דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם

עכשיו תורה לדבר: מרגלית הר שפי בראיון בלעדי

בריאיון בלעדי מדברת מרגלית הר-שפי על המחירים האישיים שהיא משלמת עד היום, על החלום להקים משפחה ועל אהבת חייה – התורה ולימודה

מרגלית הר־שפי. צילום: נעמה שטרן
מרגלית הר־שפי. צילום: נעמה שטרן

שלושים שנה מרגלית הר שפי שתקה. תחת עינה הפקוחה והעוקבת תמידית של המחלקה היהודית בשב"כ היא בחרה להוריד פרופיל, להתרחק ככל האפשר מאור הזרקורים ולהתכנס פנימה אל מה שנשאר מחייה אחרי מעצר, חקירות, חודשי מאסר ומעל הכול מסע שיימינג תקשורתי נטול רסן בגיבוי השב"כ ועוזריו מבחוץ, שלא הותיר מדמותה של הבחורה המתנחלת בעלת הצמה המפורסמת אפילו שביב של אמת. שלושים שנה היא לא דיברה, ולא שלא היה לה מה לומר. למרגלית הר־שפי יש הרבה תיאורים ופרטי מידע בלעדיים בכל הקשור למה שהיא מכנה "עולם הביון". אבל אפילו עכשיו, כשאנחנו יושבות נינוחות בדירתה הירושלמית הצנועה, היא לא תספר הכול. אפילו לא חצי.

"אני לא רוצה לפתוח עוד חזיתות, תעדני כל מה שאני אומרת", היא מבקשת שוב ושוב כשאמיתות נוקבות יוצאות מפיה, כמי שחוותה על בשרה מה מסוגלת המחלקה היהודית בשב"כ לעולל למי שסומן אצלה כמטרה. אבל זה לא רק הפחד שעדיין מכרסם מבפנים. זו גם ההבנה שמי שלא היה שם, לא באמת מסוגל לעכל את העובדות. "אל תוציאי אותי הזויה עם כל האמירות האלה", היא בולמת את השיחה מדי פעם, "לאנשים אין כלים לקלוט את כל זה. נחשפתי להרבה דברים, אבל אנשים לא יקלטו".

לפני 24 שנים יצאה מרגלית הר־שפי משערי כלא נווה תרצה, כשהיא בת 26. העולם שפרוס לרגלי כל צעירה אחרת בגילה, כבר היה נעול וחתום בפניה. אף אחד לא היה מעוניין להיקשר בשמה של מי שנכרכה שלא בטובתה בפרשת רצח רבין והורשעה בסעיף של אי מניעת פשע. סיום התואר האקדמי במשפטים בבר אילן נתקע, מקומות העבודה בתחום ההוראה האהוב עליה הפנו לה עורף, וגם מציאת זוגיות והקמת משפחה – "מגיל שלוש אני כבר רוצה להיות אמא" – הפכה לפרויקט הרבה יותר מורכב מהרגיל, שטרם הגיע לסיומו הטוב. שילוב הזרועות האכזרי של התקשורת והשב"כ ניפץ את חייה לרסיסים, על אף שבפועל לא היה רבב בהתנהגותה, כפי שהעידו שנים לאחר שחרורה מהכלא שני ראשי שב"כ לשעבר.

ועם כל זה, מרגלית הר־שפי של היום היא לא אישה ממורמרת וכעוסה. בגיל חמישים, כשהיא חיה בגפה בשכונה ציורית ותיקה בירושלים לאחר שנישואיה הקצרים בשנת 2010 עלו על שרטון, חייה מלאים בתוכן פנימי ורוחני עמוק. הספרייה בסלון מלאה בספרי קודש מכל הסוגים, שנמצאים בשימוש יומיומי. היא עצמה עובדת כמאמנת עצמאית בשיטת NLP, מעבירה שיעורי תורה בהזדמנויות שונות, ובעיקר – וזו גם הסיבה שבגללה נעתרה לשבור שתיקה ארוכת שנים – כותבת את ספריה על חמישה חומשי תורה, שהראשון בהם, 'הביאני המלך' על חומש ויקרא, יצא לאחרונה לאור.

אולי יעניין אתכם

"הדלתות החיצוניות נסגרו בפניי, אבל נפתחו לי חלונות פנימיים", היא מתארת את הצלילה שלה בעשורים האחרונים אל מעמקי התורה, שבשבילה הייתה ממש משיבת נפש. השיחה איתה חושפת אישה עדינה, צנועה מאוד וספוגה ביראת שמיים עמוקה. דיבורה נעים ועמוק ואינטליגנטי, כמי שרכשה ידע לא רק בתורה אלא גם תואר שני בתחום המשפט. כששואלים אותה על מה היא חולמת, התשובה שגורה על לשונה: פרט להקמת משפחה כמובן, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים", היא מייחלת בכנות עמוקה, "ולהמשיך להוציא את דברי התורה שלי לאור". והיא לא מחפשת הנחות, לא בלימוד ולא בקיום. כשאני שואלת על הפאה שהיא חובשת לראשה, היא משיבה: "אני לא מחפשת היתרים, המקובל הוא שגרושה ממשיכה ללכת בכיסוי ראש". ואהבת התורה הזאת היא לדבריה מתנה שהגיעה ביתר שאת אחרי התקופה הקשה של החקירות והמאסר.

"הסיפור שלי יותר חשוב ממני"

לטובת מי שלא נולד אז, תזכורת קצרה: לאחר רצח רבין, נוצרה אווירת עליהום על המגזר הדתי־לאומי, וכמעט כל חובש כיפה או לובשת חצאית תויגו על ידי השמאל כאשמים ברצח. השעירה לעזאזל המפורסמת והחבולה ביותר במסעי הצלב הציבוריים הללו הייתה מרגלית הר־שפי. מיד לאחר הרצח היא נלקחה לכמה חקירות שב"כ, בעקבות היכרותה עם יגאל עמיר בפקולטה למשפטים בבר אילן. השב"כ והפרקליטות ביקשו לטעון כי מתוך שיחותיהם היא ידעה על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווחה על כך לרשויות.

כשנה לאחר הרצח הגישה נגדה פרקליטת המדינה עדנה ארבל כתב אישום בסעיף הנדיר למדי של "אי מניעת פשע". משפטה התנהל בשנים 2001-1997, ועל אף שהר־שפי ערערה פעמיים, כשהיא חוזרת וטוענת כי דיבורי הרהב של עמיר חיזקו אצלה את ההבנה שמדובר באיומי סרק, הרשיעו אותה שלוש ערכאות בעבירה המדוברת. השופטים, מלבד שופטת המחוזי דבורה ברלינר בדעת מיעוט, לא העזו לעצור את מסע הציד התקשורתי שחיפש לעצמו טרף קל, ובחרו להשליך מתנחלת צעירה לכלא למשך תשעה חודשים. זאת על אף שהם עצמם הודו שהתנגדה לרעיון הרצח וניסתה להניא את עמיר מרעיונותיו בשיחותיהם.

הר־שפי ריצתה בפועל כחמישה חודשי מאסר, לאחר שנשיא המדינה משה קצב החליט לחון אותה. אבל המאסר, כפי שהיא מעידה, היה החלק הקל. השחיטה הציבורית שנעשתה לדמותה הן בתקופת המשפט והן בשנים לאחריו הייתה פצע עמוק שעדיין לא הגליד. רק אחרי כל מה שעברה נזכרו שני ראשי שב"כ לנקות את שמה בפומבי. בשנת 2007 הצהיר עמי איילון: "הר־שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ". בשנת 2011 הצטרף אליו כרמי גילון, שהיה ראש השב"כ בזמן הרצח: "בפירוש התנגדתי להעמידה לדין ולא היה מקום לעשות את זה. לדעתי היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהייתה בזמנו בציבור הישראלי". בעקבות זאת נשמעו קריאות לערוך להר־שפי משפט חוזר על מנת לטהר את שמה, אולם פניות בעניין זה נדחו על ידי פרקליטות המדינה. היא עצמה, אגב, לא ביקשה משפט חוזר, ומבחינתה היוזמה הייתה צריכה לבוא מתוך המערכת מתוך רצון לתיקון.

כרמי גילון. צילום: יונתן זינדל פלאש 90

כאמור, מאז בחרה הר־שפי לשקוע באלמוניותה. הסיפור אומנם ביקש לבקוע מתוכה, אולם היא לא מצאה את הגורם שתוכל לתת בו את האמון הנדרש. כעת היא בוחרת לנשום עמוק ולספר ל'בשבע' באומץ את מה שלא סופר שלושים שנה.

למה שתקת עד היום?

"לא דיברתי, כי כל דבר שהייתי אומרת היו מעוותים, ממציאים עליי תמיד נקודות לא טובות. מבחינתי, כשעומדים מולי עם מיקרופון ומצלמה זה כאילו מישהו עם נשק עומד מולי. זה היה משתק אותי, מנעד התגובה שלי מאוד מצטמצם מול זה. זה גם לא האופי שלי. אני לא אוהבת לקרוא על עצמי, לראות את עצמי. זו חוויה קשה מאוד מבחינתי. אני לא טיפוס מוחצן, אני אדם מאוד פרטי ופנימי". הדיבור העדין והמהוסס שלה לאורך כל השיחה מעיד היטב כי דבריה לא נאמרים מהשפה ולחוץ.

סיבה נוספת שהשתיקה אותה הייתה "עננה של פחד מהחטיבה היהודית ומהתקשורת. שתיהן עוסקות בדה־לגיטימציה, שתיהן עשו לי ועלולות לעשות לי דה־לגיטימציה, והן עלולות להגביר את הווליום בעבודת הקודש של ההשחרה שלי כשאני אצא לאור". החששות הללו מבוססים בין השאר על אירועים שהתרחשו רק לאחרונה: בראיונות שהעניק לתקשורת, התיז הפרובוקטור אבישי רביב עוד כמה נקודות שחורות על הרזומה האפל שייצר השב"כ להר־שפי. מבחינתה, העיתוי לא מקרי. "הם עושים ריענון, מייצרים עליי דה־לגיטימציה חדשה. הם יודעים שהספר עומד לצאת, יודעים שאני מגששת כמה שנים לצאת החוצה, הם תמיד יהיו כמה צעדים לפניי".

חסם נוסף שעמד בדרכה לספר את סיפורה הוא החשש מחוסר אמון ציבורי: "פתחתי את הפה בקטנה פה ושם, אבל הרגשתי שלא מאמינים לי לדבר הכי בסיסי – שלא האמנתי ליגאל עמיר. אז איך יאמינו לי כשאני באה לספר סיפור שהוא הרבה יותר מזה? יש פה סיפור עלילה עם הרבה אינטרסים". את הסיפור המלא, אגב, היא מתכננת לפרסם באמצעות סרט שיצא בעתיד בערוץ 14.

מה גרם לך לצאת לאור הפעם?

"בסופו של דבר הסיפור שלי יותר חשוב ממני", היא טובעת מוטו מעניין, "לכן בשנים האחרונות חיפשתי איזושהי פלטפורמה בתקשורת הכללית, אבל לא מצאתי. בגלל מה שעברתי היה לי קשה מאוד לתת אמון במישהו, במיוחד בגופי תקשורת שהם לא מדורשי טובתי. זה התעכב עוד כמה שנים, ועכשיו הספר יצא. אז כמו שהסיפור יותר חשוב ממני, כך הספר יותר חשוב ממני ואפילו יותר מהסיפור. כך נוצר דד־ליין שאמרתי לעצמי: אמון, לא אמון – אי אפשר יותר. זה צריך לצאת".

למה את מתכוונת באמירה שהסיפור שלך יותר חשוב ממך?

"מעללי המערכת זה משהו שהיה והווה ויהיה. זו בחירה, מי שלא רוצה לא ידע, אבל אני חושבת שהתפקיד שלי הוא להגיש את הדברים. אני יודעת שאנשים שלא חשופים לזה אוהבים ליישר קו עם המיינסטרים וירצו לדחות את זה, אבל אני את שלי צריכה לעשות. זו הבחירה של כל אדם איפה הוא רוצה לעמוד, עם האמת או עם הקול הדומיננטי בתקשורת".

בשנים אחרונות אנחנו נתקלים בעוד מקרי רדיפה קשים מאוד שמנהלים השב"כ, המשטרה והפרקליטות נגד אנשי ימין. איך את חווה את זה מהמקום שלך?

"זה בדיוק התפקיד של החטיבה היהודית, הדה־לגיטימציה שהיא עושה בתקשורת משרת אותה אחר כך. תופעת הפרובוקטורים כדוגמת אבישי רביב שעושים דה־לגיטימציה לציבור שלם זה משהו שהולך וגדל. אחר כך אתה יכול לפנות יישובים בקלות, לנגוח רכב בקלות, אתה יכול לחפות על שוטרים ואנשי ביטחון שפגעו. הפתח נפתח", היא רומזת למקרים שהיו, ומאירה זרקור נוסף: "זה פותח פתח גם ליצירת דה־לגיטימציה פנימית בתוך המגזר. שזה יבוא גם מבפנים".

היא מדגישה: "שיהיה ברור, אני נגד טרור מכל סוג שהוא, כולל טרור יהודי", אבל מבקשת להעמיק מבט: "הרבה מהדברים האלה יוצאים מהמחלקה, זה אנשים שלהם. הם מדברים עם רבנים שיגנו ושיעשו. יגנו את מי? אין לי בעיה שיגנו טרור אמיתי, אבל השאלה כמה מזה זה שלהם, כמה מזה משרת את הדה־לגיטימציה, וכמה מזה הוא אמיתי. אני שמה על זה סימן שאלה, כי הכרתי את המערכת הזאת".

"אני חושבת שהרע שנתקלתי בו לא נעלם ולא נעצר, כי התעלמו ממנו. קשה למגר אותו והוא הולך וגדל בשנים האחרונות. רע לא נעלם מעצמו ולא נעצר מעצמו", היא מתמצתת. "כל אחד חושב שזה לא יגיע אליו. אנחנו אנשים טובים, לוחמי מילואים. אולי רק לשכן או לבן הדוד", היא אומרת באירוניה, "אבל אליי? זה לא יגיע".

היא אגב מעידה שחטאה באותה נאיביות בעבר, אבל מבקשת להבהיר שאם לא עומדים בגבורה מול המערכת – המחירים יהיו לא פחות יקרים, כפי שלמדה על בשרה. "לעוז יש מחיר ואנחנו לא רוצים לשלם את המחיר, אבל אז נשלם מחירים יקרים אחרים. באמת רצחו אותי שם בתקשורת. השנאה מקלקלת את השורה. המציאו עליי דברים כאילו אין אדם מאחורי הדמות, בואו נירה את החיצים. כל אחד מרשה לעצמו להעליל עליי מה שהוא רוצה, מה שישרת אותו". כך לדוגמה, השחקנית סיוון מסט שגילמה את דמותה של מרגלית בסרט 'ימים נוראים', הרשתה לעצמה להדביק להר־שפי האשמות ככל העולה על רוחה בריאיון שהעניקה ל'וואלה'.

ולא חשבת לתבוע דיבה?

"באופן כללי האמון שלי בבית המשפט חלש מאוד אם בכלל הוא קיים. וחוץ מזה, אם אתה תובע דיבה והתקשורת לא מחבבת אותך, אתה פותח עוד חזית מולה. גם אם תזכה בסוף, כל הדיבה נגדך תהיה מרוחה בכותרת, ואם תזכה זה יוזכר בקטן בסוף. במקרה של השחקנית, עורך הדין שלי אמר שאפשר לתבוע, אבל המשמעות היא שנעשה מסע יח"צ לסרט. אבל עכשיו, אם אני יוצאת אני לא חושבת שאשתוק, גם אם התביעות דורשות הרבה אנרגיות וכסף. הגיע הזמן להפסיק את מחול השדים".

"לא הבנת, הוא פרובוקטור"

מרגלית הר־שפי גדלה ביישוב בית אל להוריה דב ובטחה. בטחה היא אחותה של הסופרת אמונה אלון, אלמנת הרב בני אלון ז"ל. אל לימודי המשפטים באוניברסיטת בר אילן הגיעה כשהרחובות בערו במחאות הימין נגד הסכמי אוסלו. בקמפוס היו הסטודנטים מעורבים בפעילויות שונות, ואחת מהן הייתה שבתות תמיכה ביהודה ושומרון. אחד ממארגני השבתות היה סטודנט למשפטים בשם יגאל עמיר, ומרגלית הכירה אותו כסטודנטית שנה א' במחלקה שנטלה חלק באותן שבתות. "ממש לא היינו זוג", היא משיבה לשאלתי בנחישות, "זה חלק מהעלילות שהעלילו עליי, מהצבע שהם רצו להוסיף. הכרנו דרך כמה שבתות, הפגנות ופעילויות נגד אוסלו".

את עמיר היא מגדירה כמי ש"ידע ללחוץ על הכפתור הנכון של אנשים". אותה עצמה הוא ידע "להפעיל" כשקלט את אופייה הדעתני ואת הלהט שלה בוויכוחים בענייני השעה. "היה לי יותר מעניין לדבר איתו, הוא היה מאתגר את החשיבה, עם ידע בהיסטוריה ואופקים רחבים. הוא מצידו ידע שאני אכפתית כזו ואתווכח איתו. זה שהוא ידע להפעיל אנשים מיתג אותו בתור מיוחד, שונה".

הר-שפי בזמן המשפט. צילום: נתי שוחט פלאש 90

זמן קצר לאחר רצח רבין ומעצרו של יגאל עמיר, הר־שפי, שהבינה מהתקשורת מי הרוצח, נלקחה לחקירת שב"כ. אבל רק שם, בתוך החקירה, החלה התמונה האמיתית להתבהר לעיניה אט אט. הר־שפי הכירה את אבישי רביב גם מאותה סביבת פעילות של מחאות אוסלו, אבל מעולם לא חשדה בו בדבר, בוודאי לא בהיותו סוכן פרובוקטור שהפעיל השב"כ. "לפני כן לא היה לי שום חשד. מישהי אמרה לי עליו משהו ואמרתי 'שטויות'. זה נכנס לי מפה ויצא משם. הכול היה מול העיניים שלי ולא ראיתי. כשאין לך את האנטנה אתה לא רואה. זה לא שלא רציתי, לא יכולתי לראות, זה לא היה בעולם מושגים שלי. אבל הם לא נתנו לי ברירה אלא לראות את זה", היא חוזרת לחוקריה בשב"כ, "הלחץ שלהם הראה לי את זה שוב ושוב, ולא הייתה לי ברירה אלא לפתוח את העיניים ולהבין שהוא סוכן שב"כ".

בתום החקירה היא ניגשה לדודה, הרב בני אלון ז"ל, שהכיר את רביב מהמחאות שארגן בזמנו נגד האוריינט האוס במזרח ירושלים. בתחילה גם הרב אלון התקשה להאמין לאחייניתו הצעירה והתמימה: "הוא עצמו חשד בו מהמחאות מול האוריינט האוס, אבל לא היה בטוח ושאל הרבה פעמים: את בטוחה? ואמרתי: כן כן, אני בטוחה לגמרי. הסברתי לו למה עד שהשתכנע, ואז הוא פרסם את זה".

"אבל גם כשאמרתי לבני עוד לא הבנתי על מה אני מדברת. אמרתי לדוד שלי: הוא סוכן שב"כ? מצידי שיסתובבו עכשיו אלף סוכני שב"כ באוניברסיטה אחרי מה שקרה. הוא אמר: 'את לא מבינה מה אמרת לי, הוא לא סוכן שב"כ, הוא פרובוקטור'. לקח לי שנים לקלוט מה זה אומר. באמת לא הבנתי. כל פעם נפתחה לי עוד אנטנה ועוד אנטנה, ובמשך שלושים שנה נפתחות לי עוד אנטנות ומתגלים לי עוד סיפורים. אני מגלה שאנחנו רק קצה קרחון, שעולם הביון הוא עולם הנסתר במציאות הזאת ואין גבול למה שקורה שם, למעמקים שלו. הרבה ממה שקורה קורה בעולם הנסתר, הם מקדימים את המציאות בכמה שנים". לדבריה, עולם הביון הבין־לאומי עובד כיום על היום שאחרי בעזה, בחתירה להקמת מדינה פלשתינית שם וביהודה ושומרון. "לצערי הציבור שלנו יתחיל לבכות רק כשיהיה מאוחר מדי".

אבל מאז החקירה הראשונה ועד שנגזר דינה ההליכים היו ארוכים ומייגעים. שנה וארבעה חודשים התיק היה בכלל סגור, ואז פתחו אותו והגישו כתב אישום ברגע האחרון. "בכל פעם דחו. חיכו להזדמנות כדי שיהיה מצע תודעתי נוח לקדם את הנושא, וחיכו שישכחו מאבישי רביב. הכול היה לאט. האמנתי בהתחלה שאצא זכאית והאמת תצא לאור, אבל כשהגעתי לעליון נחשפתי לעוד חלקים מעולם הביון הנסתר וכבר הבנתי שאין לי סיכוי. כשנכנסתי לשב"כ לא הייתה חיה כזאת לקבל זיכוי בתיק שהוביל המוסד או השב"כ. בהמשך היו כמה זיכויים, אבל אני חושדת שבדרך כלל לאנשים שלהם, הראשון שבהם אבישי רביב עצמו. את זה הבנתי במשך השנים, ולא הכול אני יכולה לספר. גם הבנתי שהכוח היחיד נגדם הוא לגייס את דעת הקהל. זה יכול לעזור, אבל לא השכלתי לעשות זאת. הם כל הזמן במשחק בין הצורך שלהם בלגיטימציה ובין שלילת הלגיטימציה לאחרים".

מה את יכולה לספר על תקופת המעצר והחקירות בשב"כ?

"אני יכולה להגיד שקיבלתי אירוח הכול כלול. התא היה אומנם מתאים לעכברים, אבל למזלי הם לא היו בו. חוץ מזה, הכול כלול, גם עינויים של צווארון לבן", כפי שהיא מגדירה זאת. היא מעדיפה לא להרחיב, אבל כשאני לוחצת היא אומרת: "עשו לי פגיעות של צווארון לבן. השפלות, דברים פיזיים עדינים כמו מניעת אכילה ושינה, מניעת עורך דין, ועשו לי עוד דברים שלא כאן המקום לפרט אותם".

האסוציאציה לעינויים בפרשת דומא ב־2015 כמעט מיידית, אבל גם פה היא מבקשת לנקוט זהירות ושתיקה. היא משתפת רק בכך שכששמעה על העינויים, נהייתה חולה פיזית במשך כמה שבועות. "אז נשברתי בפעם הראשונה, כשהבנתי שהדה־לגיטימציה מרשה להם לענות גם חפים מפשע. נחצה עוד קו אדום. אני ממש נגד רצח, ואם מישהו רצח שלושה אנשים – שישב בכלא כל חייו, אבל לענות בגלל זה כל כך הרבה חפים מפשע? הגענו למקום שמתייחסים אליהם כמו למחבלים שמפעילים תשתיות טרור נגד הקיום היהודי בישראל?"

איך שרדת את שלושת השבועות של חקירות השב"כ?

"זה היה החלק הקל", היא מפתיעה, "מבחינתי שפיכת הדם שלי אחר כך בתקשורת ובמשפט עצמו הייתה הרבה יותר קשה, בלי שום השוואה. לא סתם התורה קוראת לזה שפיכות דמים. העינויים הם דבר שעובר, אז יצאתי רזה מהמעצר, אבל שפיכת הדם לא עוברת", היא אומרת בכאב.

התמימות שלה התנפצה שלב אחרי שלב, לאחר שגילתה גם כי חומרי החקירה, שחשבה שהם פרטיים, הופצו בתקשורת כחלק ממסע הדה־לגיטימציה נגדה, בתוספת שקרים כיד הדמיון. "פרסמו הרבה דברים מהחקירות שבכלל לא אמרתי, מקומות שלא הייתי בהם. הם ידעו בחקירות שזה יימרח בכל העיתונים, אבל אני לא ידעתי. כשבאתי לשם דיברתי מבחינתי עם אנשים פרטיים, לא ידעתי שהכול יצא החוצה. ורוב הדברים שפורסמו בכלל לא אמרתי, לא הייתי, לא עשיתי. חשבתי שהחקירה ממוקדמת רק במישור הפלילי, לא הבנתי את כל הסיפור של הדה־לגיטימציה, שאתה אומר משהו ומעוותים ומשנים. הסבל של החקירות עובר, אבל שפיכת הדם בשיתוף התקשורת לא עוברת. הרבה יותר קשה כשמעלילים עליך בפומבי בבית המשפט דברים שלא עשית, מאשר שלא נותנים לך אוכל או משפילים אותך לא בפומבי".

האסירות החלו לשמור שבת

אחרי כל אלו, דווקא תקופת המאסר בנווה תרצה הייתה בשבילה הרפיה חיונית. "אני לא רוצה להקטין את העוול, אבל כשהגעתי למאסר זה היה שחרור מסוים. בחוץ היה כל כך לחץ, ופתאום אתה מגיע למקום מנותק, אף אחד לא אומר לך למה וכמה. וגם הייתי כל כך פצועה וחבולה מהמערכות במדינה, ופתאום אתה מגיע לשב"ס, הם לא מושלמים אבל בבסיס הם רוצים להיטיב עם האסירות. זו המערכת הראשונה שנתקלתי בה שרוצה להיטיב, מערכות אחרות רצו להיטיב לעצמן. זו הייתה חוויה שקצת ריפאה אותי".

כבוגרת אולפנה טובה, העבירה מרגלית את הבקרים בכלא בלימוד, ובשעות הערב הייתה מנהלת שיחות טלפון. היא הוכנסה למחלקה טיפולית כדי שלא תסבול מתקיפות פוליטיות מצד אסירות, ודווקא שם ניכרה השפעתה החיובית. היא מספרת על קבוצת אסירות ששהו במחיצתה והחלו בהדרגה לשמור שבת, למורת רוחם של גורמים מסוימים. היא לא ניסתה להחזיר אף אחת בתשובה, "הן פשוט ראו אותי וזה האיר להן, רצו לשמור שבת. אלה בנות שבלב היו רוצות לשמור, ופתאום שמתי להן מראה כזו שעוררה אותן".

אבל גם בבועה שבה נשמה מעט לרווחה, השב"כ לא הרפה. מתוך תשעת החודשים, היא הייתה אמורה לקבל ניכוי מחצית (בעקבות חוק דרעי). כשסורבה על ידי השופט הבינה שהשב"כ כנראה מושך גם בחוטי ההחלטות האלה, והודיעה שהיא מסרבת לעלות שוב לוועדת השחרורים שמחליטה בעניין. "אמרתי שאני לא רוצה את המערכת הזאת, אשב עוד שלושה חודשים וזהו. השופט אמר: היא לא ביקשה סליחה. על מה הם רוצים שאבקש סליחה? הבנתי שהמערכת היא אותה מערכת וככל הנראה נגועה בהשפעת השב"כ, ולכן אני לא הולכת להילחם בטחנות רוח. בעצם אמרתי: הפסקתי לשחק את המשחק שלכם, הבנתי מה קורה. כשהם הבינו שאני לא משחקת ומביעה חוסר אמון במערכת זה הרגיז אותם, והם ביקשו מהנשיא שייתן לי חנינה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהנשיא נותן חנינה לאסיר שלא ביקש אותה, ואני חוששת שהשב"כ ביקש אותה כדי שלא יראו שאני לא משתפת פעולה עם המערכת. כך הם השיגו את ניכוי השליש שרצו".

מה לגבי עצם ההאשמה שידעת ולא דיווחת על כוונותיו של עמיר?

"אם הייתי יכולה למנוע את הפשע הייתי מונעת", היא חוזרת על מה שכבר נאמר בבית המשפט. אבל בפרספקטיבה של מדינת ישראל לאחר הטבח, הדברים הופכים מנותקים עוד יותר: "אחרי שבעה באוקטובר ההאשמה הזאת נהייתה עוד יותר מגוחכת. הרי כמה אנשים ידעו ושמעו וראו מה עומד לקרות, אז בואו נשים את כולם בכלא על אי מניעת פשע. ואצלם זה עוד הרבה יותר חמור, כי הם נאחזו בקונספציה שסותרת את המציאות, של אנשי חמאס שכל היום מנסים להרוג יהודים. אם יגאל עמיר היה הורג חמישה ראשי ממשלה והייתי נשארת באותה קונספציה ביחס אליו, הייתי צריכה להשיב להאשמה. אבל לא חשבתי בכלל שיעשה מעשה כזה, בטח לא לפי הסיפורים שלו".

הר־שפי ממחישה את חוסר האמינות בסיפוריו של עמיר על תכנון התנקשות בראש הממשלה: "הסיפורים שסיפר רק הוכיחו שהוא לא אמיתי ואין מאחורי זה כלום. אחד משני הסיפורים של מה הוא מתכנן, הוא סיפר לי בשיחת טלפון. אדם שהולך לעשות מעשה כזה, מספר על זה בטלפון? כן, בטח, תעשה את זה, אף אחד לא שומע אותך. או למשל הוא סיפר על מקום שידענו מראש שראש הממשלה לא יגיע אליו, או שהגיע למקום שאין שם כבר אף אחד, אז זה ממש הופך אותך לאדם שאומר ועושה. היה לי חוסר הערכה כלפיו בעניין הזה, חשבתי שהוא כמו כלב שרק נובח. הסיפורים גרמו לי יותר לא להאמין לו, מתברר שטעיתי".

טוב, אנחנו לא באמת יודעים מה קרה ברצח רבין. 

"אני יודעת, אבל לא יכולה לדבר", היא זורקת פצצה.

את מתכוונת לתאוריות קונספירציה?

היא מתעקשת לא להיכנס למה היא יודעת ואיך, ומסתפקת בכמה משפטים ציניים שיבהירו את עמדתה: "איך אפשר לחשוד בגוף ביון, שכל אורחותיו יושר ואמת, שהוא מנהל קונספירציה? שב"כ וקונספירציות אלה שני דברים שאי אפשר לחבר ביניהם. למה שהם יעשו בכלל דבר כזה? זה לא לגיטימי אפילו לחשוד בשב"כ ככה".

ובכל מקרה, היא לא מאמינה שאנשים מסוגלים לקלוט מידע מהסוג הזה, "זה לא יושב על שום דבר שאנשים מכירים, הם לא יודעים איך עובד עולם הביון. וכמו שאמר פעם ביסמארק: אל תראו לי לא איך מכינים נקניקיות, ולא איך מנהלים מדינות".

מתישהו בעתיד תוכלי לספר?

"לא חושבת שזה יקרה".

את מרגישה שהיה לך גיבוי מספיק מהציבור שממנו הגעת?

"בואי נגיד שהגיבוי היה יותר ברמה של לעזור לזקנה לחצות את הכביש, שזה סבבה, אבל מעבר לזה – נשאיר את זה במעבר", היא רומזת. "לתת חיבוק שלא מתפרסם בראש חוצות זה קל, אבל אף אחד לא רוצה לשלם בגללי מחיר. זה היה כמו פירמידה: ברמה הפרטית קיבלתי הרבה תמיכה ואהבה, ברמה הציבורית מעט, אבל ברמת שהשם שלי יהיה עם השם שלך – בזה לא לוקחים סיכון".

השיעורים הפכו לשערים

יצאת מהכלא אל החיים בגיל 26, איך הפרשה הזאת משפיעה על חייך מאז?

"אין תחום שזה לא פגע בו, אנשים חששו ממני. וגם אני לא רציתי שאחרים ישלמו מחיר בגללי", היא מתייחסת לתחום התעסוקה, אבל מעדיפה לא להציף אותו יותר מדי, ואומרת: "מה שהחזיק אותי זה הנשמה, האמונה והתורה, ואלה דברים שהלכו והתעצמו. כמו שגיליתי את עולם הנסתר במדינה, יצא שגיליתי גם את עולם הנסתר בתורה".

זה פגע בך גם במציאת זוגיות?

"חד־משמעית, אם כי ה' יכול לחתן אותי ברגע. אבל בואי נאמר שאם הייתי קיצונית כמו שעשו ממני, היה לי הרבה יותר קל. חשבו שאני מחפשת קיצוני כזה, וזה לא מה שאני מחפשת. ודאי שמה שקרה היה גורם מצמצם בהצעות, כל מה שעברתי לא היה דומה לשום בחורה בגילי. היה מחסום והוא לא היה מצידי. היו כאלה שהסיפור שלי הפריע להם וזה מנפה הצעות לא רלוונטיות. כנראה שהוא עוד לא היה צריך להגיע, ואני מקווה שגם הניסיון הזה יהפוך לנס בקרוב". כאמור, היא נישאה בגיל מאוחר לחסיד חב"ד, אולם הנישואין התפרקו לאחר שלוש וחצי שנים.

כשיצאה מהכלא קיבלה הר־שפי הצעות שידוכים, חלקן לא הסתייעו כפי שקורה אצל כל מי שבתהליך חיפוש, אבל אצלה העיב דבר נוסף: "מה שעברתי צמצם במשהו את האור שלי בהופעה שלי מול בן אדם אחר, כי באיזשהו מקום אתה נרדף, מואשם, עדיין נמצא בתקשורת. המקום הזה מצמצם את היכולת שלך להקרין החוצה את כל מה שאתה. כשמגיעים לשידוך צריך להיות פרח פורח, וקשה יותר להביא את עצמך במלוא האור".

עם השנים וההעמקה בלימוד התורה, התגבשו אצלה הערות, פרשנויות ורעיונות על חמשת חומשי תורה. היא הייתה משוחחת שיחות עומק עם חברות בסעודות שבת, ולאט לאט החלה לכתוב את הדברים. בתקופת הקורונה התחילה לצאת לדרך עם כתיבת הספרים והכנתם לדפוס, עבודה שארכה כמה שנים. מתוך כתביה על החומשים, יצא לאור לאחרונה, כאמור, הכרך על חומש ויקרא, שחלומה הוא שיופץ לקהלים רחבים ככל האפשר.

הזכרת שהסיבה לכל הריאיון היא הספר, שזה הדבר הכי חשוב בעינייך. מדוע?

"אין כמו התורה, היא מחברת בינינו ובין הקדוש ברוך הוא ומובילה אותנו לייעוד שלנו. יש פה סוד על ספר ויקרא שמחדש את הקריאה בו והופך אותו מספר של חוקים וקורבנות לספר עם המשמעות הכי עמוקה. יש בו את התהליך, המפתח לחידוש הקשר עם הקדוש ברוך הוא, לפנימיות הקשר. להבין לאן אנחנו שואפים. וזה נותן משמעות ואור חדש להרבה עניינים פחות מובנים בדרך כלל. אני לא באה להפוך פה דברים, בטח יש הרבה דברים מקבילים לזה בעוד מקומות", היא מציינת בענווה, "אבל יש פה זווית ראייה חדשה, ומי שיתחבר אליה יכול לחדש בעבודת ה' שלו. להבין את עם ישראל מול הקדוש ברוך הוא, ומה ה' רוצה מאיתנו".

ומה ה' רצה ממך?

"אולי את הספר הזה", היא מחייכת. "אבל במבט כללי אני חושבת שאצלי חלק מהשיעורים הפכו לשערים. יש שיעורים שאדם צריך לעבור כדי לפתוח איזה שער. אני מקווה שגם במישור הפרטי השיעורים שלי ייהפכו לשערים שייפתחו לי, והניסיונות ייהפכו לניסים, אבל אין לי תעודת ביטוח. אני מתפללת. אבל בטוח שלכל זה יש ייעוד. עברתי ואני עוברת הרבה בדרך, ולא תמיד אפשר לראות מה הייעוד. אני לא יודעת למה אני צריכה לעבור כל כך הרבה כאב, אבל כאב הוא המנוע החזק בעולם ולצידו יש את מנוע השמחה הטבעי שלי, שבא מהנשמה וגובר עשרות מונים על הכאב".

חלק מהייעוד לתחושתה הוא החלונות שנפתחים לה בתורה: "כתוב 'ולמקלליי נפשי תידום ונפשי כעפר לכול תהיה', ואחר כך 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי'. צריך כנראה מתנגדים ושהנפש שלך תהיה כעפר לכול, כדי להגיע ל'פתח ליבי בתורתך'. כל הדבר הזה העמיק לי מאוד את הקשר לתורה. צריך לעבור דרך בעולם הזה כדי להביא את המתנה שלך לעולם. בסוף הכול זה חלק מתהליך של חשיפה ובירור לטובה וצמיחה".

כל זה כמובן אינו סותר את הכאב והתקווה הבלתי פוסקת והטבעית שלה לבית ומשפחה: "ברור שאני שואלת למה אין לי פה עשרה או שנים עשר ילדים. אני עדיין מקווה שיהיו, גם אם לא כל השנים עשר. הכאב קיים, אבל מה שהגעתי אליו קצת מלטף".

 

 

מה לקרוא עכשיו