פעם שרצו להוציא מסמך פוליטי מטעם ראשי האוניברסיטאות, ביקשתי לא להיות חלק ממנו". הוא לא מבקש להיות כנוע בפני הממשלה. "אם מדובר במשהו עם בסיס אקדמי, כמובן שאחתום נגד ההחלטה אפילו אם היא יוצאת נגד הממשלה. אם הממשלה תקצץ כסף לאקדמיה או תחליט שצריך לתת תואר לכל מי שהיה במילואים בלי בחינות – לזה אני אתנגד, כי זה אקדמי. אבל אם הממשלה תחליט למנות מישהו לאיזה תפקיד שלא נראה לחלק מהאנשים, אני לא חושב שאני כאיש אקדמיה צריך להיות מעורב ולהביע דעתי. המוסדות צריכים לדעת להגביל את המעורבות שלהם לדברים שהם רלוונטיים לאקדמיה".

הגישה הציונית של האוניברסיטה מתבטאת גם ביחס למשרתי מילואים. "כשהתחילה מלחמת חרבות ברזל היו לנו 4,500 סטודנטים מגויסים, רובם חיילים ביחידות קרביות. לצערנו זה התבטא בכך שנפלו לנו יותר מ־40 חיילים, חלקם סטודנטים פעילים וחלקם בוגרים שלנו". בעיני פרופ' גרוסמן, השיעור הגבוה של חיילים קרביים באוניברסיטה הוא מקור גאווה. "ארגון איפאק נותן מלגות לסטודנטים ששירתו ביחידות קרביות. אוניברסיטת אריאל היא במקום הראשון במספר הסטודנטים שזכאים למלגה, בפער גדול מהמוסדות האחרים. אפשר לראות את זה גם בקמפוס. יש הרבה אנשים שמשרתים היום במילואים ביהודה ושומרון, והם מנצלים את הזמן בין לבין ובאים לקמפוס ללמוד, עם הנשק והמדים. זה יוצר אווירה אחרת".

האוניברסיטה מצידה משתדלת לבוא כמה שיותר לקראת משרתי המילואים. "אצלנו זו גאווה לשרת ביחידה קרבית, אנחנו לא רואים בזה עול. אנחנו לא מסתפקים במינימום שהמל"ג החליטה לתת, אלא נותנים הרבה מעבר ורואים בזה משימה לאומית. יש כאן מנטורינג לאנשי מילואים כדי שיוכלו לעבור את הבחינות, יש שיעורים נוספים, אנשי סגל מתנדבים ללמד אקסטרה, לפעמים ממש באופן פרטי. אנחנו מחברים סטודנטים משנים יותר מתקדמות שילוו סטודנטים שהיו במילואים, כדי שכמעט כולם יוכלו לסיים את הלימודים בזמן, עם כל המגבלות שיש".

בנוסף לתמיכה בלוחמים עצמם, האוניברסיטה תומכת גם בנשות חיילי המילואים. "יש הרבה סטודנטיות שהבעלים שלהן במילואים ויש להן ילדים קטנים. אנחנו לוקחים גם אותן בחשבון ומבינים את המצוקה שלהן. הרי אם בן הזוג שלך שירת במילואים ואת עם ילדים בבית, אז את לא יכולה ללמוד כרגיל".

שלושה דורות של רופאים

פרופ' אהוד גרוסמן, בן 74, נשוי לרחל ואב לשני בנים ובת. לפני היותו איש אקדמיה, הוא קודם כול רופא. הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1975, שירת כרופא צבאי בחיל השריון ולאחר מכן התמחה ברפואה פנימית בבית החולים תל השומר. בהמשך התמנה למנהל מחלקה פנימית ד' ולמנהל היחידה ליתר לחץ דם, ובשנת 2018 החל לנהל את האגף הפנימי בבית החולים. בספטמבר 2023 התמנה לנשיא אוניברסיטת אריאל והפחית את היקף עבודתו בבית החולים, אך עדיין מגיע לשם יום אחד בשבוע כדי לקבל חולים ולייעץ במקרים מורכבים.

מה הביא אותך ללמוד רפואה?

"למדתי בתיכון דתי ברמת גן. בגיל 13, מיד אחרי בר המצווה, נפצעתי קשה בתאונת דרכים והייתי מאושפז כמעט חודשיים בבית חולים. באותה עת גמלה בליבי ההחלטה ללכת לרפואה". אבל גם אחרי האירוע הזה הוא עוד המשיך להתלבט. "הייתי אדם עם תפיסת עולם מאוד ריאלית, אהבתי מאוד מתמטיקה, והתלבטתי בין הנדסה לרפואה". אחרי התיכון הוא נרשם לעתודה בשני המסלולים. "יום אחד קיבלתי טלפון מהצבא: אתה לא יכול לתפוס שני מקומות, תחליט: הנדסה או רפואה. התלבטתי, וההורים שלי אמרו: לך לרפואה". ההתחלה הייתה קשה, אבל עם הזמן הוא התחבר למקצוע. "היום אני לא מצטער על המסלול שבחרתי. גם שני הבנים שלי רופאים ויש לי כבר נכד שלומד רפואה".

יש לחץ משפחתי ללכת לתחום?

"זה לא לחץ", הוא אומר בחיוך, "פשוט האווירה בבית היא כזאת. שני הבנים שלי מאוד אוהבים את התחום, אז גם הנכד שלי רואה את זה. גם אני מאוד אהבתי את זה, למרות שעבדתי מאוד קשה".

לימודי הרפואה בישראל מתקיימים בשני מסלולים עיקריים. המסלול הקלאסי הוא מסלול שש־שנתי. בנוסף לכך, בשנים האחרונות נפתח מסלול ארבע־שנתי, שבו הסטודנט לומד קודם כול תואר ראשון בתחום שקרוב לרפואה, כגון ביולוגיה, ואז ממשיך לארבע שנים נוספות שמכשירות אותו להיות רופא.

מה דעתך על לימודי הרפואה כיום בארץ?

"כשאני התחלתי ללמוד רפואה היה מדובר במקצוע מאוד יוקרתי, היו אז מעט מאוד סטודנטים. עם השנים זה הלך וגדל, ולפני כמה שנים כבר הגענו ל־750 סטודנטים שמתחילים את הלימודים". פרופ' גרוסמן מסתייג מהגידול במספר התלמידים וחושש שהדבר יביא לירידה ברמה של הבוגרים, במיוחד במסלול הארבע־שנתי.

"תנאי הקבלה למסלול השש־שנתי הם עדיין קשים. מתוך 1,500 מועמדים מתקבלים בערך שליש. אבל במסלול הארבע־שנתי יש בערך אלף מועמדים, ומתוכם כ־700-600 יתקבלו לאחת האוניברסיטאות. אז נכון שעדיין קשה להתקבל, אבל הרבה פחות". הוא מספר שעד לפני שנים אחדות בוגר רפואה ישראלי היה מחוזר מאוד בעולם, "כי ידעו ש־99 אחוזים מהם היו מעולים. אם המצב יימשך כמו שהוא היום, אני לא חושב שאוכל להגיד את זה גם בעתיד. זה לא שהם לא יהיו רופאים טובים", הוא נזהר בדבריו, "אבל זה יהיה פחות טוב ממה שהיה קודם".

הסיבה לדבריו היא כפולה. ראשית, תנאי הקבלה ירדו וכך מתקבלים גם סטודנטים פחות מוכשרים. בנוסף לכך, גם איכות ההכשרה של המתמחים בבתי החולים יורדת ככל שיש יותר אנשים שצריך להכשיר. "זה לגיטימי, זה מחיר שהמדינה החליטה שהיא רוצה לשלם כדי להגדיל את מספר הרופאים, אבל אתה לא יכול להישאר באותה רמת הכשרה. אם יהיה עומס של סטודנטים במחלקות אז לא ייתנו להם את אותה הוראה שנתנו קודם".

מה לגבי רופאים שלומדים בחו"ל? יש למשל לא מעט סטודנטים ערבים שהולכים ללמוד בירדן ובמקומות אחרים ואז באים להיות רופאים בארץ. מה הרמה שלהם?

"הרמה מאוד הטרוגנית. בעיר אירביד שבירדן יש אוניברסיטה מצוינת, היה לי מתמחה שלמד שם והיה רופא מצוין, אז אי אפשר להכליל. אבל כקבוצה, בוודאי שהרמה שלהם הרבה יותר נמוכה".

האם הסטודנטים היהודים לרפואה נפגעים בשל אפליה מתקנת, שמעניקה קדימות לסטודנטים ערבים בקבלה ללימודים או לעבודה?

גרוסמן מכחיש כי ישנה תופעה של אפליה מתקנת: "אין אפליה מתקנת למגזר הערבי ואין צורך באפליה מתקנת כי הם מצליחים יפה להתקבל לבתי הספר לרפואה, בעיקר השש־שנתיים. לדעתי כעיקרון צריך לקבל מועמדים על פי נתונים ויכולות מקצועיות. יש אוכלוסיות עם יכולות שלא מגיעות לנתונים הנדרשים מכל מיני סיבות. באוכלוסיות אלו ניתן לעשות חריגה ולקבל מספר מצומצם של מועמדים עם נתונים מעט יותר נמוכים".

פתיחת מסלולי הלימוד הנוספים לרפואה באה לכאורה במטרה להתמודד עם המחסור ברופאים בארץ, אבל לדברי פרופ' גרוסמן צוואר הבקבוק בכלל לא נמצא בשלב הלימודים. "מי שגמר לימודי רפואה צריך להתמחות. בדרך הכלל הבוגר ירצה להיות מומחה־על בתחום ספציפי, נגיד להיות ראומטולוג. בשביל זה הוא צריך לעשות התמחות ברפואה פנימית ואחר כך התמחות נוספת בראומטולוגיה. כמה מקומות יש בהתמחות בראומטולוגיה בארץ? עשרה. אז מה יעזור אם יהיו מאה רופאים, אם הם לא יכולים לעבור התמחות? אתה מגדיל מאוד את מספר הסטודנטים לרפואה, בתוך כמה שנים יהיו לך 1,500 בוגרים בשנה, ולא לכולם יהיו מקומות עבודה".

גורם נוסף למחסור ברופאים הוא הפער בין המרכז לפריפריה. "במשרד הבריאות אומרים בצדק שיש מקומות עבודה, יש מקום להתמחות בפתולוגיה בבית החולים פוריה בטבריה או בגריאטריה באילת. אבל מי אמר שהבוגר שלך ירצה ללכת לעבוד שם?". הוא תולה את הבעיה גם בשיטה הישראלית, שבה הבוגר בוחר בעצמו לאן הוא הולך. באופן טבעי כולם רוצים את המקצועות המבוקשים ואת בתי החולים הטובים. כך יוצא שבתי החולים בצפת, בנהריה, בעפולה ובמקומות אחרים סובלים ממחסור גדול ברופאים.

בארצות הברית, כך הוא מספר, השיטה שונה. בסוף הלימודים כל בוגר בוחר עשרה תחומים שהוא מעוניין בהם ומדרג אותם לפי רמת העניין. המערכת מתאימה לו את התחום הגבוה ביותר שבו יש מקום פנוי, ואז הוא מחויב לעבוד שם. אם הוא מסרב, הוא לא יוכל לעבוד כרופא בארצות הברית, וכך מאיישים את כל המקומות הפנויים. בארץ, לעומת זאת, בוגר שאינו מרוצה ממה שמציעים לו יכול פשוט לרדת מהארץ וללכת לעבוד בחו"ל, בלי לשלם על כך שום מחיר. ואכן לא מעט מתמחים מעדיפים לעבור לחו"ל מאשר להתפשר על התמחות שהם לא מעוניינים בה. התופעה הזאת כואבת לפרופ' גרוסמן במיוחד. "לפני כשנה חגגתי 50 שנה לסיום בית הספר לרפואה, והחלטתי לעשות אירוע לבוגרים", הוא מספר. "היינו 82 סטודנטים שהתחילו לימודי רפואה, ובעזרת הרשתות החברתיות הצלחנו לאתר את כולם. חלקם לצערנו כבר נפטרו. מאוד כאב לי לגלות ש־15 רופאים גרו בארצות הברית". זו עוד סיבה לכך שהוא מסתייג מהגדלת מספר הסטודנטים. "מדינת ישראל משקיעה היום בסטודנט לרפואה בין 400 ל־500 אלף שקלים כדי להכשיר אותו כרופא. מדברים עכשיו על יעד של 2,000 סטודנטים לרפואה. אם 15 אחוזים מהם, כלומר 300 בוגרים, ירדו מהארץ אחרי הלימודים, זאת אומרת שהמדינה שמה 150 מיליון שקלים על אנשים שלא יעבדו בכלל בישראל".

יש לו גם רעיון איך לפתור את המצב. "במקום לממן את הלימודים, המדינה יכולה לתת הלוואה מותנית. תן לסטודנט לרפואה הלוואה של חצי מיליון שקל בתנאי כזה: אם הוא יעבוד חמש שנים בארץ בתום הלימודים, ההלוואה הופכת להיות מענק. אבל אם הוא רוצה בתום הלימודים לרדת מהארץ, כי הוא רוצה דווקא גינקולוגיה במרכז ואין תקן פנוי, אז הוא יצטרך להחזיר את הכסף. אין סיבה בעולם שהמדינה תממן אותו ואז הוא ייסע לחו"ל".

לצד העלייה בביקוש ללימודי רפואה, פרופ' גרוסמן מזהה עלייה ניכרת במספר הסטודנטים שמתעניינים במקצועות טיפוליים כגון פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועבודה סוציאלית. "יש לנו מחלקה מעולה לפיזיותרפיה עם ביקוש עצום. נכון לעכשיו המועצה להשכלה גבוהה מגבילה אותנו לצערי ל־60 סטודנטים, אבל יש לנו כבר יותר מ־300 מתעניינים. סגרנו את ההרשמה מרוב ביקוש".

אתה חושב שהעלייה בביקוש לתחומי הטיפול קשורה למלחמה?

"זה התחיל עוד קודם, לדעתי כבר בקורונה, ובמלחמה זה תפס עוד יותר תאוצה. אנשים רוצים להרגיש שהם עושים משהו חשוב. גם בקורונה היה משבר גדול, היה אז גל של הסבה מקצועית. הרבה אנשים רצו לעשות הסבה לסיעוד כי רצו להגיש עזרה ולהיות מסוגלים לטפל".

תואר באמפתיה

תחום ההתמחות העיקרי של פרופ' גרוסמן הוא יתר לחץ דם. אני שואל אותו מה חשוב לציבור הרחב לדעת על ההיבט הבריאותי הזה.

"זהו תחום שבו איתור וטיפול מוקדם הם משמעותיים מאוד במניעת תחלואה, ואנשים לא כל כך ערים לזה. הרבה אנשים לא רוצים לקבל טיפול, הם נמנעים מלמדוד לחץ דם כי הם לא מרגישים אותו". הוא מתאר שבתחום הטיפול חלה התקדמות ניכרת בעשורים האחרונים. "מצאנו טיפול שמכיל כמה מרכיבים: טיפול בלחץ דם, בהיפר־כולסטרולמיה, ובשנים האחרונות גם בסוכרת. כל זה עוזר למנוע אירועים מוחיים והתקפי לב, וזה בעיקר מה שהאריך את תוחלת החיים". עם זאת, את הרובד הטיפולי צריך להשלים עם אורח חיים בריא, ושם לדבריו אנחנו פחות חזקים. "אני לא יכול להגיד שאנשים חיים היום באופן בריא יותר ופחות בסטרס".

יש בדיקות תקופתיות שכדאי לעשות?

"כל אחד צריך לבדוק לחץ דם לפחות פעם בשנה, ובהתאם לערכים להחליט מה לעשות. חשוב מאוד לשמור על המשקל, על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית. לפעמים מגיע אליי אדם בגיל ארבעים ואני אומר לו: תשמע, אם לא תעשה כך וכך, בעוד עשר שנים תהיה לך סוכרת ואי ספיקת כליות. הוא לא שומע, ואז הוא מגיע אליי אחרי עשר שנים ואומר לי: לא שמעתי בקולך אבל כנראה שידעת מה אתה אומר, עכשיו תציל אותי. אני אומר לאנשים: אתם לא צריכים ללמוד מהניסיון של עצמכם, תלמדו מניסיון של אחרים. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור".

אתה לא חושב שיש כיום יותר מודעות, לפחות לעניין של פעילות גופנית? הליכות וריצות נעשו הרבה יותר נפוצות מאשר בעבר.

"מצד אחד יש יותר מודעות לבריאות ויותר מכוני כושר. אך מצד שני, אנחנו חיים בחברת שפע עם הרבה אוכל, וזה מוביל למגפת ההשמנה", הוא אומר בצער. "איפה אנשים נפגשים? במסעדות. שותים קפה, אוכלים עוגות. בכל האירועים מגישים כיבוד, ובסוף אנשים אוכלים הרבה יותר ממה שהם צריכים. אז נכון שיש יותר מודעות לפעילות גופנית, אבל אין מספיק מודעות לתזונה, ובעיקר לנושא של משקל. אנשים רוצים משהו שיפחית את משקלם באורח קסם, אבל הם לא יוותרו בשביל זה על התענוגות של האוכל".

לדבריו, אנשים אפילו לא מודעים למשקל שלהם. "אני שואל אדם כמה הוא שוקל, אז הוא אומר לי: לא נשקלתי. למה? כי הוא לא רוצה לראות שהוא עלה במשקל". פרופ' גרוסמן מסביר את חשיבות המעקב התמידי אחר המשקל. "נניח שעלית קילו בשנה. לכאורה זה כלום. אבל מה קורה בעשר שנים? עלית עשרה קילו, ובעשרים שנה זה כבר עשרים קילו. אז אל תיתן אפילו לקילוגרם אחד להשפיע עליך. זה נראה לך משהו קטן, אבל זה מצטבר. הדרך הנכונה היא לוודא שבתחילת השנה ובסוף השנה המשקל שלך הוא אותו הדבר, ואז אתה יודע שאתה בסדר".

עם השנים החל פרופ' גרוסמן לשלב בין עבודת הרפואה לעבודת ההוראה, עד שלפני כשלוש שנים הפך לנשיא האוניברסיטה. אני שואל אותו על הצעד הלא טריוויאלי הזה. "לא זנחתי את הרפואה. אני עדיין רופא ברמ"ח איבריי, ויחד עם זאת אני מאוד אוהב ללמד סטודנטים, חשוב לי לחנך את הדור הבא. אני רואה בזה אתגר ומשימה לאומית. יש היום רופאים בכל המקומות בארץ שעברו דרכי כסטודנטים או כמתמחים, וזה מבחינתי סיפוק גדול".

לדבריו, העשייה החינוכית מגוונת את העבודה ומונעת שחיקה, וגם נותנת לו אתגר מחשבתי. "כשאני יושב עם סטודנטים אני מאתגר אותם בחשיבה. את האבחנות הכי יפות עשיתי כשישבתי עם סטודנטים וניסינו לנתח מה יש לחולה. תוך כדי הניתוח אתה צריך להסביר לעצמך את הנושא, ופתאום אתה מתחיל לחשוב ולא עובד כרובוט".

הוא מתאר איך לימודי הרפואה השתנו במהלך השנים, עם התפתחות העולם הווירטואלי. "אם פעם היינו משננים הכול וידענו הכול בראש, היום אין לזה שום תועלת. כל הידע נמצא בהישג יד בטלפון". לכן שיטת הלימוד צריכה להיות שונה. "קודם כול צריך ללמוד להיות אמפתי, לדעת לדבר עם החולה, לקבל את המידע הרלוונטי, ואז לדעת מה לשאול את המחשב. הידע נמצא במחשב, אבל אתה צריך להכניס לו את השאלות המתאימות". את התובנות האלה הוא מיישם בבית הספר לרפואה באריאל. "אנחנו משקיעים מאוד בקידום ההוראה, עוברים לשיטות למידה אחרות ומשלבים כמה שיותר בינה מלאכותית. אנחנו לא מלמדים את הסטודנטים רק ידע, אלא מלמדים אותם לחשוב ושמים גם דגש על מיומנויות רכות. החזון שלנו הוא שהבוגרים שלנו לא יהיו רק עם הראייה הצרה של המקצוע שהם למדו, אלא עם ראייה רחבה יותר. הם צריכים לדעת לעבוד בקבוצה, ליצור קשרים עם אנשים, להציג את עצמם ואת הפרויקטים שהם עושים".

מהפכת הלמידה מרחוק משפיעה גם היא על אופי הלמידה. "אין לי עניין להביא אנשים לקמפוס כדי לתת להם הרצאה על חומר שהם יכולים לקרוא בבית מתי שהם רוצים. זה מיותר". לכן הם משנים את הקונספט. "אנחנו אומרים לחבר'ה: תלמדו הרבה למידה ביתית, תבואו אולי פחות לקמפוס, אבל כשאתם באים לקמפוס אנחנו נאתגר אתכם. לא ניתן לכם עוד פעם הרצאה פרונטלית אלא נציב בפניכם בעיות. תשבו בקבוצות, תתמודדו עם הבעיה ותביאו לנו פתרונות. אני לא יכול לתת להם ידע, כי הידע שאני נותן להם היום אולי כבר לא יהיה רלוונטי בעוד שנה או שנתיים. אני צריך לתת להם כלים לחשיבה וליצירתיות".

14 שנה אחרי שנאבקה כדי לקבל הכרה כאוניברסיטה, נדמה שהיום הנוכחות של אוניברסיטה בלב השומרון היא כבר עובדה מוגמרת. פרופ' גרוסמן מאמין שזו רק תחילת הדרך. "אני חושב שאנחנו עושים עבודה יפה, האוניברסיטה שלנו מאוד מתקדמת גם במובן של החינוך וגם בשביעות הרצון של הסטודנטים. יש לנו שאיפה לגדול ואני מקווה שנצליח לעשות את זה".