ברך את מדינת ישראל: שורד השואה מנחם הברמן

ישבתי לשיחה ארוכה עם שורד השואה מנחם הברמן בן ה-99 הי"ו. שמעתי את סיפורו, אותו השתדלתי לתמצת ממש על קצה המזלג עבורכם. מנחם סיפר לי בפרוטרוט, באופן שנדיר מאוד לשמוע היום מכלי ראשון, על תלאות השואה האיומה שחוללו הגרמנים ועוזריהם באירופה. בזמן שאני מיררתי בבכי לתוך טישו, לא מצליחה לעכל שיושב מולי אדם שפינה את אפר בני משפחתו מהמשרפות באושוויץ – מנחם הצהיר בחיוך גדול כמה אנו ברי מזל על המדינה הזאת, ואיזו זכות לדבר איתי היום. ביקשתי ממנחם לברך את מדינת ישראל והוא עשה זאת מכל הלב והדגיש כי הברכה הכי גדולה היא האחדות והאמונה בצדקת הדרך. זהו סיפורו של מנחם:

אני מנחם הברמן, נולדתי בשנת 1927 בעיר מונקאץ' בצ'כיה, שני מתוך 8 ילדים למשפחה מחסידות 'המנחת אלעזר'. האדמו"ר ממונקאץ', בעל המנחת אלעזר, היה המוהל שלי. בי"א באב אהיה בעזרת השם בן 99. גדלנו בבית חסידי חם, הייתה לנו מחלבה. כל זה הפסיק בספטמבר 1939. 

בערב ראש השנה הגרמנים נכנסו לחבל הסודטים, אבא שלי גויס לצבא הצ'כי וחזר רק לאחר חמישה חודשים, בפברואר, כשהאזור היה כבר בשליטת הונגריה. במאי 1940, אחרי חג שבועות, אבא שוב נלקח בכפייה, חודש לפני בר המצווה שלי, הפעם על ידי ההונגרים שלקחו את כל מי שהיה חייל בצבא הצ'כי למחנות עבודה בפולין ואוקראינה.

אני הייתי הבן הגדול בבית והייתי צריך לפרנס את כל המשפחה. היו פוגרומים נוראיים בקיץ הזה, נהרגו מאות יהודים. החיילים ההונגרים הפיצו עלילה, שהיה חייל שעמד על הגשר מעל הנהר והיהודים ניסו לזרוק אותו למים – כך פרץ הפוגרום. זה היה הזמן של בר המצווה שלי, פחדנו ללכת לבית הכנסת, אז חגגו לי את בר המצווה באורווה, בלי אבא. שם קראתי בתורה ואמא הגישה עוגה יבשה. 

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת בצעד תמוה: שר השיכון זימן לשימוע את מנכ"ל רמ"י

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

כל זה נמשך עד מרץ 1944 – הגרמנים נכנסו והקימו שני גטאות בקצוות של העיר, בכל גטו היו 5 רחובות. 18,000 יהודים נדחקו בשני הגטאות, כל היהודים שגרו ב-40 רחובות, היו צריכים להידחק בעשרה רחובות. היינו שם 23 אנשים בשני חדרים. קיבלנו כל שבוע פח מים, קילו וחצי לחם ושלושה קילו שק תפוחי אדמה רקובים. 

את כל הצעירים לקחו לעבודות כפייה לחפור תעלות ונתנו לנערים אוקראינים בני 16-17 לשמור עלינו. אמא הייתה קושרת לי את הפאות לפני שיצאתי לעבודה ומעל הייתי שם קסקט. יום אחד נפלה פאה אחת מתוך הקסקט, הנער האוקראיני קרא לי ואמר: "מה זה, יש לך פאות?" הוא הוציא אולר מהכיס, חתך לי את הפאה עם העור והכה אותי עם המקל שאחזור לעבודה, כשאני מדמם. התחבאתי באורווה חודשיים כדי להחלים.

במאי 1944 הגרמנים אמרו שכבר צריכים לקחת את כולנו, היה אסור לקחת כלום מלבד דלי מים. צעדנו לתחנת הרכבת 8 קילומטרים ברגל, בקור מקפיא, גשם וברד. נשים, ילדים, קשישים. נשאנו את הקשישים והחולים שלא יכלו ללכת. אנשי ה-SS עם כלבים והאוקראינים עם מקלות, היה שם המון רצח, רבים לא שרדו את הדרך עד תחנת הרכבת. 

בכל קרון רכבת היו 120-130 איש, עם דלי אחד בתור שירותים, קילו וחצי לחם ושלושה ליטרים של מים. נסענו שלושה ימים עד בירקנאו, כשהגענו כבר רבים מהאנשים בקרון היו כבר מתים וגוססים, הגיעו אסירים שהעמיסו אותם על עגלות ישר למשרפות. כשירדנו, ד"ר מנגלה עמד שם עם אנשי SS ועשה סלקציה. אני ואחותי הגדולה לימין, אמא עם ששת הקטנים לשמאל. התחלנו ללכת ואחי הקטן בכה, יצאתי מהשורה ועברתי לצד שמאל, חיבקתי והרגעתי אותו והמשכנו ללכת. פתאום קיבלתי מכה בגב, אסיר יהודי שהוביל אותנו צעק עלי שזה לא המקום שלי ושאחזור לקבוצה השנייה, אחר כך הבנתי שהם הלכו ישר להשמדה והוא הציל לי את החיים.

הגענו, אסירים הושיבו אותנו לקבל קעקוע של המספר, האסיר שקעקע אותי אמר לי לא להראות שום סימן לכאב, כי אנשי ה-SS צופים, ומי שמראה חולשה הולך ישר למשרפות, ובאמת היה ככה. זה היה כאבים שאי אפשר לתאר, אבל נשכתי חזק את הלשון עם השיניים ושתקתי. מאותו הרגע כבר לא הייתי מנחם הברמן, הייתי אסיר A10111.

עבדתי באושוויץ-בירקנאו בפינוי האפר מהמשרפות. היו מגיעות משאיות מלאות באפר והייתה שם תעלה לנחל. אפר של קרוב לשני מיליון יהודים נמצא בנחל הזה. כשחזרתי לבקתה, שאלתי את מי שעבד איתי "מה עשיתי פה?" והוא שאל "מתי הגעת?", אז עניתי שהגעתי אתמול עם המשפחה. הוא ענה לי, "מאתמול האפר של המשפחה שלך כבר עבר בתעלה הזאת אל הנחל".

הייתה לנו סיסמה – מי שהיה מתלונן שקשה לו, היינו מסובבים אותו להביט בארבעת הארובות ואומרים "אם קשה לך, אתה יוצא דרך הארובה הזאת". הייתי שם עד 13 בינואר 1945, עד שיצאנו 600 איש לצעדת המוות הראשונה. הלכנו מבוקר עד ערב, במשך חמישה ימים, בקור של מינוס 25 מעלות. אכלנו רק שלג ונזהרנו כל הדרך לא לדרוך על הגוויות של מי שנפל, עד לתחנת הרכבת.

80-90% ממי שיצאו לצעדה מאושוויץ-בירקנאו לא שרדו. העלו אותנו על רכבת לבוכנוולד, נסיעה של חמישה ימים נוספים, 160 איש בקרון 1.80 מטר גובה עם גג פתוח. במסילה המקבילה היו רכבות של הגרמנים עם חיילים, דלק, אספקה ותחמושת. הם בכוונה עשו ככה כדי שבעלות הברית לא יפציצו אותם מהחשש לא לפגוע בנו. בכל זאת לפתע שמענו מטוסים עם מכונות ירייה שהפציצו את הרכבת שלהם. אני נפצעתי בגב, חתיכת מתכת נכנסה לי בצד, נשכבתי על ערמת הגוויות והוצאתי אותה. החברים הורידו בגדים מהגוויות כדי לחבוש אותי.

היה לי נס גדול, כשהגענו לבוכנוולד הפשיטו אותנו ועשו לנו חיטוי, אני לא יכולתי לעמוד כי הייתי פצוע, אסיר אחר עזר לי. החיטוי הזה הציל אותי ומנע זיהום של הפצע. האסיר שחילק את הבגדים נתן לי עוד חולצה וככה חבשתי את הפצע. לקחו אותנו, כל מי שהיה מתחת לגיל 18 לבלוק 66, הייתי שם עם אלי ויזל. 13 נערים צפופים על דרגש אחד. ישנו בתורנויות, כל פעם חצי יצאו לשעתיים-שלוש בשלג, כדי שהחצי השני יוכלו לישון ואז התחלפנו. 

בתחילת אפריל האמריקאים התקרבו לבוכנוולד והוציאו את האסירים שוב לצעדת מוות. אני ועוד שני חברים שהיו איתי בבלוק, שהגיעו ב-42' מגטו לודז', ידענו שלא נשרוד עוד צעדת מוות. היינו הבלוק האחרון ומחוץ לבלוק שלנו זרמה תעלת הביוב. התחבאנו חמישה ימים בתוך הביוב, בלי אוכל ובלי מים, עד שכבר לא יכולנו. יצאנו, ובאותו היום הוציאו אותנו שוב לצעדת מוות. נשמעה אזעקה שהאמריקאים מתקרבים ושערי המחנה ננעלו. הגדרות היו מחושמלים רק בלילה, וזה היה בבוקר. זיהיתי פרצה קטנה בגדר וזחלתי בחזרה אל תוך המחנה.

חזרתי לבלוק, נשארו שם 50-60 ילדים. ב-11 באפריל בבוקר נשמע ברמקולים: "פה המפקדת של בוכנוולד, ד"ר אילזה קוך, מבקשת שכל השמירה מסביב יאספו את כל הנשק ויגיעו למפקדה". אנחנו רואים שהם יורדים לכיווננו עם מכונות יריה, אמרנו כבר 'שמע ישראל', ואז פתאום שקט. לפתע בשעה שלוש בצהריים נשמע ברמקולים ביידיש: "פה מדבר ר' הרשל שכטר, אני הרב של חטיבת הטנקים האמריקאית. ילדים מתוקים, אתם משוחררים. צאו מהחורים, מהיום והלאה, שום גוי לא ירים יד על יהודי".

שם בבוכנוולד, כבר לא היה לי כוח. חבר גרר אותי למרפאה שהאמריקאים הקימו. רופא אמריקאי צעיר שאל אותי ביידיש: "ילד, אתה מדבר יידיש?" ואני עניתי לו: "ודאי, כל יהודי צריך לדעת לדבר יידיש". הוא הרים אותי לחדרון קטן, שם בדקו אותי. הייתי בן 17, בגובה 1.70 מטר ובמשקל 34 ק"ג. הפרופסור הגרמני שבדק אותי אמר לרופא היהודי: "יש לילד הזה שחפת קשה, הוא מלא במים. נותרו לו רק עוד כמה ימים לחיות". צעקתי עליו: "אתה עוד תתפגר ואני אישאר בחיים".

משם הגיע משלחת מז'נבה שלקחה אותנו להבראה בשוויץ. הייתי בבית חולים בשוויץ שלוש שנים. עשו עלי ניתוח ניסיוני שעושים רק למי שבמצב סופני, ושרדתי. אחר כך למדתי שנתיים מקצוע שם, טכנאי למכונות כתיבה וחישוב. החלטתי שבאירופה אני לא נשאר, אף על פי שאם הייתי נשאר עוד שנתיים, הייתי מקבל שם אזרחות.

ב-1 במאי 1950 הגעתי לנמל חיפה. עזרנו לנו לפתוח בית מלאכה ברחוב יפו בירושלים. ב-1954 הכרתי את אשתי המנוחה, גם היא שורדת שואה מהולנד. הקמנו משפחה והבאנו 3 ילדים ועוד נכדים ונינים ברוך השם.

אני מברך את מדינת ישראל לכבוד יום העצמאות ה-78 שתמשיך לגדול ולשגשג

מדינת ישראל היא הבית היחיד של העם היהודי, בארץ ובעולם. זה המקום שלנו, אין לנו מקום אחר. ברוך השם אחרי כל הייסורים שעברנו – יש לנו מדינה, ואנחנו גאים בה מאוד. זו המדינה הכי טובה והכי יפה בעולם בשבילנו. יש לנו את הצבא וחיל האוויר הכי טוב בעולם, אפילו האמריקאים מודים כיום שהטייסים של צבא הגנה לישראל הם הכי טובים. ביום השואה הלכתי להעביר שיחה לעובדי התעשייה האווירית – זה הניצחון שלי על הנאצים.

חשוב לי להדגיש – אני לא ניצול שואה, אני שורד שואה! ניצולי שואה הם אלה שהצליחו להימלט מהתופת, מי שעבר את תלאות השואה הוא שורד! אני שרדתי כדי להגיע לפה, למדינת ישראל. אני מברך את מדינת ישראל שנדע תמיד להיות חזקים ומאוחדים, כולנו יהודים וכולנו אחים. ברמפה למשרפות באושוויץ-בירקנאו ראיתי כל יום איך עוברים אלפי יהודים – עם זקן, בלי זקן, עם כיפה, בלי כיפה – כולם הלכו למשרפות. אין לנו ברירה אלא להיות חזקים ומאוחדים. תחי מדינת ישראל!