דיבורים בגנות הקונספציה שהובילה לטבח 7 באוקטובר יש אצלנו למכביר, ואני מאמין וגם יודע שחלק גדול מלקחי האסון שפקד אותנו לפני יותר משנתיים וחצי אכן הופקו. עם זאת, ישנו תחום אחד מובהק שבו תרבות השקר שעמדה בבסיס הקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר לא רק שרירה וקיימת אלא אף התגברה, והוא השירות הצבאי של בנות בקרבי.
היות שמדינת ישראל מאפשרת לבנות דתיות לא לשרת בצבא, אתעלם לצורך הדיון מההיבט ההלכתי של הסוגיה. אתייחס אליה משני היבטים מרכזיים: היבט של צניעות והיבט של כשירות מבצעית. נושא הצניעות מעניין כנראה בעיקר את הציבור הדתי־לאומי, אך הכשירות המבצעית אמורה לעניין את כולם. המסגור שניתן על ידי התקשורת ורוב הפוליטיקאים למי שמסתייג משירות קרבי של בנות מתכנס על פי רוב תחת הכותרת "הדרת נשים". מסגור זה בא להסיט את הדיון מהעיקר ולנתב אותו למחוזות הנוחים לפמיניזם. בנקודה זו אדון בהמשך בהרחבה. בינתיים אציין שבדיון על שירות בנות בקרבי כדאי להבדיל בין שתי הסוגיות, סוגיית הצניעות וסוגיית הכשירות המבצעית.
הפרמדקית ישנה על רצפת הנמ"ר
נתחיל בסוגיית הצניעות. יש לומר בכנות שאכן קיימת זיקה בין סוגיית הצניעות ובין הדרת נשים – הדרת נשים לא כהאשמה אלא כמצב. ישנם מצבים שבהם אנחנו, אנשי הציונות הדתית, אכן דורשים שלא יהיה ערבוב בין החיילים הבאים משורותינו ובין נשים. אמחיש זאת בסיפור שובה לב, שעליו דוּוח לפני חצי שנה בעיתון 'ישראל היום', על מ"פ במילואים שהתחתן עם פרמדיקית שהכיר במלחמה. על פי דברי הכתבת, שהייתה מוקסמת מהסיפור, מעשה שהיה כך היה: אחרי שלושה לילות ללא שינה פרש הצוות לישון בנמ"ר, כהרגלו, אבל הפעם הייתה שם גם בחורה. הפרמדיקית כבר רגילה להיות הבחורה היחידה. היא ידעה שהמקום הכי טוב לשינה בנמ"ר הוא על הרצפה, והיא לא ויתרה גם כשהמ"פ השתרע שם. במקום לפנות אותו משם, היא בחרה לשכב לידו, ראש־רגליים. "היה שקט", סיפרה הבחורה לכתבת הנרגשת, "אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ ולמה חשבתי שזה מעשה לגיטימי, אבל פשוט ליטפתי לו את הרגל…". הסיפור נמשך בלילות נוספים שבהם הזוג המתהווה שוכב פנים אל פנים על רצפת הנגמ"ש ומשוחח כל הלילה, למרות תחנוני הצוות שמבקש לישון בשקט. "זה נוגד בערך את כל הערכים", הודה המ"פ בריאיון. לפחות הפעם שניהם היו פנויים, וזה הסתיים בחתונה.
אולי יעניין אתכם
אני מפרגן לזוג הצעיר את הסיפור המרגש שלהם. אין מה לומר, זה אכן החומר שממנו נעשים סרטים הוליוודיים רומנטיים. אבל לא, לא בבית ספרנו. לא עם תלמידי הישיבות שלנו. לא עם המילואימניקים הדתיים שהשאירו אישה וילדים בבית. לא רבתי! מי שמוצא לנכון למסגר את ההתנגדות למציאות שכזו כהדרת נשים הוא או טיפש או רשע.
נעבור עתה לסוגיית הכשירות הצבאית. סוגיה זו אינה קשורה לפרמדיקיות, לכן הפרדתי בין סוגיית הצניעות וסוגיית הכשירות הצבאית, אלא נוגעת לחיילות השואפות להשתתף ביחידות קרביות מתמרנות. ובכן, להלן עובדות ידועות שאי אפשר להכחיש: לנשים יש 30 אחוזים פחות מסת שריר מאשר לגברים, ולכן בכל החילות הדורשים כוח פיזי, הנשים בהכרח פחות מתאימות לתפקיד מגברים. אשר על כן, אם מכניסים ליחידות קרביות מתמרנות נשים כלוחמות, התפקוד הצבאי של יחידות אלה יהיה פחות טוב.
הפמיניסטיות טוענות אחרת? ובכן, לא ממש. בספורט שבו היכולת הפיזית היא זו שמביאה מדליות במשחקים האולימפיים, הן דווקא מקפידות מאוד על הפרדה. הן יודעות היטב שאם לא תהיה הפרדה, אזי בדיסציפלינות הדורשות כוח פיזי, שום אישה לא תזכה לעולם בשום מדליה: לא בריצה, לא בקפיצה לגובה, למרחק או במוט, לא בהרמת משקולות, לא בשחייה, לא בתחרות סקי, לא בטניס, לא בכדורגל, לא בשום ספורט שדורש כוח פיזי. בעובדה פשוטה זו שהיא כל דבר חוץ מחידוש – נכתבו על כך מאמרים אין־ספור – הדיון היה בעצם צריך להסתיים.
הגיבורים בשדה הקרב נכנעים ללובי הפמיניסטי
אלא שבפיקוד הבכיר של הצבא דיון זה לא הסתיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שבכלל לא נתנו לו להתחיל. הפיקוד הבכיר שבוי בקונספציה שמקורה באידאולוגיה הפמיניסטית. דיונים, הוכחות ונימוקים לא ישנו מאומה, כי לארגונים הפמיניסטיים יש משהו עוצמתי יותר מכל נימוק: כוח פוליטי. כוח פוליטי עוזר גם היכן שאין נימוקים, ולארגוני הנשים הדורשים גיוס שוויוני על חשבון הכשירות הצבאית יש כוח פוליטי עצום. רוב הפוליטיקאים, אנשי האקדמיה, המשפטנים ואנשי הצבא הבכירים בכיס שלהם.
איך הגענו למצב הזה? שאלה טובה. ויש לי גם תשובה טובה: כסף, הרבה כסף, ים של כסף. כסף זה מממן מחלקות למגדר בכל האוניברסיטאות במערב, הוא מימן עד לא מזמן השתלמויות יוקרתיות של אנשי ממשל ישראלים ושל קצינים בכירים ומשפחותיהם בהרווארד, שם למדו בין היתר גם דבר או שניים על צדקת דרכו של הפמיניזם הרדיקלי. כסף זה מפיק סרטים הוליוודיים עם גיבורות־על שמכפכפות גברים, והוא גם מקים בכל אתר ואתר במדינות המערב לובי פמיניסטי נשכן ועתיר תקציבים. הארגונים והגופים שקמו בזכות הכספים האלה, שמקורם הבלתי נדלה בממשלות אירופה ולפני טראמפ גם בארצות הברית, יחסלו את הקריירה של כל מי שאינו מתיישר לפי הנרטיב הפמיניסטי. והנרטיב הפמיניסטי בגרסתו הישראלית דורש שילוב נשים בקרבי.
בפסיקתו האחרונה פסק בג"ץ, שכידוע שוויון הוא הערך העליון שלו, ש"מוטלת על צה"ל חובה חוקית לקיים, ככל הניתן, שוויון הזדמנויות בין המינים בשיבוץ לתפקידי לחימה", אשר על כן "יש להורות בצו מוחלט על פתיחת התנסות בשריון המתמרן בחודש נובמבר 2026". כמו כן יש לאפשר לנשים "להתמיין ולהשתלב בתפקידי לחימה שונים, בדגש על יחידות מיוחדות, חי"ר ושריון מתמרן". עם זאת, בג"ץ משאיר פתח לאי שילוב, כאשר הוא מדבר במפורש רק על שוויון הזדמנויות. בעקבות פסיקות דומות של בג"ץ באותה רוח, ביצע צה"ל בשנים האחרונות שורת פיילוטים להכשרת נשים ליחידות קרביות. אלא שרוב רובם של הפיילוטים האלה לא הניבו את התוצאה המיוחלת, וחלקם סיפקו אותה רק לאחר שרף ההצלחה לנשים הונמך לעומת הרף הדרוש לגברים. כמו בספורט. אלא שמלחמה היא לא ספורט. במלחמה נבחרת הנשים שלנו לא תוכל לדרוש מהאויב שיעמיד מולה גם נבחרת נשים.
יצוין שכל המציאות המדומיינת הזאת כבר לא בהכרח קשורה לבג"ץ אלא לציות המקדים של הפיקוד הבכיר של צה"ל. המפקדים הבכירים, בפרט אלה שנמצאים בממשק עם הפוליטיקה ובראשם למעשה כל הרמט"כלים בעשורים האחרונים, אומנם היו אמיצים בקרב, אך פחדו פחד מוות שארגוני נשים יאכלו אותם בלי מלח אם לא יתיישרו לפי הקווים הפמיניסטיים. בשל חשש זה, שהוא אכן מוצדק, הם חזרו בהתבטאויות פומביות שוב ושוב על המנטרה החלולה שחייבים אבל ממש חייבים לשלב נשים גם ביחידות הקרביות כי הרי yes, they can, כאשר ברור כשמש שהן לא. "לא תהיה הדרת נשים בצה"ל, שילובן יהיה ערכי ושוויוני", הכריז הרמטכ"ל זמיר בתדרוך שנערך אחרי מחאת ראשי ישיבות ההסדר על השירות המשותף. בעיניי, זו לא הצהרה של ערכיוּת אלא של תקינות פוליטית. כבר לפני 180 שנה ציין המדינאי הגרמני הדגול אוטו פון ביסמרק שאומץ אזרחי חסר לרוב "דווקא בקרב מי שהפגין אומץ בשדה הקרב". כך גם אצלנו: הגיבורים בשדה הקרב נכנעים ללא קרב ללובי הפמיניסטי.
בקיץ 2025 פוצצו תושבי חולית, שאינם חשודים לא על שמרנות יתר וגם לא על תפיסות דתיות מיושנות והדרת נשים, הצגת תחקיר מגמתי מטעם הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום דאז, רב־אלוף הרצי הלוי והאלוף פינקלמן, בשל הימנעותם להצביע על כשלים ברורים בתפקוד שני גדודים מעורבים, קרקל וברדלס, ששהו ליד הקיבוץ ולא נכנסו לקרב במשך שעות ארוכות. ובכן, היו גם כשלים צבאיים במקומות אחרים בעוטף ב־7 באוקטובר. אך אלה בהחלט מדוברים, בניגוד לכשלים של קרקל וברדלס. כנראה שבניגוד לגברים, נשים הן פרח מוגן בצה"ל, ומי שיעז להצביע על כשלים של גדוד מעורב בפיקודה של מג"דית יואשם בשנאת נשים.
מדינת ישראל אינה זקוקה לצבא שוויוני שעלול לגרום חלילה לאבדות מיותרות ואף לכישלון בשדה הקרב. היא זקוקה לצבא עם הכשירות המבצעית הגבוהה ביותר. גם בלי קשר לבעיית הצניעות, על הצבא לפעול לפי המציאות ולא לרקוד לפי החליל הפמיניסטי. והמציאות מדברת: "קרבי זה הכי אחי", אחי ולא אחותי.
לתגובות:
