הכול התחיל לפני כמה שבתות, עת התכנסנו כמה זוגות בביתו של שלמה השכן כדי להרים כוסית לכבוד יום הולדתו. אירוע משמח, מה רע לנו.
הנשים ישבו בצד אחד של הסלון ופטפטו להן. כנראה דיברו על הרצון שלהן לשבש את פעילותו התקינה של צה"ל באמצעות השתלבות בתפקידי לוחמה, או על ההשתלטות הבלתי נמנעת שלהן על מוסד הרבנות, אתם יודעים, דברים שמעסיקים נשים.
אנחנו הגברים לעומת זאת ישבנו בצד השני של הסלון בדממה מוחלטת תוך בהייה בחלל האוויר, כמצופה מבריות שבינן ובין אינטליגנציה רגשית אין דבר וחצי דבר.
אחרי כמה דקות משמימות כאלה הבנו שלמשוך ככה את כל הקידוש יהיה בלתי נסבל, אז יצאנו כל הגברים החוצה כדי לבהות בפרגולה של שלמה. לא שהיה משהו חדש בפרגולה של שלמה. להפך, מדובר בפרגולה שראתה ימים יפים יותר. אבל כגברים אנחנו לא צריכים הרבה יותר מזה, ואחרי שבהינו בפרגולה כמה דקות, לנדסברג השכן לקח את המושכות והעיר שלדעתו השיפוע של הקורות הראשיות לא מספיק חד ועלול לעשות בעיות בהמשך. זה כבר סידר אותנו יופי והשיחה התגלגלה כמו שרק שיחה גברית חסרת תוחלת יכולה להתגלגל. מילים כמו שליכט, קונגו ופלס־לייזר נזרקו ברצינות תהומית, כאילו יש סיכוי שמשהו מתוך כל זה לא יישכח מיד עם תום האירוע. אפילו סחבק זרק את המילה "ג'מבו" במיקום הגיוני. ימות המשיח.
אולי יעניין אתכם
אחרי שסיימנו לנתח את הפרגולה של שלמה מכל הכיוונים, השיחה זרמה הלאה והחבר'ה התחילו לשתף כל אחד בליקויי הבנייה שהם מנת חלקו. דורון סיפר על איך הוא שבר חצי קיר כדי למצוא נקודת חשמל, לנדסברג שיתף בבעיות שעושה לו המיצובישי, ושלמה השכן עדכן שהניאגרות הסמויות שלו חטפו מגפה מסתורית וכעת נשארה לו רק אסלה אחת מתפקדת.
כדי להיות חלק מהחבר'ה סיפרתי גם אני שממש יום לפני כן גיליתי בזגוגית של הוויטרינה סדק גדול ומבאס. בהתחלה חשדתי שמדובר באחד הבנדיטים שהשתולל והתנגש בחלון האומלל, אבל אחרי חקירה ממושכת לא נמצאו אשמים.
או אז, מר דוקן, שעד אותו רגע לא אמר הרבה (מלבד רמיזות מאוד לא נעימות על כך שבעיות הניאגרה של שלמה דולפות אצלו בקיר), קפץ כנשוך נחש.
"יעקביני יא פראייר, תבקש פיצוי מהמדינה", הוא אמר בביטחון, "זה כנראה סדק שנגרם מהדף או פגיעה של רסיס".
מה מסתבר? יש קרן פיצויים מהמדינה על פגיעות כאלה ואחרות שנגרמו בעקבות המלחמה באיראן. ובאמת, בשבוע שלפני כן היה בום כזה גדול שכל חלונות הבית רעדו אבל לא חשבתי לעשות את החיבור הזה בעצמי.
"אבל אני לא יודע להגיד בוודאות שזה נגרם מהדף או מפגיעת רסיס", אמרתי בתמימות.
"איזה מין ישראלי אתה יעקבי?!" התעצבן עליי לנדסברג, "נותנים לך תיקח!"
"מרביצים לך תברח", לחש לי דורון מתוך הבנה שכנראה צריך לאפס אותי רוחבית על כל האתוס הישראלי.
אחרי חצי שעה של עליהום קבוצתי חזרתי הביתה משוכנע יותר מתמיד שהמדינה חייבת לי, וחייבת לי בענק.
במוצאי השבת נכנסתי לאתר של רשות המיסים כדי להגיש את הבקשה לפיצוי על הזגוגית, ולמען האמת הופתעתי. התהליך היה מהיר ויעיל והבקשה הוגשה בתוך דקות בודדות.
אחרי שסיימתי להגיש את הבקשה ניסיתי לחשוב מה עוד יכול להיות שהמדינה חייבת לי, אילו עוד דברים השתבשו לאחרונה ואני, בעיוורוני, לא חשבתי לייחס למלחמה והשלכותיה. אז למחרת בבוקר כבר הגשתי עוד כמה תביעות לפיצויים. המאזדה שמושכת ימינה כמה שבועות כנראה גם היא חטפה איזה רסיס שפגע בשלדה, המדיח שלא מנקה את הכתמים העקשניים שהותירו המיטבולז של אשתי על הצלחת כנראה נפגע מהדף, ובן הזקונים שעושה הפוך מכל מה שאומרים לו מאז 2021 כנראה צפה את כל הבלגן מראש ולכן התחיל להראות סימפטומים מוקדם כל כך. בכול אשמה המלחמה ועל הכול מגיעים לי פיצויים.
אחרי הצהריים סיפרתי לשכנים על כל הליקויים החדשים שגיליתי, והמלצתי לשלמה השכן שיגיש גם הוא תביעה על הניאגרות המתפוצצות שלו, שללא ספק השתבשו בגלל איזה טיל שנחת על מכסה ביוב שיצר תגובת שרשרת של עודף לחץ על צינורות המים. דורון השכן הביט בי בגאווה ואני די בטוח שהבחנתי בדמעה של התרגשות זולגת מעינו. חזרתי הביתה מבסוט. פרט לכך שמבחינה כלכלית לפחות אנחנו כעת מסודרים, גם נעשיתי סוף סוף גבר ישראלי אמיתי שמבין איך מתנהלים במדינה כשלנו.
אז אתם בוודאי מתארים לכם מה רבה הייתה אכזבתי כשקיבלתי ימים לאחר מכן מייל מרשות המיסים ובו הם טוענים שלא מגיע לי פיצוי על אף אחד מהליקויים שמניתי. כלום ושום דבר. כאילו מכשירים משתבשים מעצמם ומכוניות סתם חורקות מזקנה. ארץ אוכלת יושביה, אני אומר לכם, מדינה שלא ראויה לאזרחיה. (על זגוגית החלון, אגב, קיבלתי פיצוי מלא. אבל בהתחשב בנסיבות, זה היה כמעט מעליב).
לתגובות: