שכונת ארנונה בירושלים. בתי אבן ישנים וחדשים ניצבים זה ליד זה, בניינים נמוכי קומה ועצים עתיקים שעלוותם מתחדשת עם האביב משרים אווירה ירושלמית של ישן וחדש מעורבבים זה בזה. כך הוא גם ביתם של משה ושירה שפירא שניצב בשכונה – חיפוי אבן ישן לבית מודרני מטופח.
מותו ההרואי של בנם ענר הי"ד ביום הטבח בעוטף האיר את סיפורם הייחודי, השוזר אהבה רב־דורית לירושלים וכישרון אומנותי יוצא דופן. שניהם אדריכלים בוגרי 'בצלאל'. שירה סמנכ"לית במשרד המורשת ופועלת להנצחת המורשת של היישובים בחבל תקומה. משה הוא אדריכל שימור, רוב עיתותיו מוקדשות לשימור אופייה הייחודי של ירושלים המתחדשת ולתכנון השימור של אתרי מורשת ברחבי הארץ. "אני מרגיש שזה מקצוע שהמציאו במיוחד בשבילי", הוא מספר בחיוך. "אחרי שנתיים שהייתי אדריכל, שמעתי שמחפשים אדריכל כדי לסייע בשימור אתרים בירושלים. כך אני משלב את שתי האהבות הגדולות שלי, אדריכלות וירושלים".
הצוואה נכתבה בשיר
בכניסה לבניין הקטן ניצבת פינת זיכרון לענר ובה תמונתו, לצד ספסל מעוצב דמוי פסנתר, כלי הניגון של ענר. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד הבינו בני הזוג כי בנם נמצא בעין הסערה בדרום, אך חלפו כמה ימים עד שגילו מה עלה בגורלו. בטרם זוהתה גופתו, כבר החלו להגיע אליהם עדויות על גבורתו במיגונית. ביום חמישי שאחרי שמחת תורה הגיעה הבשורה המרה לפתחם, ובמהלך השבעה התוודעו לסיפור גבורתו. "היה קשה לתפוס את זה", משחזר משה, "צעירים שניצלו מהמיגונית הגיעו לספר מה היה, ואנשים התקשו להאמין". אחרי השבעה התחילו להגיע תמונות וסרטונים שמהם עלה סיפור גבורתו המופלא של ענר, שהדף בידיו רימונים שהושלכו על המיגונית, עד שנהרג בעצמו. תחקיר שהציג הצבא למשפחה לפני שבועות אחדים הראה כי ענר המשיך להדוף את הרימונים גם לאחר שכף ידו נקטעה מטיל RPG. התחקיר חשף כי הלוחמה ארכה 34 דקות, ובמהלכן הדף 10 או 11 רימונים.
אולי יעניין אתכם
ענר, לוחם בסיירת הנח"ל, היה לפני שחרור מהצבא. למרות שהיה חייל מצטיין הוא חיכה לשחרור כדי שיוכל לשוב לעסוק במוזיקה, אהבתו הגדולה. 60 פרויקטים מוזיקליים הוא השאיר אחריו, בשלבים שונים של עיבוד. השיר הראשון שלו שפורסם, 'ג'רוז', עוסק באהבתו לירושלים. "ענר ניגן בפסנתר מגיל שש", משתף משה. "בשלב מסוים הוא הקים אולפן הקלטות בבית. הוא היה כמו 'המתמיד' של ביאליק, אבל במוזיקה. היה מסוגל לעשות מוזיקה 12 שעות ברצף בלי לצאת מהחדר. הטקסטים שלו הם על הקיטוב בחברה, על הטרדות. יש לו שיר בשם 'יונה' שהוא כתב בגיל תיכון, על הילדים שסובלים בעוטף. הוא ממש מתאר מצב שהוא כמעט כמו חיזיון נבואי של מה שיקרה במיגונית. הוא היה ילד בתיכון שכמעט לא ביקר בעוטף, אבל כאב לו מה שקורה שם", הוא מספר, "היה לו סף רגישות גבוה בכל דבר. לשים לב מי צריך עזרה, מי מסכן. בזמן הרפורמה המשפטית הוא כתב שיר בשם 'שנאת אחים', מאוד כאב לו הקיטוב. הוא לא הצביע בבחירות מרוב שזה כאב לו".
כיום המשפחה יוצרת שיתופי פעולה עם זמרים ומפיקים מוזיקליים כדי להוציא את השירים לאור. חלק מהאומנים מוסיפים לשירים מילים משלהם. "אנשים שומעים את השירים שלו וחושבים שזה AI, מתקשים להאמין שהוא הספיק כל כך הרבה", אומר משה, "הוא הספיק לעצב את העטיפה של האלבום הראשון שתכנן, עיצב גם לוגו ואפילו חשב איך לממן את זה – הוא התחיל להדפיס חולצות עם ציורים שלו". בני המשפחה ממשיכים את המיזם, ורוב המימון לפרויקטים של המוזיקה ממשיך להתבצע ממכירת חולצות שעליהן מודפסים ציורים של ענר. משה קורא לו "העובד הכי מסור של העמותה".
אתה מתאר בחור צעיר עם הספקים גדולים, אתה חושב שהוא הרגיש שחייו קצרים?
"יש שירים שלו שבהם הוא מדבר על זה. באחד השירים הוא כתב 'מעדכן את הצוואה, אם אני מת תוציאו את האלבום שלי'. אני חושב שחיילים קרביים בתקופה הזאת, גם לפני המלחמה, חיו את האפשרות של מוות. בטח בגיל הזה. חייל שהולך לשירות קרבי מבין שהסכנה מרחפת, והייתה לו תודעה למצות את החיים, לטייל כמה שיותר, הוא מאוד העריך את העולם הזה. כשעברנו דירה הוא עלה עם ארגז שלם מלא בציורים שלו. כשאחים שלו צחקו שהוא מביא את זה, הוא אמר 'אני אשאיר אחריי מורשת. מה אתם משאירים אחריכם?'. היה לו חשוב לא לבזבז את הזמן. הוא ראה במסך הטלפון בזבוז זמן גדול".
משה מגלה כי ענר, שהיה סמל בסיירת, חי בתודעה שעומדת לפרוץ מלחמה, חודשים רבים לפני שפרצה. לתרגילים התעקש לצאת עם שכפ"ץ מהסיבה הזאת. "אני חשבתי לעצמי מה הוא כבר מבין, אבל מסתבר שכמו בבגדי המלך החדשים, דווקא הילד הוא זה שצועק שהמלך עירום. הפיקוד הבכיר וההנהגה הם אלה שהיו שבויים בקונספציה. היה להם נוח להאמין בה".
ציציות בחוץ בבצלאל
ענר היה דור רביעי בירושלים. אביו משה נולד וגדל בשכונת רחביה. סבו, משה חיים שפירא, היה ממנהיגי המפד"ל ומהחותמים על מגילת העצמאות. משה למד בבית הספר חורב, ולאחר מכן בישיבת הר עציון, אצל רבותיו המובהקים הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, שעיצבו את תפיסת עולמו. "כשסיימתי את הישיבה התלבטתי איפה ללמוד", הוא משתף, "נרשמתי גם למשפטים בבר אילן וגם לבצלאל, שם למדה סבתא שלי. אמרתי לרב ליכטנשטיין שאני מתלבט, כי בצלאל זה מקום מאוד חילוני ויש הרבה התמודדויות, לעומת בר אילן, שזה כמעט המשך של ישיבת הגוש, בוודאי במשפטים. הוא אמר לי 'בדיוק להפך. דווקא בר אילן יכול להיות מדרון חלקלק. בבצלאל יהיה לך ברור מי אתה לעומת האחרים'. והוא כמובן צדק, כמו בכל דבר".
משה מספר על ימיו כסטודנט, שבהם היה היחיד שהצביע בגלוי למפלגה ימנית, אירוע סנסציוני בבצלאל, כדבריו. הוא הלך באופן מופגן עם ציציות בחוץ, וכשהיו מנסים לרמוז לו שהוא לא שייך למקום, היה משיב כי הוא דור שלישי בבצלאל והוא האותנטי כאן.
את שירה אשתו פגש כששניהם השתתפו בתוכנית לימוד תורה לסטודנטים בירושלים. הם קבעו את מושבם בשכונת ארנונה, בסמוך לבית הוריה של שירה. "הילדים שלנו הם דור רביעי בשכונה", הוא מציין בגאווה, ומספר כי אביה של אשתו רואה בכך את הגשמת הפסוק "ונושנתם בארץ".
לזוג נולדו שבעה ילדים, ענר הוא הבכור. בתום לימודיו החל משה לעבוד במשרד אדריכלות, וכעבור שנים אחדות נושא השימור החל לצבור תאוצה ונוצר הצורך באדריכל שימור. "זה בדיוק התחביב שלי, להיכנס לבתים ישנים, לנבור ולחפש, ולגלות את ההיסטוריה שלהם", מסביר משה מה כולל התפקיד. "'צריך לעשות תיק תיעוד על ההיסטוריה של הבניין, איך הוא התפתח, מה קרה, מי הדיירים שהיו בו, אילו שינויים הוא עבר, ואז לגבש תפיסה האם הוא ראוי לשימור. אני מרגיש שזכיתי".
שפירא עוסק רבות בשחזורים של בתי כנסת. הוא מספר על שחזור בית הכנסת חת"ם סופר בשכונת בתי אונגרין, שנעשה על פי תמונות, ושחזור 'בית הרב', שאותו הצליחו להציל לאחר מאבק משפטי בגורמי נדל"ן. אחד הפרויקטים הנוכחיים שלו הוא שחזור מגדל התצפית של בית הכנסת 'זוהרי חמה' עם שעון השמש שנמצא ברחוב יפו. בית הכנסת היה ייחודי בגלל שעון השמש שלו, שלפיו כיוונו תושבי ירושלים את שעות התפילה. את שעון השמש התקין תלמיד ישיבה אוטודידקט ממאה שערים. לבחור, אגב, קראו משה שפירא. התוכנית היא לשחזר את מגדל התצפית הגבוה שהיה במקום לפני שהותקן שעון השמש. המגדל היה בגובה קו פרשת המים, וכך ניתן היה לראות מהמגדל את הנץ החמה בהר הזיתים.
עוד פרויקט שבו נטל חלק הוא שחזור בית הכנסת 'קהל חסידים' בשערי חסד, שהורחב בהתאם למבנה המקורי על פי התכנון של שפירא, ובימים אלה הוא משחזר את בית הכנסת 'מוסאיוף' הבוכרי במרכז ירושלים.
מה מיוחד בתפקידו של אדריכל שימור?
"אדריכל שימור נכנס לתמונה הרבה פעמים כשיש בניין ישן ורוצים להוסיף לו קומות. אדריכל שימור ידאג לעשות את זה טוב, כי צריך לשמור על הרוח של הבניין ולשם כך צריך ליצור שפה. למשל בתלפיות יש בית של מייסד השכונה, שעובר עכשיו שימור. אז שומרים על החזית המפוארת של הבית, על תריסי העץ, כדי לשמר את הנראות של פעם. שלא יהיה רק השלט הקטן שמספר שכאן היה הבית. בעל הבית הנוכחי יקבל פיצוי ויוכל לבנות עוד קומות, והרחוב ירוויח שבכניסה לשכונה יש פנינה כזאת".
אגב האזכור של שכונת תלפיות, שפירא מרחיב מעט על סיפור ייסוד השכונה: "אחרי שראו שאחוזת בית (שכונה מחוץ לחומות יפו, שהפכה לימים לתל אביב, ע"ז) מצליחה, היה ניסיון להקים עיר חדשה, כמו אחוזת בית, מנותקת מהירושלמים הוותיקים. רצו לבנות עיר משכילה, עם אוניברסיטה במרכז השכונה ומגרשי ספורט. אפילו הביאו את אלברט איינשטיין, שבדיוק הגיע לטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, לטקס הנחת אבן הפינה לבית של אליעזר בן יהודה שעבר לכאן. גם הרכבת הייתה אמורה להגיע לשכונה הזאת. זה היה אמור להיות חידוש, אבל אחרי מאורעות תרפ"ט כולם עזבו ורוב האנשים עברו לרחביה".
באילו התלבטויות נתקלים בתהליך השימור?
"אני אתן לך דוגמה. לפני כמה שנים שוחזר הבית של לוי אשכול. במהלך התחקיר על הבית מצאנו קמין עצים בנוי בתוך הקיר. זה היה משהו שאפיין את הבריטים, והבעלים הקודם של הבית היה פקיד יהודי בריטי. כשלוי אשכול הגיע לגור כאן אטמו את הקמין שבקיר, כי זה נתפס כמשהו בורגני. ואז הייתה לנו שאלה, האם להסתיר את הקמין הזה או לא? האם להראות איך הבית היה נראה לפני שאשכול נכנס אליו? בסוף החלטנו שלא להשאיר את הקמין, כדי לשקף איך זה היה כשאשכול היה שם. זו החלטה ערכית, למה רוצים לשחזר.
"עוד דבר שגילינו שם היה מקלט, חיפוי עץ בקיר שאפשר להזיז ואז יש מדרגות שיורדות. לחשוב שזה היה הבור של ראש הממשלה בזמן מלחמת ששת הימים, משהו קטנטן כזה, זה היה גילוי מעניין. כמובן שאת זה השארנו. זה הדבר המיוחד בירושלים, שכל הזמן מגלים".
עוד דוגמה להתלבטות הייתה לו במוצבים ברמת רחל, שאותם החליטו לשקם לפני כמה שנים. "הייתה לנו מפה של תעלות הקשר של המוצב, שהכינו אחרי מלחמת ששת הימים. ואז הגיע מפקד הסיירת הירושלמית, שהיה קשר ואחראי על הגזרה במלחמת השחרור. הוא התעקש שאחת התעלות נמצאת במקום אחר מזה שמופיע במפה. אז למרות שהעדויות היו אחרות לא רבנו איתו. אם זה מה שקיים בתודעה של האנשים שהיו שם, זה יותר חשוב".
גיא בן הינום הפך לגן עדן
שני פרויקטים ששפירא גאה בהם מאוד הם הגשר התלוי בגיא בן הינום ומנהרת הלוחמים בהר ציון. "כתוב על ירושלים 'עיר שחוברה לה יחדיו', ואני זכיתי לחבר שני חלקים בירושלים", הוא מסכם את שני הפרויקטים המחברים הללו. מנהרת הלוחמים היא מנהרה שעולה מבריכת הסולטן להר ציון. "זו מנהרה שהייתה הרוסה. כל הילדות שלי ראיתי אותה ושאלתי את עצמי למה לא עושים איתה כלום, ראו שם קירות של בטון ופח עם חורים". המנהרה חיברה את ימין משה להר ציון כדי שהירדנים לא יוכלו לראות את האנשים שמגיעים להר ציון, שהיה בידינו, ולפגוע בהם.
משה מתאר שני פתרונות שהיו לחיבור בין הר ציון לעיר המערבית: "הראשון והחשוב היה המנהרה, שבמלחמת ששת הימים גדוד אחד נכנס דרכה לעיר העתיקה". הפתרון השני היה הרכבל, שנועד לאספקה בשעות הלילה אך מעולם לא היה בשימוש. "זו הייתה תעלה סגורה שמעליה היו פחים ומעליהם אדמה כדי שהירדנים לא יראו. עם השנים האדמה נסחפה והפחים היו חלודים והיו בהם חורים, ואני ראיתי את זה ואמרתי שאני רוצה לשחזר את המקום. התעלה כבר הייתה, אז אמרתי: בואו ננקה, נשאיר את קירות הבטון ונעשה קירוי מעניין עם פלדה שהצבע שלה חלוד וזה יזכיר את הפחים של פעם, וכדי שתהיה תאורה נחתוך חורים בפח בצורת שבעים שמות ירושלים. זו חוויה מאוד יפה שרואים את אור השמש מוטל על קירות הבטון".
שפירא מציין לשבח את עמותת אלע"ד שיוזמת פרויקטים, בהם כאלו שהיה שותף להם, שייגעו בציבורים שונים בחברה הישראלית. "ירושלים זה לא רק ארכאולוגיה", הוא אומר, "לירושלים יש הרבה רבדים והיא יכולה לדבר בהרבה שפות להרבה אנשים. כל היוזמות האלה שנעשות בצורה אסתטית, מפארות את ירושלים. בזכות הפרויקטים האלה יהודים יכולים ללכת בגיא בן הינום בלי פחד", הוא אומר. "זה דבר שלא היה לפני כן. נוצר שם מרחב נעים ומזמין לכולם, זה עוד רובד. בימי שישי בצהריים יש שם קבלת שבת ודוכני אוכל. זה אזור שהוא גם טבע, גם היסטורי, יש פה את כל העושר שיכול להיות. הרציונל הוא לחבר את התפר, את המערב והמזרח. אנשים היו מפנים את הגב למזרח העיר, גם בגלל תחושת איום, גם מחוסר עניין, וגם כי זה מוזנח. עכשיו זה אחרת. כשאתה יוצר סביבה שהיא נעימה ואסתטית ומעניינת, אז גם השכנות יותר טובה. הוונדליזם הפסיק. כשאזור הופך להיות אסתטי הוא כבר לא החצר האחורית של העיר, הוא לא מקום של פשע וסמים, הוא ליבה של פעילות אינטנסיבית וכולם נהנים מזה, גם הערבים וגם היהודים".
שפירא מעורב גם בפרויקטים של שחזור בתוך חומות העיר העתיקה. הוא האדריכל של מלון פטרה הסמוך לשער יפו, שהיה בעברו מלון יהודי בשם מלון אמדורסקי ונגאל לפני כמה שנים בידי עמותת עטרת כהנים. "רוב ההתחדשות הציונית בעיר העתיקה לא הייתה ברובע היהודי", הוא מספר, "כי רוב הנכסים בו שייכים לוואקף המוסלמי. מי שרצה לרכוש נכס, מצא דווקא באזור הרובע המוסלמי. למשל ישיבת 'אור החיים' ובית הכנסת 'פחד יצחק' נמצאים ברחוב הגיא, כי שם היה אפשר לקנות. דווקא שם מוצאים כל הזמן עוד נכסים בבעלות יהודית".
שפירא שותף כיום לשחזור בית הכנסת בכפר התימנים בסילוואן, הלוא הוא כפר השילוח. הוא מספר על שכונה בשם 'עזרת נידחים' שנבנתה ליהודים שעלו מתימן בעליית 'אעלה בתמר' בשנת 1882. הערבים החריבו את השכונה כולה חוץ מבית הכנסת. "אחד הדברים המדהימים שגילינו שם היה בתי מזוזה בתוך המשקופים. ידענו שהיה בית כנסת, אבל לגלות פתאום את השקעים של המזוזה בפתח זה היה מרגש".
משה נזכר בסקר שעשה לפני עשר שנים בסילוואן. "עיריית ירושלים בנדיבות רבה החליטה להסדיר את תוספות הבנייה הלא חוקיות בסילוואן, כי באמת יש מצוקה גדולה בשכונות הערביות. אבל היא רצתה לעשות את זה בצורה מסודרת עם הקצאות לבנייה ציבורית. במסגרת זו עשינו סקר על השכונה. הייתי מגיע עם יועץ ראש העיר לערבים, היינו מסתובבים וילדים היו זורקים עלינו אבנים. ואז הוא אמר: יש לנו שש דקות לצאת מכאן. ככה זה היה לפני עשר שנים. יש כאלה שאומרים שנוכחות יהודית יוצרת פרובוקציה, אבל ההפך, אנחנו רואים שנוכחות יהודית יוצרת משילות. אני אומר: הערבים הולכים בכל מקום, כך ראוי. וראוי שגם יהודים יוכלו ללכת בכל מקום בעיר הזאת. כשיהודים הולכים בשכונות ערביות זה משדר נורמליות. אני חושב שככה ירושלים צריכה להיות, עיר מאוחדת. סבא שלי זכה לחתום על איחוד ירושלים. הוא היה שר הפנים, ואני זכיתי לעשות גשרים בירושלים".
לתכנן את העיר לעולי רגלים
מה דעתך על ההתפתחות של הבנייה לגובה בירושלים? העיר משנה את פניה?
"אני חושב שצריך לבנות לגובה, אבל צריך לדעת איפה לעשות את זה. בהרבה מקומות זה ממש פוגם באווירה הייחודית, והופך למשהו שלא מחובר להוויה הירושלמית. יש משהו יפה בפשטות של הירושלמיות, ומגדל דירות עם חברת ניהול למטה זה לא מתאים לירושלים וגם לא לאוכלוסייה הירושלמית. ברור שחלק מהבנייה צריכה להיות במגדלים. יש אזורים שאין לי שום בעיה שיבנו בהם, אבל מה שסמוך לעיר העתיקה, שם זה ירושלים שצריך לשמור על הייחודיות שלה. נחלאות, מאה שערים, זו הליבה".
חשבת פעם על התכנון של ירושלים בתקופה שייבנה בית המקדש?
"בזמנו פנה אליי יהודה עציון, הוא עשה תוכנית איך תיראה ירושלים. אני העדפתי לא להיכנס לסוגיה הזאת. המלצתי לו על אדריכל אחר ואמרתי: יותר טוב שמישהו חילוני יעשה לך את זה מאשר מישהו עם כיפה על הראש. והוא באמת עשה לו תוכנית לירושלים כעיר שהיא מוקד למיליוני עולי רגל".
לעומת הציונות, שאומנם כינתה עצמה בשמה של ירושלים – ציון, אך אנשיה פנו לעמק יזרעאל או לתל אביב, שפירא מרגיש שהציונות שלו נוגעת בירושלים האמיתית. "לאדם דתי לא יכול היות משהו גדול יותר מירושלים", הוא אומר, "אצלנו במשרד לא עובדים ביום ירושלים. זה יום חג במשרד. אנחנו עושים טיול בירושלים, הולכים למסעדה, זה החג השנתי שלנו. אני אומר לעובדים: אנחנו זכינו. אחד הכינויים של הקדוש ברוך הוא זה 'בונה ירושלים', ויש לנו ציווי של 'והלכת בדרכיו'. 1,800 שנה יהודים לא יכלו להיות חלק מזה. אני אומר לאנשים במשרד שאנחנו זכינו לנס הגדול הזה בימינו, להיות מבוני ירושלים. זכות אדירה".
אתה מרגיש שהמשפט "בבניין ירושלים תנוחמו" רלוונטי אליך במיוחד?
"ענר אהב מאוד את ירושלים. כשעלינו לקבר שלו בשבעה שרנו את השיר שלו 'ג'רוז', שבו הוא משלב את המילים של דוד המלך 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. הוא אהב את ירושלים, שיש בה הכול. כמה שיותר מורכב מבחינתו זה יותר שלם. אנחנו כמשפחה מאוד מחוברים לירושלים. ביום העצמאות מכינים קציצות חוביזה זכר למצור. בראש השנה הולכים לתשליך בשילוח, שמחת בית השואבה זה בחצרות החסידים. התודעה הירושלמית מאוד חזקה אצלנו, והבנייה בירושלים היא חלק מזה. אדם מוצא נחמה בעיסוק היומיומי שלו, ואני בעיסוק היומיומי שלי בונה את ירושלים. אז זה קלישאתי בשבילי להפריד את הדברים. אני רואה בזה את אחד השיאים לשאוף אליו, לבנות את ירושלים".
