סביר להניח שבימים הספורים שבין כתיבת מאמר זה לבין הבאתו לדפוס נגיע להערכה מדויקת יותר באשר לטיבה של "הפסקת האש" שבושלה לנו במטבחו של השף דונלד טראמפ. הערכתי הזהירה היא שבמבחן התוצאה בשטח היא לא תרע את מצבנו. בין שהערכה זו נכונה ובין שלא, היא בכל מקרה רק עוד פסיק טקטי במלחמה הנוכחית רבת השחקנים שסיומה עדיין לא נראה באופק. אף כי התובנה ההיסטורית הידועה – שכולם יודעים באיזה מצב יוצאים למלחמה, אבל אף אחד לא יודע באיזה מצב חוזרים ממנה – מהדהדת גם אצלנו, אפילו בשלב הביניים שאנחנו נמצאים בו, נדמה שהיא מטרידה את האמריקנים הרבה יותר. ויש להם סיבה טובה להיות מוטרדים.
בעבור האמריקנים זו אינה מלחמת קיום
לא צריך להיות מומחה אסטרטגי או בוגר לימודי ארצות הברית כדי להבין שבעוד שבעבורנו מדובר במלחמת קיום גורלית, מבחינת הממשל האמריקני העכשווי המלחמה הזאת היא רק זירה אחת במאמץ שעליו הכריז דונלד טראמפ כתכלית כהונתו: MAGA (Make America Great Again) – להפוך את ארצות הברית של אמריקה שוב למעצמה המובילה בעולם שביכולתה להכתיב את מדיניותה הן לבעלות בריתה והן ליריביה, וזאת אחרי הידרדרות ממושכת במעמדה בעשורים האחרונים.
בשל הרגישות הגדולה לחיי אדם בעולם המערבי, כולל בארצות הברית, ובפרט בשל חוסר הנכונות לספוג אבדות בנפש בקרב החיילים, המהלכים למימוש מדיניות זו אמורים היו להתבצע בעיקר באמצעים כלכליים. אשר על כן, במערכה נגד איראן היה מההתחלה סוג של חוסר הלימה בין הרצון הישראלי להכרעה צבאית, שהיא לתפיסתנו ההכרעה האמיתית היחידה, לבין הרצון האמריקני להכרעה כלכלית, אף שזו האחרונה נוסתה בעבר ולא צלחה.
אולי יעניין אתכם
אלא שעם פרוץ מבצע 'עם כלביא' טראמפ התלהב ממכת הפתיחה של חיל האוויר הישראלי ותרם, אם כי רק ביום עשירי למלחמה, את המכה בפטיש: הפצצת האתרים הגרעיניים של איראן שדרשה חימוש שיש רק לארצות הברית. בצל ההצלחה של מלחמת 12 הימים החלה ארצות הברית לתכנן יחד עם ישראל את הסבב הצבאי הבא מול איראן, על שני שמותיו: 'שאגת הארי' ו־Epic Fury. בשלב זה של העלילה, מבחינת ישראל, המצב לא היה יכול להיות טוב יותר.
כמו כן, כך יש לשער, אף כי לא נעים לומר ולכן אף אחד לא אומר זאת במפורש, מלחמה אמיתית היא תמיד ניסוי הכלים הצבאי האולטימטיבי. אין לזה באמת תחליף בתרגילים צבאיים ללא אויב ממשי. משום כך האמריקנים ראו במלחמה שפרצה בינינו לבין איראן מן הסתם גם הזדמנות להראות לעולם שעוצמתם הכלכלית מגובה גם באגרוף ברזל צבאי שאין לו אח ורע בעולם. טראמפ אמר זאת במפורש. אולם במלחמה כמו במלחמה, התוצאות הן אף פעם לא כפי שתוכננו מראש, או כדברי אחאב מלך ישראל: אל יתהלל חוגר כמפתח. ואכן, בעבור האמריקנים תוצאות הסבב השני היו פחות טובות, ובעקבות כך טראמפ למעשה סוג של התחרט.
נכון לעכשיו, חוסר הרצון של טראמפ להמשיך במלחמה נגד איראן נובע משני גורמים: ראשית מהאופי הא־סימטרי של המלחמה שיבלוט עוד יותר אם היא תתרחב. כוונתי, כפי שכתבתי קודם, לרגישות האמריקנית לחיי אדם (בפרט של החיילים שלהם) אל מול הנכונות של השלטון האיראני להקרבה המונית. הגורם השני, והוא ככל הנראה העיקרי, קשור לכמה עובדות מטרידות מאוד שחשפו את נקודות התורפה של צבא ארצות הברית בכלל ושל חיל האוויר שלה בפרט, בסבב הלחימה האחרון. בשורה התחתונה עובדות אלה מסתכמות כך: הצבא האמריקני פחות טוב ממה שחשבנו.
ולחדשות בהרחבה: בעוד חיל האוויר הישראלי למוד הקרבות לא איבד אף מטוס קרב, ואיבד מספר זעום של כטב"מים, האבדות של ארצות הברית היו גדולות בהרבה. לפי דוח רשמי שהוצג בפני הקונגרס האמריקני, הופלו במערכה האחרונה נגד איראן תוך שישה שבועות: מטוס אחד מדגם E3 Sentry, זהו מטוס ריגול שעולה 280 מיליון דולר (יש לארצות הברית רק 13 כאלה), וכן כטב"ם מתקדם מסוג MQ 4C Triton העולה 180 מיליון דולר (יותר ממטוס קרב), שבעה מטוסי תדלוק, שני מטוסי ריגול ותדלוק מסוג MC-130J Commando II (בעלות של 100 מיליון דולר כל אחד) ועוד שישה עד שבעה מטוסי קרב מכל מיני סוגים, לא אלאה את הקוראים בפירוט המדויק.
האבדות האוויריות הקשות ביותר בצבא ארצות הברית היו בצי הכטב"מים מסוג Reaper MQ 9, הסוג הנפוץ ביותר אצלם, בעלות של כ־40 מיליון דולר ליחידה. צי זה מנה 159 יחידות, ומתוכו הופלו 24, כלומר כ־15 אחוז. זה מספר עצום, מה גם שהפנטגון דרש כבר לפני המלחמה להגדיל את ייצור סוג זה של כטב"מים, באשר לטענתו המינימום שדרוש לצבא ארצות הברית כדי להפגין יכולת רב־זירתית הוא 185.
מספרים אלה הם לא פחות מאסון בעבור ארצות הברית (ומיותר לומר שכל זה גם בכלל לא טוב לנו). פחות מבחינה כספית, ארצות הברית היא עשירה דיה כדי לספוג את העלות הכוללת של המערכה עד כה: 29 מיליארד דולר, אלא יותר מבחינה אסטרטגית והרתעתית. בידי אויבי ארצות הברית בעולם יש כעת תמונה ברזולוציה טובה מאי פעם של הביצועים של ארצות הברית בשדה הקרב, ותמונה זו אינה מחמיאה במיוחד. מה גם שמדובר במערכה מצומצמת מול איראן מופצצת ומוחלשת שחיל האוויר שלה הרוס או מקורקע, ולא באיזו מלחמה רבתי נגד סין, רוסיה או אפילו רק צפון קוריאה.
טראמפ לא מעוניין בהמשך המלחמה
מאו־טסה־דונג, מייסדה ומנהיגה הראשון של סין הקומוניסטית, כינה את אמריקה בעקביות, בהסתמך על מטבע לשון סינית עתיקה: "נמר של נייר". אין ספק בכך שעכשיו, אחרי שארצות הברית הפגינה את כוחה האמיתי בשדה הקרב, לאחר שנים ללא מעורבות צבאית מאסיבית פעילה, העולם כולו שעקב אחרי הביצועים האמריקניים בזמן אמת, ובראש ובראשונה הסינים, שואל את עצמו אם מאו־טסה־דונג לא צדק. האמריקנים, כך הסתבר, יודעים לזרוע הרס רב, אך ספק אם הם מסוגלים לנצח. הם איבדו יותר מדי מטוסים, צי נושאות המטוסים שלהם לא הצליח להכריע את המערכה, וגם ספינות המלחמה שלהם לא הצליחו לכפות על האיראנים את פתיחת מצרי הורמוז, אף שכל ספינות המלחמה שלהם שוכבות על קרקעית הים, כדברי טראמפ. אם כך ארצות הברית נגד האיראנים, שנמצאים כמעט על הברכיים, מה יגידו למשל… הסינים. אשר על כן, האמריקנים חוששים מהמשך המלחמה בעיקר משום שהם עלולים להיכשל בה. הם זקוקים לחישוב מסלול מחדש, לתוספת בתחמושת ולפיתוח אמצעי לחימה חדשניים כדי להוכיח לעולם מה שהם ביקשו להוכיח: שעם אמריקה עדיף לא להתעסק. אם הם יחזרו לשדה הקרב לפני הפקה בפועל של הלקחים מהסבב הקודם, הם עלולים לאבד גם את שארית ההרתעה שנשארה להם.
אלא שהדאגה של מדינת ישראל היא שונה ודחופה בהרבה: אם חפצי חיים אנחנו (פשוטו כמשמעו!), ישראל – שנידונה למוות על ידי משטר האייתוללות הדוהר לפצצה גרעינית, ושהשעון להשמדתה מתקתק אחורנית בכיכר פלשתין בטהרן לעיני עוברים ושבים – לא יכולה להרשות לעצמה את המשך קיומו של משטר זה. בטח ובטח אחרי שהרגנו להם את המנהיג העליון, את מפקדי משמרות המהפכה ועוד כהנה בכירי משטר ודמויות מפתח. הם לעולם לא ישכחו לנו את ההשפלה הזאת. לפיכך, גם אם הפלת משטר האייתוללות תוגדר כמטרת המלחמה וגם אם לא, המשך שלטונם הוא איום קיומי מוחשי על מדינת ישראל. צריך לחיות עמוק באשליות כדי לא להבין את זה. נתניהו יודע זאת, וגם טראמפ. אלא שבעבור האחרון המשך קיומה של מדינת ישראל פחות קריטי ממה שהוא קריטי לנו. אין תלונות, כל אחד והאינטרסים שלו (ועם זאת, טראמפ עדיין ידידותי מאוד כלפינו). שורה תחתונה: נכון לעכשיו טראמפ, בניגוד אלינו, לא מעוניין בהמשך המלחמה.
בסבך האינטרסים האמריקניים האלה והחששות המוצדקים של ארצות הברית מפגיעה במעמדה כמעצמה, ישראל צריכה לתמרן את דרכה. נראה לי שנתניהו עושה זאת לא רע. את הווטו המוחלט שלנו, שאולי נצטרך להפעיל באיזשהו שלב, אם חלילה האינטרס האמריקני והאינטרס הישראלי יתנגשו חזיתית, הוא שומר למצבים גורליים יותר מאשר להפסקת האש המדומיינת בלבנון.
לתגובות:
