"אמא, יצאנו מלבנון", הכריז באושר עילאי שער 'ידיעות אחרונות' השבוע לפני 26 שנה, עם נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. תמונת החיילים הנסוגים, מניפים את הקסדות והנשק עם חיוך של מי שזכו בפיס, משלימה היטב את הכותרת החגיגית. הגיליון המיוחד הוקדש ל"פרידה מלבנון", ובטור אישי קרא הסופר מאיר שלו: "תנו צ'אנס לנסיגה". החגיגיות הזאת אפיינה אז את כלי התקשורת ואת המרחב הציבורי שעיצב השמאל כמיטב המסורת. אלא ש־26 שנה לאחר מכן, מדינת ישראל, כרגיל, נאלצת לחבוש את הפצעים המדממים שמותירים אחריהם תומכי הנסיגות.
מאז שישראל נטשה בבריחה מבוהלת ומשפילה את רצועת הביטחון שהגנה על יישובי הצפון, התמקם חיזבאללה במהירות באזור, חימש את עצמו בעזרת איראן והתבסס צבאית ופוליטית. בניגוד להבטחת ראש הממשלה הבורח, אהוד ברק, שאם תיפתח אש מלבנון לכיוון ישראל "כל לבנון תבער", התקפות שביצע חיזבאללה מעת לעת נענו באיפוק רב מחשש להגברת הלהבות, ומדיניות זו נמשכה גם בימי כהונת ממשלת אריאל שרון. כך בלעה ישראל עוד ועוד צפרדעי ענק, שגבו ממנה קורבנות בנפש ומחירים מדיניים ואסטרטגיים.
האירוע הדרמטי הראשון היה זמן קצר לאחר הנסיגה, באוקטובר 2000, אז נחטפו ונרצחו בידי חיזבאללה שלושה חיילים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומאר סוועאד. 400 מחבלים שחררה ישראל בתמורה להשבת הגופות והשבת החטוף אלחנן טננבוים, מה שהמריץ את חיזבאללה להמשיך בפעולות חטיפה נוספות, שתמורתן שוחרר גם הארכי־רוצח סמיר קונטאר. ב־2006 חטף חיזבאללה את החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, והרג חיילים נוספים. הפעם הובילה המתקפה לפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה – אלא שגם היא הייתה מערכה כושלת שישראל שילמה עליה מחירים רבים, וגבתה את חייהם של 165 אזרחים וחיילים.
הסבב הבא בתור החל לפני שנתיים וחצי, בפתיחת מלחמת חרבות ברזל, ומאז ישראל חוזרת רצוא ושוב לתוך לבנון במבצעים כאלה ואחרים, במטרה לנסות ולתקן את נזקי הבריחה בת 26 השנים. תושבי הצפון ברבבותיהם לא מנהלים חיי שגרה כבר שנתיים וחצי, חיילים משלמים בחייהם וכעת נמצאים תחת האיום הקטלני החדש של רחפני נפץ, ואת הפרחים למי לשלוח? כדאי לרענן את הזיכרון, שכן דפדוף קצר בדפי ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה מלמד שבישראל הגלגל חוזר מהר מדי, מול ציבור ישראלי שסובל מזיכרון קצר מדי.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת חגית רוזנבאום
המאבק על הציר: תושבי גוש טלמונים נלחמים על חופש התנועה
עוד מאת חגית רוזנבאום
המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים
עוד בצבא וביטחון
הפשיעה במגזר הבדואי – פצצה מתקתקת מבפנים
עוד בצבא וביטחון
ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל
עוד מאת חגית רוזנבאום
ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא
עוד מאת חגית רוזנבאום
מתמחים ממוסדות תומכי חמאס יטפלו בישראלים באיכילוב
"לבנון זה בית קברות לחיילים"
התנועה האזרחית הבולטת ביותר שהפעילה לחץ על ממשלת ישראל לצאת מלבנון הייתה 'ארבע אימהות'. צריך לומר שבצמרת צה"ל שלטה בתחילה קונספציה אחרת, כזו שלא רצתה לסגת מלבנון וחזתה את הסיכונים שבכך. בשנת 1997, על רקע אבדות רבות של צה"ל בדרום לבנון, כשהשיא היה אסון המסוקים, התכנסו ארבע אימהות לחיילים שמשרתים בלבנון, תושבות קיבוצי אצבע הגליל, והכריזו על הקמת התנועה "ארבע אימהות – לצאת בשלום מלבנון". בראשה עמדו רחל בן דור, ובהמשך הצטרפה האם השכולה אורנה שמעוני.
התזה של נשות התנועה ליציאה מלבנון הזכירה מאוד את המסר של מטה החטופים דהיום – מסר אישי רגשי של אימהות שדואגות לשלום ילדיהן, בלי התייחסות להשלכות אסטרטגיות וקיומיות של נסיגה כזאת על מדינת ישראל כולה. המסר הזה היה אז שנוי במחלוקת, ובכירי צבא לא מעטים תקפו אותן בטענה שהן מחלישות את מורל החיילים בלבנון. זכורה התבטאותו החריפה של מי שהיה אז מח"ט גולני, אלוף־משנה שמואל זכאי, שכינה אותן "ארבע סמרטוטות", ולצידו נשמעו קולות נוספים כמו תת־אלוף ארז גרשטיין הי"ד, אלוף במילואים יצחק מרדכי ואחרים.
אלא שכפי שמוכר וידוע מהמאבק בסגנון מטה החטופים, כדי לנצח את קול ההיגיון והשפיות צריך רק מעטפת תקשורתית חזקה, ואת זו קיבלה תנועת ארבע אימהות ובשפע. אחת הדוברות הבולטות והלא רשמיות של התנועה הייתה שדרנית הרדיו הפופולרית מאוד אז שלי יחימוביץ', שבשל שיתוף הפעולה הקבוע שלה עם המסר של ארבע אימהות זכתה מאלוף משנה זכאי לכינוי משלה: "שלי סמרטוטוביץ'".
אבל זו לא הייתה רק היא. ברית תקשורתית בניחוח פמיניסטי נכרתה בין ערוצי התקשורת ובין התנועה הקטנה, שמנתה בשיאה בסך הכול כחמש מאות פעילים. כך, למשל, כותבת בגלוי שנים אחרי כן כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית המיתולוגית של 'קול ישראל', שהייתה גם היא מנוע מרכזי לקידום הארגון והמסר שהוציא את ישראל מלבנון: "תמונות הנסיגה לא היו נוחות לצפייה. נסיגה לעולם תצטלם רע, חיזבאללה צולם בוזז ציוד של צה"ל ואלפי אנשי צד"ל היו על הגדר. התמונה הזו נצרבה לא רק בצד הישראלי. היציאה מלבנון הייתה שיאו של תהליך חברתי כואב, מאבק ציבורי שבו הייתה ל'קול ישראל' חשיבות שיצרה בציבור את המודעות לכך שיש קולות אחרים. שלי יחימוביץ' – אז מגישת 'הכול דיבורים', חדר החדשות והעורכים נתנו פתחון פה גם לצד ההפוך שקולו עד אז לא נשמע. לחיילים, לאימהות ששברו את המונופול הגברי בעניין לבנון".
המעטפת התקשורתית המשיכה ללוות אותן עד היום. באתר 'ידיעות אחרונות', למשל, ניתן למצוא ראיונות חוזרים ונשנים מדי כמה שנים סביב תאריך הנסיגה, הוצאת ספר חדש או כל טריגר אחר, שבהם מוציאים מהנפטלין את מייסדות התנועה שיהדהדו את המסרים הפציפיסטיים. אפשר למצוא ראיונות עם יושבת הראש רחל בן דור, שמעניקה בין השאר השראה לממשיכי דרכה בהפגנות נגד נתניהו. בשנת 2020 היה מי שדאג להפיק סרט דוקומנטרי מושקע ומפרגן בשם 'ארבע אימהות' שמתעד את "המאבק משנה המציאות" של התנועה.
עיתון 'הארץ' העניק ממש בימים אלו במה נוספת לגברת בן דור, שבלי למצמץ נוכח מחיר הדמים שאנו משלמים כיום בגלל התנועה שהובילה, קוראת בזעזוע לעצור את הלחימה ולסגת. "שכחתם שלבנון זה בית קברות לחיילים?" מטעימה הכותרת ב'הארץ'. גם בראיונות נוספים ואקטואליים שנערכים עם מי מהחברות, הן לא מביעות שמץ של חרטה או הרהור נוסף על המהלך המסוכן שהביאו על ישראל, ועורכי המדיות השונות מעניקים לכך במה בהתלהבות לא מוסתרת.
עצירת המלחמה ורל"ביזם ברור
התנועה התיימרה להציג את עצמה כאזרחית וא־פוליטית, אלא שלגופים המזוהים עימה יש גוון פוליטי מובהק ביותר. רחל בן דור מככבת למשל בסרטון של 'הקרן לישראל חדשה', ובו היא מעודדת אזרחים לקום ולפעול, בדומה לתנועה שהיא הקימה ושינתה מציאות. גם באתר ארגון 'שתיל' של הקרן החדשה קיימו ריאיון מעריץ עם בן דור, ואף הפיצו מנשר מעוצב תחת הכותרת "המרשם של ד"ר רחל בן דור להצלחתה של תנועת ארבע אימהות", ותחתיו שורת העצות המעשיות שלה למובילי מאבקים ציבוריים. באתר תנועת השמאל 'נשים עושות שלום' מתפרסם סיכום הרצאה ששואבת השראה מעשית מדרכי הפעולה של אורנה שמעוני, ממובילות 'ארבע אימהות'.
ההשפעה הפציפיסטית־פמיניסטית של התנועה נמשכת עד היום, עם תנועות ששואבות השראה מבן דור, שמעוני וחברותיהן. כך למשל תנועת 'קול האימהות', שייסדו תושבות עוטף עזה, תנועה שקוראת לעצירת המלחמה בעזה ולהסדר מדיני, ולא נעדר מפרסומיה גם רל"ביזם ברור. בכתבה של תאגיד השידור מלפני שנתיים מתועדת התארגנות של אימהות לוחמים בעזה שמבקשות לעצור את המלחמה. ד"ר רחל בן דור, כמובן, הוזמנה כדי להיפגש איתן ולתת להן השראה כיצד מנצחים את המדינאים והגנרלים, והללו מקשיבות לה בהכנעה ובשקיקה.
ההדים מאז נמתחים בקו ישר עד היום גם בתקשורת – בפרט בקרב נשות תקשורת – שמבקשת להעצים שוב את הקול התבוסתני מלפני 26 שנה, וליישם אותו גם כשהמציאות הקשה בלבנון מוכיחה שהנסיגה הייתה פשע לאומי. רק השבוע כתבה נחמה דואק, עיתונאית בכירה ב'ידיעות אחרונות', מאמר ובו היא מביעה את געגועיה לתנועה אזרחית שתזכיר למנהיגים כי חיי החיילים קודמים לכול. "הגעגוע לארבע אימהות חוזר עם הדימום בלבנון", מוכתר המאמר, שכולו שיר הלל לתנועה הנשית, "המחאה ההיא, שזכתה לא פעם לביקורת ממסדית קשה, הוכיחה שקול אזרחי אותנטי מסוגל לשנות מדיניות ולטלטל מקבלי החלטות. התנועה הציבה אלטרנטיבה מוסרית וערכית ששמה את חיי האדם במרכז, במקום שבו נכשלו לעיתים שיקולים ביטחוניים נוקשים", מתרפקת דואק.
כשהרחפנים בלבנון רועמים וההנהגה אינה מצליחה לשדר החלטיות באשר ללחימה בצפון, טוב יהיה אם מקבלי ההחלטות יחדדו את הקשב לגלים הרוחשים הללו, שלא פסקו כבר 26 שנה. אולי הפעם ידעו לעצור בזמן את רכבת התעמולה שהתחילה תנועת 'ארבע אימהות', ונוסעת במלוא הקיטור בהנהגת ממשיכי דרכה, בטרם ימיטו על ישראל את האסון הבא.
לתגובות:
