דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
דעות

מחברה מפרקת לחברה מתקנת

חברה אינה יכולה להתקיים ללא גבולות, ללא סיפור משותף, ללא חינוך לאחריות. כך נעבור מאלימות וכאוס לבנייה חברתית מחודשת

נרות זיכרון סמוך למקום בו נרצח ימנו זלקה ז"ל. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
נרות זיכרון סמוך למקום בו נרצח ימנו זלקה ז"ל. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

אלימות גוברת במרחב הציבורי, תחושת פחד של אזרחים, ומערכת משפט הנתפסת בעיני רבים כמקדשת את פרשנות החוק יותר מאשר את הגנת האדם הפשוט, כל אלו אינם אירועים מנותקים. הם סימנים של משבר עמוק. הגבולות התרופפו, הסמכות נחלשה, האחריות נשחקה, והאזרח שואל את עצמו שוב ושוב: איך הגענו עד הלום?
השאלה הזאת חשובה, משום שהיא מעבירה אותנו מן הזעם אל ההבנה: האלימות שאנו פוגשים ברחובות אינה מתחילה רק ברחוב. היא נוצרת באקלים תרבותי של כאוס שבו הכול ניתן לפרשנות, כל סמכות חשודה, כל גבול נתפס כדיכוי, וכל זהות מכוננת נחשבת לנרטיב שיש לפרק.

הפוסט־מודרניזם לימד את התרבות המערבית לחשוד באמת, לפרק טקסטים, לערער סיפורי־על ולראות במוסדות מוקד כוח ולא רק מקור לסדר. ליוטר דיבר על קריסת סיפורי העל; פוקו חשף את יחסי הכוח שמאחורי מוסדות הידע והסמכות; דרידה פיתח את הדקונסטרוקציה – פירוק הטקסט והמשמעות, ורורטי ערער על תפיסת האמת כמראה של המציאות, והעמיד במקומה את הפרשנות הסובייקטיבית. כאשר רעיונות אלה נשארים במרחב האקדמי, הם יכולים להעשיר את החשיבה. לעומת זאת כאשר הם מחלחלים אל המשפט, החינוך, התקשורת והרחוב ללא איזון, הם יוצרים תחושת כאוס: הכול ניתן לפירוק, הכול ניתן לאיזון, הכול ניתן לפרשנות, ואין עוד נקודת אחיזה מחייבת. אנו רואים במקרי רצח של ימינו שגם היחס המוסרי לרצח נתון לפרשנות!

כך נוצרה חברה מפרקת. חברה שבה החוק עלול להיתפס כטקסט גמיש עד אין קץ, ולא כגבול המגן על האזרח. חברה שבה החינוך מתקשה להציב סמכות, משום שסמכות נתפסת מיד ככוחנות. חברה שבה ריבוי זהויות אינו נשען עוד על נרטיב מכונן משותף, ולכן במקום להיות מקור לעושר תרבותי הוא עלול להפוך למוקד של התנגשות, חשדנות ופירוק. בהיעדר נאמנות לזהות הלאומית – וכן, מותר לומר יהודית מסורתית – המכוננת חברה, כל קבוצה מסתגרת בסיפורה, כל יחיד נאבק על מקומו, והמרחב המשותף מאבד את כוחו המחבר.

מתוך מציאות כזו צומחת גם האלימות. היא אינה מתחילה רק באגרוף, בסכין או בנשק. היא מתחילה בשפה: בזלזול, בהשפלה, בהסתה, בביטול האחר ובתחושה שאין גבול שאסור לחצות. כאשר חוצפה מקבלת שם של "אותנטיות", כאשר פגיעה באדם אחר מתפרשת כ"ביטוי עצמי", וכאשר כל ניסיון להציב גבול נתפס מיד כדיכוי, החברה מתקשה לרסן את עצמה.

אולי יעניין אתכם

דניאל שליט תיאר את האדם הפוסט־מודרני דרך דימוי "איש הקניון": אדם הנע בין גירויים, חוויות, צריכה וסיפוק מיידי, אך מתקשה למצוא מרכז, עומק ושייכות. זהו אדם שיש לו אפשרויות רבות, אך לעיתים מעט מאוד שורשים. כאשר התרבות מחנכת לסיפוק מיידי ולביטוי עצמי ללא גבולות, מתפתחת נפש שקשה לה לשאת תסכול. וכאשר האדם אינו יודע לשאת תסכול, הוא עלול להגיב בזעם, בחוצפה ובהתפרצות אלימה.

דווקא כאן אני מבקש למצוא תקווה. למרות שאנו חשים היטב את אותותיו של הפוסט־מודרניזם המפרק, המשברים שהוא יוצר מבשרים גם על דרישה הולכת וגוברת לבנייה מחודשת: זהות, שייכות, לאומיות, גבולות וסדר. אין זו חזרה עיוורת אל העבר, ולא כמיהה לסמכותנות כוחנית. זוהי בקשה לבנות מחדש מרכז מוסרי, סיפור משותף ותחושת אחריות. הבנייה המחודשת אינה מפרקת את הזהות הלאומית והמסורתית, אלא מתפתחת מתוכה: מחדשת את שפת המיתוסים המכוננים, מעמיקה את המסורת, ומאפשרת לזהות הלאומית לשאת מורכבות וריבוי בלי להתפורר.

לכן מיגור האלימות תלוי בחקיקה, אך לא רק בה. החוק הוא הקו האדום של החברה: יש מעשים שאינם פרשנות, אינם נרטיב ואינם ביטוי עצמי, אלא הם פגיעה באדם ובסדר החברתי! לצד החקיקה נדרשת מהפכה בחינוך. החינוך (שמתחיל בכל אחד מאיתנו כהורה ולא רק במערכת החינוך) נדרש לבנות מחדש מצפן פנימי: אמפתיה, חמלה, ריסון עצמי, כבוד לסמכות, אחריות לזולת ושייכות לקהילה ולעם.

המשברים הפוקדים אותנו יכולים להיות קריאת השכמה. מתוך האלימות והכאוס יכולה לצמוח הבנה חדשה: חברה אינה יכולה להתקיים ללא גבולות, ללא סיפור משותף, ללא חינוך לאחריות וללא תקווה. החוק עוצר את היד הפוגעת; החינוך מבקש לעצב תודעה של חברה. זו הדרך שעוברת מחברה מפרקת לחברה מתקנת. לא בריחה מן הזהות היהודית והלאומית, אלא בנייה חברתית מחודשת.

הכותב הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי

 

מה לקרוא עכשיו