כשנעמי (78) וראובן (82) דטנר מפתח תקווה יצאו לפני כשנה לסיור בצפון כדי לראות מקרוב את המציאות שאחרי המלחמה, הם לא חשבו שהביקור יהפוך לפרק חיים חדש. אבל המפגש עם האזור והצרכים שעלו מהשטח הוביל אותם לקבל החלטה לא שגרתית: לעזוב את המרכז ולעבור לקריית שמונה.
"הגענו באופן פרטי בחודש מאי בשנה שעברה", מספרת נעמי. "שאלתי חבר שעובד באזור איפה יש צורך במטפלים והוא נתן לי שם של תחנה פסיכולוגית. היה צורך מאוד גדול במטפלים. שלחתי תעודות ומיד התקבלתי". נעמי, עובדת סוציאלית קלינית במקצועה, החלה לעבוד במרכז 'מיטב' של המועצה האזורית הגליל העליון, המספק שירותים לתושבי קריית שמונה. "פתאום מצאתי את עצמי לבד בבניין, עובדת בתוך מציאות אחרת לגמרי, כשרבים מהתושבים עוד לא חזרו לצפון".
במקביל, היא קיבלה שיחת טלפון מפתיעה. "יצחק אשחר מתנועת 'אנובאנו' התקשר ואמר: יש לי תנועה של שירות לאומי לגיל השלישי. אמרתי לו: תשלח קישור. מילאנו פרטים, הלכנו לריאיון והתקבלנו. יצאנו החוצה ואמרנו זה לזה: אוי, עכשיו צריך לספר לילדים".
איך הילדים הגיבו?
אולי יעניין אתכם
"יש לנו שלושה ילדים, והם ממש פרגנו. אנחנו חוזרים לפתח תקווה פעם בשבועיים־שלושה, אבל יש גם מחיר. התרגלנו להוציא את הנכדים מהגן, להיפגש הרבה, וזה חסר".
"יש גם את מחיר תסמונת האורז", היא צוחקת. "אנחנו שואלים איפה האורז ואז נזכרים – אה, זה בבית השני. זה האתגר של לנהל שני בתים. אבל היום אנחנו בעיקר בקריית שמונה, אוהבים, שמחים ומרוצים". כיום הם גרים בדירת אירוח קטנה, כ־50 מטרים בלבד, עם מטבחון צנוע. "חזרתי לחיות פשוט יותר", היא מעידה. "גילינו שאנחנו לא חומריים וההצטמצמות וההיכרות עם אנשים אחרים מאוד מפתחות אותנו".
ראובן, בעלה של נעמי, הוא צייר. הוא מתנדב ביד שרה ובספרייה העירונית, מסייע לאנשים במיצוי זכויות רפואיות ואף מתעד את העיר בציוריו. "הוא כל הזמן מחפש עוד ועוד דרכים להיות משמעותי". החיים בגרעין, לדבריה, החזירו אותה לגיל 18. "האנשים נפלאים, יש אינטימיות, חברות. ממש כמו גרעין הנח"ל שבו שירַתי לפני עשרות שנים". הם אוהבים את הצפון ומטיילים מדי יום שלישי. "היום עשינו הליכה לאורך הירדן, היה תענוג".
איך ההתערות עם הקהילה?
"הקהילה הציונית־דתית קיבלה אותנו נפלא. אנשים מתעניינים, מארחים. זו קהילה שנמצאת במשבר אבל משקיעה המון בפיתוח, במפגשים, בסדנאות ובהבאת אנשים חדשים. לדתיים בגרעין אולי קצת יותר קל, כי יש מפגש טבעי בבית הכנסת".
"למדנו שאם אתה מצהיר 'באתי לעזור' אנשים לא כל כך רוצים", היא אומרת בכנות. "צריך הרבה כבוד ועדינות. למדנו לומר את זה אחרת: באנו להיות. וזה הבדל שהוא לא סמנטי, הוא גדול". הבחירה להיות חלק מהמקום באה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים. "מהרגע הראשון עשינו כאן קניות, גם כשאנחנו נוסעים לפתח תקווה. כי מבחינתנו באנו להיות פה".
בימי מבצע שאגת הארי הפכו חברי הגרעין לחלק ממערך התמיכה המקומי. בזמן שתושבים רבים הסתגרו בבתים, הם חילקו אוכל, סייעו לקשישים ובודדים, הסיעו מתנדבים והתנדבו במרכז חוסן. בשגרה הם מפתחים יוזמות קהילתיות רבות. "אחת מחברות הגרעין הקימה מיזם של אימוץ קשיש, אחרים פתחו מרכז חוגים לברידג', ספרות, כתיבה ופעילויות קהילתיות מגוונות", היא מציינת.
גם את הקושי הביטחוני הם למדו להכיל. "כשפרץ מבצע שאגת הארי היינו בפתח תקווה ושאלו אותנו: אתם חוזרים לקריית שמונה? אמרנו: כן, ברור. וחזרנו". לדבריה, המציאות הביטחונית לא שברה את רוח הקבוצה. "יש כאלה שקשה להם יותר, ולא לכולם יש ממ"דים. אבל גם למקלטים יש צד מפתיע. כך מכירים את האנשים מהשכונה, נפגשים, נוצר קשר". כנראה שזו הסיבה שרוב חברי הגרעין נשארים גם בשנה הבאה.
להפוך מנטל לנכס
עשרות אלפי בני אדם יוצאים לגמלאות בכל שנה במדינת ישראל. אך בזמן שהחברה הישראלית נוטה לראות בגיל הפרישה נקודת סיום, בתנועת 'אנובאנו' מתעקשים לראות דווקא בנקודה הזאת התחלה חדשה. העמותה, שהקים יצחק אשחר, מבקשת להפוך את בני הגיל השלישי מכוח שיצא ממעגל העבודה למנוע חברתי פעיל שמשתלב בקהילות ומביא איתו ניסיון חיים וניסיון מקצועי. "זו למעשה שנת שירות", מסביר אשחר, "רק עם 40 שנות ניסיון".
בגיל 72, אחרי עשרות שנים של עשייה ציבורית, חינוכית וקהילתית, אשחר לא באמת יצא לפנסיה. להפך. מבחינתו, הפרישה מהעבודה היא רק תחילתו של פרק חדש שבו הוא מבקש לשנות את האופן שבו החברה הישראלית מסתכלת על הגיל השלישי. הוא נשוי ואב לשישה ומתגורר כיום בקריית שמונה, לאחר שעבר תחנות רבות בחייו. 30 שנה גר בהושעיה, עשור בשלומי, ושנים אחדות בבית שאן. לאורך הקריירה שלו הוביל פרויקטים חברתיים וחינוכיים רחבי היקף, וב־14 השנים האחרונות לעבודתו שימש מנהל אגף החינוך ברשויות הגליל התחתון ובית שאן.
"תמיד עסקתי בזיהוי צורך שלא מקבל מענה", הוא מעיד. "אני מחפש בעיה חברתית, בונה לה פתרון, מטמיע אותו דרך הרשויות, וברגע שהתוכנית עומדת על הרגליים – אני ממשיך הלאה". במרוצת השנים הקים תוכניות ארציות רבות. "הקמתי את תוכנית של"פ של תנועת בני עקיבא שבה שמיניסטים יוצאים לערי פיתוח, הקמתי תוכניות להשכלה גבוהה מטעם המל"ג, את תוכנית הישגים, מרכזי צעירים, תוכניות בתחום התעסוקה ותוכניות העשרה לנשים ולמיעוטים".
"הרוח היא אותה רוח", הוא מבהיר. אבל דווקא היציאה לגמלאות, בגיל 67, העמידה בפניו אתגר חדש. "בכל שנה יוצאים משוק העבודה בישראל כ־90 אלף בני אדם", הוא מציין. "חלקם ממערכת הביטחון שיוצאים כבר בסוף שנות ה־40, ואחרים בגיל מבוגר יותר. באותו זמן המדינה צמאה לעובדים מקצועיים. חסרים מורים לאנגלית ומתמטיקה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ואנשי חינוך". לדבריו, במשך שנים איש לא חיבר בין שתי העובדות הפשוטות הללו. "מצד אחד אנשים יוצאים ממעגל העבודה, ומצד שני יש מחסור עצום. אמרתי לעצמי: איך ייתכן שהחברה לא מנצלת את כוח האדם הזה?"
אך מבחינתו, הבעיה עמוקה הרבה יותר ממחסור בכוח אדם. "החברה מסתכלת על אנשים בגיל השלישי כעל אנשים שצריך לעזור להם", הוא אומר. "משדרים להם: אל תפריעו, תפנו מקום לצעירים שיטפסו בסולם התפקידים. נעזור לכם בבריאות ובכלכלה. אבל לא באמת חושבים איך להפוך אותם מנטל לנכס".
מה היתרון של הגיל השלישי?
"ניסיון חיים, ניסיון מקצועי, זמן פנוי, וגם פנסיה שמאפשרת להם לפעול לא רק משיקול כלכלי. השאלה היא מה החברה עושה עם זה".
עם יציאתו לגמלאות ניסה אשחר לקדם מדיניות ממשלתית בנושא. הוא נפגש עם נציגי משרדי ממשלה ובעלי תפקידים, בניסיון לעורר חשיבה חדשה על עולם הפנסיה. "די מהר הבנתי שהמערכת חסומה, אז החלטתי לנסות לשנות מלמטה. להקים מיזמים, להוכיח שזה עובד, ומתוך זה לקוות שהמערכת הציבורית תאמץ ותשנה את המדיניות". הוא מזכיר גם רעיון שהעלה בזמנו השר המנוח אורי אורבך ז"ל בשנת 2012, על הצורך לנצל נכון את כוחם של הגמלאים, אך הרעיון לא מומש בשל פטירתו.
המיזם הראשון שלו שיצא לדרך היה 'מסעות סבבא', יוזמה ייחודית שמבקשת לחבר בין דורות. "לקחנו גמלאים והכשרנו אותם להיות מדריכי ידיעת הארץ ומסורת", מספר אשחר. "בתמורה להכשרה, הם יוצאים עם הנכדים שלהם להדריך ברחבי הארץ". התוצאה, לדבריו, עלתה על כל הציפיות: כיום פועלות 53 קבוצות כאלה ובהן כ־1,300 משתתפים. "המיזם רץ כבר חמש שנים. המרכז לסיור ולימוד גליל לקח את זה על עצמו ומממן. מבחינתי, ברגע שתוכנית יודעת לעמוד לבד אפשר להתפנות לדבר הבא".
שליחות של סבא וסבתא
מתוך אותה תפיסת עולם נוסדה תנועת 'אנובאנו' שהפכה לעמותה, במטרה ברורה: למצות את הפוטנציאל האדיר של בני הגיל השלישי. במסגרת זו הגמלאים עוזבים את ביתם הנוח לטובת מגורים בעיר אחרת, בפריפריה הגאוגרפית. החזון, לדבריו, פשוט אך שאפתני: בני הגיל השלישי יעברו ליישובי פריפריה, ישתלבו בקהילה המקומית ויתנדבו בהיקף רחב. את הדירות בעיר מעמידה לרשותם הרשות, שאף משלמת על השכירות. "אנשים מתחייבים לארבעה ימים רצופים בשבוע ולהתנדבות של לפחות עשרים שעות", הוא מסביר. "יש כאלו שחוזרים בסוף השבוע לביתם, ויש כאלו שנשארים כי הם רואים במקום החדש את ביתם ממש".
איך ההשתלבות בעיר מתרחשת?
"ההשתלבות בקהילה היא טבעית. אם זה להגיע להקרנת סרט במתנ"ס, להשתלב בבית הכנסת, בפעילויות קהילתיות, כל אחד לפי העולם שלו. באים להיות חלק מהקהילה, לא כפרויקט חיצוני. מנסים להביא את מה שיש לנו, יחד עם מה שכבר קיים באוכלוסייה המקומית. אנחנו לא באים כזרים, ולא מלמעלה", הוא מדגיש. "אנחנו באים בענווה ובצניעות. מודעים לזה שמישהו אחר מנהל את המקום. אנחנו לא מחליפים אף אחד, אנחנו כוח עזר מקצועי".
אחד הערכים שעליהם אשחר מקפיד הוא הגיוון בתוך הגרעינים. "אנחנו מנסים ליצור גרעינים מעורבים של דתיים וחילונים. לא תמיד זה 50-50, אבל זה ערך בפני עצמו". כיום פועלים גרעינים במטולה, בית שאן, מצפה רמון וערד. בשנה הקרובה צפויה התרחבות לעכו, חצור הגלילית, נוף הגליל, קצרין, נתיבות ואולי גם אילת.
איך בוחרים מי מתאים לפרויקט?
"יש תהליך מסודר. גיוס, מיון, הכשרה והתאמה. לא כל אחד מתאים למודל הזה".
האתגר העיקרי כרגע הוא כלכלי. "לרשויות לא פשוט להעמיד דירות, מכיוון שזו הוצאה גדולה", הוא מודה. "לכן אנחנו עובדים עם שותפים". אחד העיקריים שבהם הוא ארגון הג'וינט. "בדרך כלל הג'וינט בונה תוכניות. כאן, בפעם הראשונה, הם לקחו תוכנית שצמחה מהשטח, אימצו אותה ומסייעים להסדיר אותה מול המדינה". לצד זאת נשענת התנועה גם על שותפויות ותרומות. "תנועת אמונה שותפה לדרך, בנק הפועלים, וגם קרן 'הביתה', שמסייעת לפריפריה של אזורי עימות – עוטף הדרום, הנגב המערבי והגליל העליון".
אשחר בעצמו עזב את ביתו הנוח בהושעיה והצטרף לגרעין קריית שמונה. המשפחה, לדבריו, לא הופתעה מהבחירה. "בבית הרעיון התקבל בטבעיות. זה אורח החיים אצלנו וגם הילדים מפוזרים בקהילות שונות. בן אחד בגרעין התורני בלוד, חי בתוך שכונה מעורבת עם שכנים ערבים. אחת מבנותיי גם עברה לקריית שמונה. כל אחד מצא לעצמו קהילה שהיא גם נוחה וגם מאתגרת".
"אשתי, צילה, מורה ורכזת פדגוגית במקצועה, עובדת עם נוער בקריית שמונה, מלמדת אנגלית, ספרות – מה שצריך. היא מאוד מרוצה", הוא מספר. גרעין קריית שמונה מונה 25 חברים. עשרה זוגות ועוד חמש נשים שבן זוגן נשאר בבית והם נפגשים בסופי שבוע. 12 דתיים ו־13 אינם דתיים. "אנחנו מאוד מעורים, הכול יחד ואנשים לא מסכימים לוותר על החיבור. לומדים, שרים יחד. הגילים נעים בין 57 ל־82. מתוך חברי הגרעין, 19 נשארים לשנה נוספת", הוא מציין בסיפוק.
יוזמה ייחודית שצמחה בגרעין היא הקמת מרפאת יועצים לחוות דעת שנייה. "אחת מחברות הגרעין היא רופאה, והיא הקימה מרפאה שבה רופאים מומחים משערי צדק והדסה מגיעים יום בשבוע לתת ייעוץ חינמי לתושבי העיר. חברי הגרעין מתפעלים את המרפאה".
אשחר אינו שוקט על השמרים וישנם מסלולים נוספים שנמצאים בימים אלה בפיתוח. "אנחנו במשא ומתן מול כפרי נוער. הרעיון הוא שגמלאים ישמשו כסבא וסבתא לבני הנוער. אנחנו מאמינים שזה יכול להיות קשר משנה חיים". במקביל מתגבש גם חזון בין־לאומי: שליחים בני הגיל השלישי לקהילות יהודיות ברחבי העולם. "הרבה מבני הדור שלי היו שליחים בצעירותם", הוא אומר. "היום הם כבר לא צריכים להזיז משפחה עם ילדים, ולכן יכולים לצאת בראש שקט לקהילות בחו"ל – ללמד עברית, ציונות, יהדות, לחזק את הקשר לישראל". הוא מקווה שבתוך שנה התוכנית תצא לדרך.
על מה אתה חולם?
"שייכנסו לתחום עוד ארגונים, שיתחרו בנו. ככל שיותר גופים ייכנסו לזירה וינצלו את הפוטנציאל של הגיל השלישי, החברה הישראלית תרוויח".
מנצלים כל רגע לעשייה
בבית שאן עמותת 'אנובאנו' התקבלה בזרועות פתוחות והפכה לסיפור הצלחה. מי שמלווה את הפרויקט הוא יואל כהן (59), מנכ"ל המרכזים הקהילתיים ותושב העיר זה 31 שנה. הוא מספר שהתלהב מהרעיון מהרגע הראשון. "הבנתי שזה רעיון מהפכני וגאוני שצריך לתת לו יד. בגיל הפרישה אנשים עוברים ממאה לאפס, בלי סיבה", הוא מסביר. "אומרים להם: אתמול הייתם מנכ"לים, מורים, אנשי הייטק, בנקאים מדהימים, ומחר אין לנו צורך. תתכבדו ושבו בבית. הרעיון של 'אנובאנו' אומר: רגע, למה? בואו ניהנה מהניסיון ומהיכולות שלהם, ונציע להם מעין שנת שירות במקומות שנצרכים".
כהן הבין שצריך להרחיב את גבולות ההגדרה של הגיל שלישי. "למדנו להבחין בין גיל כרונולוגי לגיל תפקודי. גיל הזהב הוא לא בהכרח הגיל שכתוב בתעודת הזהות. אדם בן 80 יכול להיות לגמרי גיל שלישי מבחינת תפקוד, עשייה ורצון". אלא שבית שאן, עיר שאינה נהנית ממשאבים בלתי מוגבלים, נדרשה גם למצוא מודל כלכלי שיחזיק את המיזם לאורך זמן. במקום להסתמך על הרשות המקומית או על קרן פילנתרופית, בנו בעיר מודל עצמאי שבו הגופים הקולטים את המשתתפים נושאים בעלות.
המשתתפים משתלבים כיום במגוון רחב של תחומים: מערכת החינוך, הפגת בדידות אצל קשישים, מרכזי הורות ומשפחה, הגיל הרך, סדנאות טיפוליות ואף תחום התיירות בעיר. תהליך הקליטה מתחיל בריאיון אישי עם כהן. "אנחנו שואלים שתי שאלות: הראשונה, מה אתם יכולים לעשות? כלומר מה הרקע והניסיון המקצועי שלכם. והשאלה השנייה, מה אתם רוצים או חולמים לעשות? כלומר מה התשוקה שלכם, מה תמיד רציתם לנסות? השאלה הזאת מדליקה אותם. הרבה פעמים הם אומרים: תן לי לחשוב על זה". לדבריו, ניכרים הבדלים מעניינים בין גברים לנשים: "גברים לרוב לא רוצים להמשיך במה שעשו כל חייהם. נשים, במקרים רבים, דווקא כן ממשיכות בעיסוקים קרובים לעולם שהכירו".
פרט לעשייה הקהילתית, נוצרה גם קהילה בפני עצמה. חברי הגרעין, כיום 17 משתתפים שמגיעים מאזורים שונים בארץ, מתל אביב ועד הגולן, עמק יזרעאל, השומרון ובית אל – נפגשים באופן קבוע, יוזמים פרויקטים ומקיימים חיי קבוצה תוססים. הבועה שרבים מהם חיו בה התנפצה עם המעבר לבית שאן. "אחת המשתתפות, בת 80, שיתפה אותי כמה חשוב לה לפגוש אוכלוסיות אחרות ולהבין את תפיסות העולם שכל כך נרתעה מהן בעבר. שתי נשים אחרות אפילו הביאו את החברות שלהן לבית שאן, כי הן רוצות להעביר הלאה את מה שעבר עליהן במפגש האנושי שמתרחש בעיר".
כהן מתאר אנשים שמגיעים עם צמא למשמעות. "הם עושים את זה באהבה. הזמן בידיים שלהם, ואם הם רוצים שדברים יקרו – הם קורים. הם פנויים, חדורי מוטיבציה, רוצים להיות משמעותיים ומבחינתם כל שעה מבוזבזת". לדבריו, הפרויקט יוצר שלושה מעגלי מפגש מרכזיים: "יש מפגש בינם ובין מקומות העשייה, בינם ובין תושבי העיר והקהילות השונות, ובינם ובין עצמם. וכשזה קורה, כבר פחות מנופפים בדגלים. פשוט נפגשים כאנשים".
"יש מי שחושב שהתרומה הגדולה של חברי הגרעין לעיר היא בתחומי העשייה השונים שבהם הם פועלים", הוא חותם. "אבל לדעתנו, התרומה הגדולה שלהם תהיה אם גמלאי העיר שלנו ילמדו מהם ויצאו גם הם לשנת עשייה כחברי גרעין בעיר אחרת".
מעריכים את ניסיון החיים
עדנה כהנוביץ (69) גרה בערד יחד עם בעלה אמיר זו השנה השנייה. לפרויקט 'אנובאנו' הם הצטרפו בעקבות מודעה בעיתון. "ראינו את המודעה, נסענו לריאיון בתל אביב, התקבלנו, וכך הגענו לערד", פותחת עדנה.
אמיר סיים כ־30 שנות עבודה בהייטק ו־15 שנות הוראת גאוגרפיה והיסטוריה, ועדנה מגיעה מעולם ההייטק והסטארט־אפ בתחום הרחפנים. בשביל עדנה, המעבר מעולם אנליטי לעולם של טיפול וחינוך הוא השלמה לשני צדדים שקיימים בתוכה ונובעים, לדבריה, מבחירה מודעת. במסגרת ההתנדבות בעיר היא פועלת בכיתת תקשורת ובמפעל שיקומי לאנשים מבוגרים. "יש שם מסגרת, ארוחות וליווי. העובדה שיש להם מקום קבוע נותנת להם אפשרות לשיקום".
"יש אנשים שאני משקיעה בהם כבר שנתיים ואני רואה איך דברים נחשפים. פתאום מישהו מבוגר מתחיל לקרוא ולכתוב. דברים צפים החוצה. יש מישהי שאני משוחחת איתה באופן קבוע, ממש שיח של ייעוץ וחיזוק, ונוצר בינינו קשר טוב. אני משקיעה בזה המון ומתלהבת מכל רגע. תמיד היה לי חשוב לגעת באנשים".
לדבריה, השילוב בין עולמות שונים הוא מה שמאפשר לה לפעול בצורה מדויקת. "אני נהנית מהתחום הרך של גישה לאנשים. מצד אחד אני עובדת עם כלים אנליטיים ועושה תוכניות, כי אני אדם מובנה, מתודי, ניהולי. מצד שני אני משתדלת לראות את הצורך של מי שיושב מולי ולדעת מה לעשות איתו". במסגרות החינוך שבהן היא פועלת, היא מרגישה שהניסיון שלה מוערך. "המורה מקבלת את ההבחנות שלי, מעריכה את ניסיון החיים, כי ראיתי אי אלו דברים. וזה גם עוד זוג עיניים, עוד יד".
בעלה אמיר מלמד מתמטיקה, מעביר הרצאות בעיר, מסייע לסטודנטים ועובד עם ילדים בסדנת נגרות. "אמיר מלמד את הילדים לעבוד עם כלי עבודה באופן בטיחותי, כיצד לאחוז, כיצד לאפסן אותם, במה להשתמש לאיזה צורך. בחנוכה הוא בנה עם הילדים חנוכייה גדולה לטקס בבית הספר והרבה ילדים היו שותפים בפרויקט", היא מציינת בהערכה. "בנוסף לכך הוא העניק מכישוריו לפרויקט בניית רובוטים לילדי כתות ד-ו". הכניסה שלהם לשטח הייתה מהירה. "החיבור עבד מיד. נעים, טוב, הדדי. הרגשה טובה, וכל הצדדים מרוצים".
לצד העבודה היומיומית, היא מדגישה את הממד החברתי והקהילתי של החיים בגרעין. "הגרעין נותן מסגרת תומכת. אנחנו גם עוזרים זה לזה, חושפים צרכים, ומי שצריך מקבל מענה". עדנה אינה אישה דתית, ולדבריה המפגש עם ציבורים אחרים מוצלח מאוד. "למעט מקרים בודדים, רוב הזמן השילוב הזה נהדר. יש כאן אנשים מאוד מיוחדים שעזבו את סביבת הנוחות שלהם ובאו להתנדב. יש הרבה הערכה הדדית וכבוד".
"אני מזמינה כל אחד להצטרף", היא חותמת, "במקום עוד חוג יוגה או כל דבר אחר, אפשר לבוא להתנדב בפריפריה. זו חוויה מיוחדת שנותנת אפשרות למצות את הפוטנציאל האישי בתחומים חדשים. החשיפה לאוכלוסיות אחרות בעיר ובגרעין, זוהי חווית חיים שונה. זה מאוד פותח ומרחיב את המחשבה, וההתנסות מאוד מועילה לאנשים שאנחנו רוצים להיות".
