ערפה נפרדה מחמותה וחזרה לגור עם ההורים במועצה האזורית שדה מואב. היא המשיכה לעבוד כמרפאה בעיסוק תוך שהיא מקפידה להתנדב בקהילה ובגדול להיות הגרסה הכי טובה של עצמה שהיא יכולה להיות.
והכול באמת היה נחמד ונעים, עד שבוקר אחד היא שמה לב שכולם מסתכלים עליה מוזר, במין תערובת של רחמים ולעג. מישע מהמכולת היה היחיד שהיה מוכן לתת לה איזה רמז.
"קראת את המגילה האחרונה שיצאה בכנען?" הוא שאל, כאילו בתמימות.
אבל ערפה לא הייתה טיפוס קורא. היא הייתה בנאדם פשוט. קמה בבוקר, עובדת, חוזרת הביתה, משתחווה לכמוש ואודרוב למיטה. אז מישע נתן לה עותק והזהיר אותה לא לקחת קשה.
אולי יעניין אתכם
ערפה קראה את מגילת רות וחשבה שהיא מתה. עזבו את זה שהיא יצאה הכלה הפחות מוצלחת, זה עוד מילא. אבל מי היה מאמין שלרות ישחק המזל ככה. להתחתן עם עשיר יהודי ושיצא ממנה מלך.
הטלפון מאמא של ערפה לא איחר להגיע.
"את משהו את!" היא אמרה בסרקזם, "לא יכולת להישאר קצת עם החמות שלך??? קצת קשה אז בורחים?"
"מה זה קצת קשה?" התעצבנה ערפה, "בעלי נפטר במגפה".
"בסדר, מה את מתחתנת עם מישהו שקוראים לו מחלון, מה ציפית שיצא ממנו, קולה?"
אמא של ערפה באמת הייתה משהו מיוחד.
"אבא רוצה לדבר איתך", היא המשיכה. ערפה גלגלה עיניים ונשמה עמוק.
"מה יש לך תגידי מה דפוק אצלך?" אבא התחיל בהכי רגוע, "לא יכולת להישאר עם נעמי? למה תמיד להסתובב ולברוח?"
"אבא קוראים לי ליטרלי ערפה, מה חשבתם שיקרה כאילו", היא גלגלה את האשמה עליו, "אולי אם הייתם קוראים לי פרצופה אז הייתי נשארת".
בינה לבין עצמה הודתה ערפה שפרצופה היה בכל מקרה שם לא מוצלח גם אם הוא ההפך של ערפה, אבל אתם יודעים איך זה כשרבים עם ההורים, מדברים שטויות.
מפה לשם המצב שלה רק הלך והידרדר והיא הפכה לבדיחה של מואב.
בצר לה החליטה שאף פעם לא מאוחר להתחרט וארזה תיק, אמרה שלום לכמוש והתחילה לצעוד לכיוון בית לחם יהודה.
כמה ימים אחר כך היא דפקה על דלתה של נעמי, חמותה לשעבר.
"אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וכו'!" היא הכריזה בפאתוס, "עכשיו איפה החתן העשיר שלי?"
"תגידי מה יש לך את?" הגיבה נעמי כמו שכל בנאדם נורמלי היה מגיב, "חלאס נגמר הסיפור חמודה, תחזרי למואב".
"אבל אני רוצה להישאר איתך!" היא התעקשה.
"לא, את צריכה לחזור למואב", נעמי התעקשה חזרה.
"טוב בסדר", אמרה ערפה והסתובבה ללכת.
אחרי שנייה היא תפסה את עצמה והסתובבה שוב.
"לא לא, זה בדיוק מה שקרה בפעם שעברה", היא קלטה, "אני לא מפנה עורף יותר, אני רק הולכת קדימה, זהו", היא אמרה ונכנסה דוך לתוך הבית.
"אז מה עושים עכשיו?" היא שאלה אחרי כמה דקות, "מתי מגיע האוליגרך לשאת אותי לאישה?"
אחרי עיון נוסף במגילת רות הבינה ערפה שהיא תצטרך בכל זאת לעשות קצת יותר השתדלות ויצאה מביתה של חמותה כמו שעוזבים את הכותל, בהליכה לאחור עם הגב לדלת.
"יותר לא מפנה עורף!" היא קרצה לנעמי רגע לפני שהפילה אגרטל יוקרתי שעמד על מדף ליד הדלת. "החתן הטחון ישלם על זה מאמי, אל דאגה", היא הרגיעה את חמותה והלכה לשדה הקרוב ביותר שיכלה למצוא.
היא הסתובבה בשדה וליקטה שיבולים שמצאה תוך שהיא מכריזה בקול: "אוי, כמה קשה להיות אלמנה ענייה ומסתורית!"
"מי את?" ניגש אליה בסופו של דבר עמרם, בעל השדה.
"אני גיסתה של רות", היא ענתה.
"אה, את אחות של בועז".
"לא לא, אני ורות היינו נשואות לזוג אחים שמתו במגפה במואב".
"אה, את ערפה מהמגילה!" התלהב עמרם, "תעשי את הקטע שלך שאת מסתובבת עם העורף פליז, החבר'ה פה ישתגעו על זה".
"לא תודה", היא ניסתה לשמור על נימוס, "אני פה כדי ללקט שיבולים במסתוריות".
"בכיף נשמה, רק קחי בחשבון שפה זה מטע של אפרסק", תיקן אותה עמרם, "אבל מה שעושה לך טוב. עכשיו תגידי, אני חייב לשאול", הוא המשיך, "מה חשבת כשהתחתנת עם מישהו שקוראים לו מחלון? שהוא יאריך ימים כאילו? איפה הראש שלך?"
"לא יודעת", התעצבנה ערפה, "אולי חשבתי שקוראים לו מחלון מלשון זה שהוא תמיד מוחל לאחרים".
"לא לא, זה מלשון מחלה בטוח, עובדה שהוא מת במגפה".
המפגש הזה בכלל לא היה רומנטי כמו שערפה ציפתה. היא הסתובבה והלכה בעצבים.
"הופה! הקטע עם העורף!" התלהב עמרם והלך לספר לחבר'ה.
בקיצור לא הסתייע איך שאומרים, הסיפור של רות היה כל כך אייקוני שכל ניסיון לשחזר אותו נדון לכישלון. אחרי שבועות של שיטוטים בשדות תבואה (וכמה מטעי אפרסק) ערפה כמעט הרימה ידיים. אבל יום אחד לקראת השקיעה ניגש אליה אחד הפועלים הזרים, פלשתי שהגיע להרוויח כמה שקלים ישראליים, ושאל אותה במבט מצועף אם תרצה לחזור איתו לגת אחרי שתיגמר העונה והוא יקבל את הדרכון שלו בחזרה מעמרם.
ערפה לא יכלה להרשות לעצמה להיות יותר מדי בררנית, ובינה לבין עצמה החליטה שכל עוד מדובר בצעד קדימה ולא בפנייה מביכה לאחור – הכול בסדר.
אז היא גרה בגת עם הפלישתי שלה ונולדו להם מלא ילדים ענקים. את אחד מהם, גוליית, היא גידלה באדיקות יתרה מתוך איזו פנטזיה פרועה שיום אחד אולי הוא יראה לדוד של רות מה זה.
הסוף, כמובן, לא הלך כמתוכנן, וגוליית קיבל את חלוק הנחל ההוא ישר לתוך המצח.
בהתחשב בנסיבות, ערפה קיבלה את זה די יפה.
לפחות הוא לא קיבל אותו לעורף, היא חשבה.
לתגובות: