צמח בדמות אדם. לפני שנים רבות, הוריי לקחו אותנו לארוחת צהריים במלון אכדיה היוקרתי בהרצליה. בכניסה למלון היה צמח ענק ומרשים. אחותי הקטנה והסקרנית ראתה צמח קוצני והחליטה להתיישב עליו. מה שזכור לי מהיום הזה הוא שבזמן שהתענגנו בתענוגים, אבי ישב עם אחותי על ברכיו ובמשך כשלוש שעות ליקט את הקוצים מגופה. הצמח הזה, כמובן, היה צמח הצבר.
את הצבר פגשתי אז לראשונה בדמות צמח, אבל כשעליתי ארצה פגשתי אותו בדמות אנוש. ואני מדברת דווקא על הצדדים היפים שלו. הצבריות המלווה בחום האנושי הישראלי היא בעיניי אחד מהפטנטים הייחודיים תוצרת כחול־לבן. החום הזה פשוט וישיר. אנשים מדברים בגובה העיניים, מתחבקים, קוראים זה לזה "אחי" או "אחותי" גם בלי היכרות מוקדמת, ויוצרים קרבה בטבעיות ובמיידיות. מי שחדש בארץ, כמו שאני הייתי פעם, עשוי בהתחלה להיות מופתע מהישירות הזאת, ואז לגלות שהיא מגיעה מלב פתוח. המסר הוא: אתה לא לבד, אחי, יש תמיד מי שאכפת לו ממך. אולי הוא יצרח עליך בצומת אם עקפת אותו, אולי הוא יקטר במרץ על המדינה ויתווכח איתך בעיניים בוערות על נושאים פוליטיים. אבל כשיגיע משבר, הלב החם והפתוח יופיע. ככה זה בין אחים.
מישהו רואה אותך. הצבר הוא קקטוס עם עלים עבים וקוצים חדים, שמסתיר בתוכו פרי מתוק, רך ועסיסי. עם השנים הפכה המילה צבר, פרט להגדרה הבוטנית, לסמל לאופי הישראלי המורכב – מיקס של קשוח מבחוץ ורגיש וחם מבפנים, וזה מבלבל. מי שמביט מבחוץ רואה קוצים, ריחוק, איום, ולכן חייבים לגשת בזהירות. אבל מי שמוכן להתקרב, לקלף ולהתאמץ מגלה פרי מתוק להפליא. הצבר לא תמיד עוטף את המילים שלו בשכבות של נימוס. הוא ישאל שאלות אישיות, יביע דעה גם כשלא התבקש, יתערב, יעיר, ינסה לעזור, ולעיתים קרובות כל זה יגיע באותה נשימה. המעורבות הזאת היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הצבריות. קשה להישאר אדיש כאן. אם אדם עומד בתחנת אוטובוס ונראה אבוד, מישהו כבר ישאל לאן הוא צריך להגיע. אם ילד עומד ובוכה ברחוב, כמה אנשים ייגשו אליו מיד. בחברה שלנו האדם הוא חלק מרקמה חברתית צפופה.
וזה יתרון עצום. בעולם שהולך ונעשה יותר מנוכר, יותר אינדיבידואלי, יותר סגור בתוך מסכים, יש משהו מרענן בחברה שלא מפחדת להתערב. האכפתיות הזאת יוצרת תחושה קהילתית. היא אומרת לאדם: אתה לא לבד. מישהו שם לב אליך. מישהו רואה אותך. לפעמים דווקא השאלה שנשמעת קצת חודרנית "למה אתה נראה עצוב?" היא מה שהאדם היה צריך לשמוע באותו יום. במצבי משבר, התכונה הזאת הופכת לכוח של ממש. ברגעי חירום, כאב או אסון, מתגייסים אינסטינקטיבית שכנים, חברים וקהילות שלמות. במבצע שאגת הארי ראינו איך המקלטים הפכו למרחבים של גיבוש, אכפתיות ועזרה הדדית. נפתחו קבוצות ווטסאפ ייעודיות למקלטים: אחד הציע להביא גיטרה, אחר הכין מנה אחרונה לסעודה המשותפת, השלישי לקח אחריות על ליווי הקשיש מהקומה השלישית עד למקלט. לאכפתיות הישראלית יש ערך חברתי רב. היא יוצרת תחושת סולידריות ונוכחות אנושית, וכך אדם שנמצא במצוקה לא נשאר לבד.
אולי יעניין אתכם
מי צועק ברכבת? אבל כמו לכל תכונה חזקה, גם כאן יש מחיר. מעורבות יכולה להפוך בקלות לחטטנות. הגבול בין אכפתיות להתערבות יתר הוא דק מאוד. לא כל אדם מבקש שישאלו אותו שאלות אישיות ולא כל אחד מחפש עצה. לפעמים הנטייה הישראלית "להיכנס לעניינים" עלולה להיות לוחצת, אפילו שיפוטית. הערות כמו "למה אתה עדיין לא נשוי?" או "את אוכלת מספיק?" נאמרות לעיתים מתוך כוונה טובה, אבל עלולות לפגוע. האכפתיות עלולה להפוך לעומס רגשי למי שזקוק דווקא למרחב. כאן עובר הגבול הדק בין הרצון לעזור ובין ההכרה בזכותו של האחר למרחב משלו. הדילמה שבין מעורבות למתן מרחב נוגעת בשני צרכים אנושיים בסיסיים. האחד הוא הצורך בשייכות, בחיבור, בידיעה שמישהו רואה אותנו ואכפת לו. השני הוא הצורך באוטונומיה, בפרטיות, ביכולת לעבד רגשות ומחשבות בלי התערבות חיצונית. הטוב הוא לשלב בין שני הצרכים בו זמנית.
אבל האמת היא שאי אפשר להתעלם מהעובדה שבמקרים רבים דווקא האכפתיות הזאת היא הכרחית. יש רגעים שבהם שתיקה היא לא רגישות אלא התעלמות. לראות אדם במצוקה ולהגיד "זה לא ענייני" זה אולי מכבד גבולות, אבל לפעמים הוא גם סימן לאדישות. חברה בריאה זקוקה לאנשים שמסתכלים סביב, שמבחינים, ששואלים, שמוכנים להושיט יד. בנסיעה קצרה לאנגליה לפני שנים רבות, אימי ירדה בטעות בתחנה הלא נכונה של הרכבת. אחותי ניסתה לקרוא לה: "אמא, חזרי". הציבור האנגלי שמסביב לטש בה עיניים רושפות. איך היא מרימה את קולה במקום ציבורי? וכך אימי נסעה עד סוף העולם כמעט, מבוהלת ולבדה, וחזרה לפגוש את אחותי בתחנה הייעודית רק לאחר יותר משעתיים.
שכבת הגנה למתיקות. האתגר האמיתי הוא לא לוותר על התכונה הזאת, אלא לעדן אותה. לא צריך לבחור בין קור רגשי ובין מעורבות חונקת. אפשר לשמור על הלב הפתוח ובו בזמן ללמוד הקשבה. אפשר להציע עזרה בלי לכפות אותה. נראה לי שהצעירים של היום מנסים לנסח מחדש את משמעות הצבר ולהפוך אותו לדמות עם פחות קוצים ויותר מתיקות, פחות חדירה ויותר נוכחות. צמח הצבר מלמד אותנו שהקוצים הם לא מהות הפרי, אלא רק שכבת ההגנה שלו. וכך באופי הישראלי, הקשיחות והישירות הן לעיתים מעטפת שנוצרה מתוך היסטוריה ארוכה של מאבקים, צורך בהישרדות ומציאות חיים לא פשוטה. אבל בפנים יש לב רך, נדיב ואכפתי.
אולי זאת הסיבה שהצמח הזה נבחר לתיאור הישראלי המצוי. פרט לתיאור של אופי, טמונה בו הזמנה להתבוננות עצמית. הקוצים מייצגים גבול, שאפשר להתקרב אליו עם מודעות ובזהירות. לפעמים צריך נוכחות שקטה, לפעמים מה שנדרש זה פשוט להיות. השילוב בין הקוצים ובין המתיקות הוא מה שהופך את הצבריות למשהו כל כך מיוחד. כל כך מיוחד, עד שאחותי חירפה את נפשה כדי להתיישב עליו.
לתגובות:
