ימים רעים עוברים על פרקליטות המדינה. הפרקליטות עוברת מתקפות מדי יום. צריך להודות שהרבה פעמים המתקפה היא לא באמת ביקורת, אלא רצון לשרוף את המועדון או לעשות שיימינג לא ענייני לפרקליטים, או פשוט רצון בתוצאה מסוימת גם כשהעובדות מוליכות לתוצאה ההפוכה. זו בעיה אמיתית, שמרחיקה אנשים מהמקצוע. מי שרוצה לקרוא דוגמה מוחשית לכך מוזמן לעיין במאמרי ב'בשבע' (גיליון 1163).
לפרקליטות יש הרבה כוח ביד, ומשום כך ראוי לבקר ולבחון את התנהלות הפרקליטות כגוף ואת התנהלות הפרקליטים כיחידים בקפדנות. הביקורת כשלעצמה היא דבר מבורך בעיניי. בשבוע שעבר העברתי הרצאה בפני בני נוער, ודיברתי על הנזק באמון גבוה מדי של הציבור במערכות השלטון. ברור לחלוטין שאחת הסיבות למחדלים העצומים של שבעה באוקטובר היא האמון בצה"ל ובשב"כ, שהיה גבוה מדי. לציבור, לעיתונאים, לנבחרי הציבור (מהקואליציה ומהאופוזיציה), לגופי הביקורת השונים ולגופי המחקר למיניהם היה אמון גבוה מדי. אם צה"ל אומר שאנחנו מוכנים לכל תרחיש, אז ודאי שאנחנו מוכנים. אין שום שאלה. הרי אנחנו אוהבים את צה"ל, אם הוא אומר אז ברור שזה המצב. אם ראש אמ"ן אומר שהמצב המודיעיני שלנו מצוין ואין סיכוי להפתעה נוספת כמו שהייתה במלחמת יום כיפור, אז אין סיכוי. אם אלוף הפיקוד אומר שהגדר והמכשול בעזה בלתי עבירים, אז הם בלתי עבירים.
מוסדות השלטון זקוקים לאמון ציבורי. אבל הם צריכים גם ספקנות שתציל אותם משאננות, שתאפשר חשיבה של איפכא מסתברא, שתאיר כיוונים אחרים. זה נכון לכל אחד ואחד ממוסדות השלטון. לכן כשאני רואה שהאמון הציבורי בבית המשפט העליון או בממשלה (לדוגמה) יורד, אני אומר שזה לא דבר רע ביסודו. ההבנה שבית המשפט העליון מסוגל לטעות, ואף לטעות מאוד, היא הבנה חשובה. כך גם הממשלה וכן הלאה. כאשר האמון הציבורי יורד מתחת לרף מסוים, המצב כבר מתחיל להיות מסוכן. ראינו זאת בתקופת הקורונה, למשל. פתאום הממשלה מטילה הגבלות בלתי נתפסות על חירויות הפרט, שאיש לא דמיין שיוטלו במדינות דמוקרטיות (ואפילו לא דמוקרטיות). אם אתה מאמין בטוהר השיקולים של הממשלה ושל הכנסת, זה יקל עליך לקבל הגבלות קיצוניות שכאלה. אם אתה מאמין בטוהר השיקולים של משרד הבריאות, זה יקל עליך. אם יש לך תת־אמון בהם, אתה תייחס להגבלות הללו מניעים זרים ואינטרסים מפוקפקים. התוצאה תהיה זלזול בהנחיות, והפיכת מלאכת האכיפה למשימה בלתי אפשרית. ראינו את זה כולנו בעיניים שלנו בתקופת הקורונה.
היועמ"שית הבטיחה ליצור אמון
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה
עוד במשפט
נתניהו וכ"ץ: מחבלים לא יוחזרו לבתיהם, בניגוד לפסיקת בג"ץ
עוד במשפט
העונה החדשה של משפט נתניהו: דמויות מרתקות, עלילה צפויה
עוד מאת אבישי גרינצייג
המועצה לזכויות הסבתא: מערכת המשפט מבזבזת את זמנה לחינם
עוד מאת אבישי גרינצייג
למה אנשי תקשורת מתעקשים לכרות את הענף שהם יושבים עליו?
סקר שערך המכון למדיניות העם היהודי ב־2025 מצא כי רוב הישראלים (61%) מעידים שרמת האמון שלהם בצמרת פרקליטות המדינה נמוכה, ושליש (35%) אומרים שרמת האמון שלהם גבוהה. מחצית (48%) מהיהודים בישראל אומרים שרמת האמון שלהם בפרקליטות המדינה "מאוד נמוכה", ועשירית (9%) טוענים שהיא "מאוד גבוהה". בקרב הערבים בישראל, עשירית מעידים כי רמת האמון שלהם "מאוד גבוהה", רבע אומרים שהיא "די גבוהה", אצל שליש מהם היא "די נמוכה", ורבע מעידים שרמת האמון שלהם בצמרת פרקליטות המדינה "מאוד נמוכה".
בקרב מצביעי הימין – המצב ממש קטסטרופלי. מרבית המשתייכים לקבוצות ה"שמאל" וה"מרכז" מעידים כי רמת האמון שלהם גבוהה (מאוד גבוהה + די גבוהה), ואילו מרבית המשתייכים לקבוצת ה"ימין" מעידים כי רמת האמון שלהם בצמרת פרקליטות המדינה נמוכה (מאוד נמוכה + די נמוכה). בקרב מצביעי הליכוד והציונות הדתית נרשם רוב מוחלט, של 92 אחוז ו־95 אחוז בהתאמה, שטוען כי רמת האמון שלו בצמרת פרקליטות המדינה נמוכה.
אלו נתונים מדאיגים ממש. היית מצפה מהפרקליטות לערוך חשבון נפש ולברר איך הגענו לרמת אמון נמוכה כל כך. אם תשאלו היום את צמרת הפרקליטות על תת האמון של הציבור בפרקליטות, הם יגידו לכם שהכול באשמת נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' ועוד ועוד. לטענתם, "אם מציגים אותנו כמושחתים מדי בוקר ומדי ערב – אז הציבור מאמין ומשתכנע".
ומה החלק שלהם עצמם בחוסר האמון הזה? שמעתם את פרקליט המדינה מדבר על דברים שטעונים תיקון במערכת שהוא מופקד עליה? אני לא שמעתי. הוא במגננה מוחלטת. מה שמעניין זה שגלי בהרב־מיארה הייתה בגישה אחרת לגמרי עם כניסתה לתפקיד. כמובן, שום דבר מתוך מה שהיא אמרה בנאום הבכורה שלה לא בא לידי ביטוי לאחר מכן, אבל עדיין – מעניין לקרוא את הדברים שוב ושוב.
כך היא אמרה באותו נאום בכורה בפברואר 2022: "אני מתכוונת לשים את נושא אמון הציבור במערכת המשפטית בראש סדר העדיפויות שלי. הימים האחרונים מלמדים על ירידה מדאיגה באמון הציבור בייעוץ המשפטי הציבורי ובמערכות אכיפת החוק. ירידה זו משמעה פגיעה בשלטון החוק. ניתן לחשוב על סיבות שונות לכך, ובכלל זאת אי אפשר להתעלם מהשפעתם של אירועים חיצוניים והתקפות על מערכת המשפט ואכיפת החוק. אבל לא נכון לייחס את הירידה באמון הציבור ביועץ המשפטי לממשלה אך ורק לגורמים חיצוניים".
בהרב־מיארה לא הסבירה איך היא מתכוונת לשפר את אמון הציבור, והיא כמובן ממש לא שיפרה את אמון הציבור אלא להפך. אבל היא כן איבחנה, בצדק, שלא נכון לייחס את הירידה באמון הציבור ביועץ המשפטי אך ורק לגורמים חיצוניים.
פרס על שיבוש הביקורת
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית הנפוטיזם של פרקליט המדינה עמית איסמן. השבוע נערך מכרז בפרקליטות על תפקיד מנהל מחלקת עררים בפרקליטות. 16 פרקליטים ופרקליטות הגיעו לקו הגמר. תשעה מהם פרשו ברגע האחרון כי ידעו שהמכרז הזה, כמו קודמיו, תפור ושמור לעוד עוזר של פרקליט המדינה. ואכן – כפי שכולם ידעו – מי שנבחר הוא עורך הדין משה מרציאנו, עוזר פרקליט המדינה. הוא הצליח לגבור על בכירים ומנוסים ממנו.
חשוב לי להדגיש דבר חשוב – אין לי טענה שמרציאנו איננו מינוי ראוי. בניגוד למינויים אחרים של איסמן, שלחלקם אתייחס תכף, מדובר באדם שזוכה לשבחים גם מפי מתנגדים של איסמן. הבעיה היא שקריטריון הסף לזכייה במכרזים ולהתקדמות במערכת הזאת הוא להיות מקורב של פרקליט המדינה. תחשבו מה זה גורם לדינמיקה של קבלת החלטות בתוך הפרקליטות. מה זה גורם ליכולת להשמיע דעה שמנוגדת לעמדה של פרקליט המדינה. תחשבו מה האפקט של השיטה הזאת על הפלורליזם המחשבתי.
ובכן, אצל איסמן – לאט אבל בטוח – מתמנים עוד ועוד פרקליטים לתפקידים בכירים רק על פי המקורביזם.
בשבוע שעבר נבחרה עוד מקורבת של איסמן לתפקיד ניהול. אז זו הייתה עוזרת אחרת של איסמן, עורכת הדין מאיה יוזבגי. ועדת המכרזים המשרדית בחרה בה לתפקיד מנהלת יחידת עיכוב הליכים. יוזבגי היא אדם שפעל אקטיבית יותר מפעם אחת לשבש ביקורת של נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות. זה לא הפריע לה להתקדם. היא אדם נטול כישורים בין־אישיים בסיסיים, היא אדם שמסוגל לצעוק על פרקליטי מחוזות. לא עילוי משפטי מזהיר. ולמרות זאת, יוזבגי קיבלה ציון כמעט מושלם בוועדת ״המכרז״, ועוד קיבלה ציון לשבח על… יחסי אנוש!
איסמן מינה פרקליטה מקורבת אליו לתפקיד מנהלת המחלקה הבין־לאומית בפרקליטות, אף שהיא אינה יודעת אנגלית. לאחר מכן הוא הזניק אותה לתפקיד השני בחשיבותו בפרקליטות – המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, אף שהיא בעלת הניסיון המועט ביותר מבין המתמודדים, ואף שהיא ניהלה את המחלקה הקטנה ביותר מבין המועמדים. אבל המקורביזם ניצח.
למזלו של איסמן, כפי שכתבתי כאן לא אחת, התקשורת ברובה הגדול מעלימה עין מההתנהלות העקומה של פרקליט המדינה ושל היועצת המשפטית לממשלה. זאת כדי לא לתת תחמושת לנתניהו או ליריב לוין. גם בכירי הבכירים בפרקליטות לשעבר חושבים על איסמן דברים נוראיים, אבל ממלאים פיהם מים פומבית מאותו טעם (היחיד ששובר את השורות ואומר בקול את מה שכולם חושבים הוא עורך הדין יובל קפלינסקי, מנהל המחלקה הבין־לאומית לשעבר).
השיקול הזה פגום מאוד בעיניי. הרי דווקא ההתנהלות הזאת היא שנותנת תחמושת לנתניהו וללוין. ההתנהלות הזאת היא שגורמת לאובדן האמון במערכת. מה שעצוב זה שגלי בהרב־מיארה יודעת שזה המצב בפרקליטות. היא יודעת שהמינויים של איסמן אינם תקינים. באחת הפעמים היא אפילו אמרה ״מה אני יכולה לעשות, זה גדול ממני״. כאשר מונתה אפרת גרינבוים לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, בהרב־מיארה והלשכה שלה ידעו שזה מינוי לא מתאים ולא ראוי. התירוץ שלהם היה ״זה לא בידיים שלנו״. האומץ הציבורי ושמירת הסף נעצרים איכשהו בסף הבניין כשצריך לטפל בתוך הבית פנימה.
ובסיטואציה הזאת נמצאים הפרקליטים – הם צריכים להתמודד גם עם ביקורת קשה מבחוץ, שכאמור לא מעט פעמים היא סתם השתלחות לא עניינית. הם צריכים להתמודד עם משכורת נמוכה ממה שהם יכולים להרוויח בחוץ. הם צריכים להתמודד עם מחסור בתקנים ועם עבודה מסביב לשעון. ובתקופת עמית איסמן הם צריכים להתמודד גם עם ראש מערכת שמנהל אותה כמו חצר ביזנטית.
אם בהרב־מיארה הייתה חושבת שהכול בסדר – זו הייתה חצי צרה. הבעיה היא שבהרב־מיארה יודעת שההתנהלות של איסמן עקומה, אבל היא מעלימה עין ובוחרת את המלחמות שלה. זו כבר צרה כפולה ומכופלת. אולי כדאי שהיא תעשה 'ריפרש' לנאום הכניסה שלה לתפקיד. את הנזק שאיסמן גורם למערכת ייקח הרבה זמן לתקן. באמת חבל ועצוב.
לתגובות:
