הירי החות'י לעבר ישראל היום, לצד ההכרזה על חסימת באב אל-מנדב לשייט של כלי שיט ישראליים, מסמן עליית מדרגה בזירה התימנית. מבחינת החות'ים, לא מדובר במהלך שנועד להזכיר כי ארגונם "אנצאר אללה" הפך משחקן מקומי בזירה רחוקה לגורם אזורי שמסוגל לאיים על ישראל, על חופש השיט ועל הכלכלה הבין-לאומית. עצם ההכרזה על סגירת נתיב ימי אסטרטגי לכלים ישראליים חשובה לא פחות מהיכולת לממש אותה: היא מבקשת לנרמל מצב שבו ארגון חמוש, השולט בחלק ממדינה כושלת, מעניק לעצמו סמכות לקבוע מי רשאי לעבור באחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם.
כדי להבין את משמעות המהלך צריך לחזור אל הקשר העמוק בין החות'ים, איראן וחזבאללה. החות'ים אינם "בובה" איראנית פשוטה, אך הם גם אינם שחקן שמסוגל לפעול באופן עצמאי לחלוטין. במשך שנים איראן סיפקה להם נשק, ידע, מימון ותשתית אסטרטגית, בעוד חזבאללה שימש עבורם בית ספר מבצעי, פוליטי ותודעתי. לפי פרסומים שונים, כבר מסוף שנות ה-2000 פעלו אנשי חזבאללה – בשליחות איראן – לעצב את התנועה החות'ית, לסייע לה בהכשרה, בתקשורת, בארגון ובבניית דגם של "התנגדות" מקומית עם שליחות אזורית. החות'ים למדו מחזבאללה כיצד להפוך מיליציה אידיאולוגית לתנועה חמושה, למנגנון שלטוני ולשחקן שמחזיק מדינה שלמה כבת ערובה.
אלא שבשנים האחרונות התלמיד החל גובר על רבו. חזבאללה, שנחשבה במשך עשורים לנכס האסטרטגי המרכזי של איראן, נשחקה קשות מול ישראל ונכנסה למערכה הנוכחית מעמדה של חולשה. החות'ים, לעומת זאת, יצאו מהסבבים האחרונים בתחושת הישג, וסיפרו לעצמם ולקהל תומכים סיפורים על האופן שבו הם שרדו תקיפות אמריקאיות, בריטיות וישראליות, שיבשו את השיט בים האדום, וזכו למעמד ציבורי בעולם הערבי כמי ש"נחלצו לטובת עזה" במקום שבו אחרים היססו. לכן הצטרפותם הנוכחית איננה רק שירות לאיראן, אלא גם ניסיון לתבוע מעמד בכיר יותר בציר ההתנגדות.
כאן טמון ההבדל מהסבב הקודם. אז, למרות חיסול ח'אמנהאי והלחץ הכבד על איראן, החות'ים נזהרו מהצטרפות רחבה. אחת הסיבות הייתה שהזדהות גלויה מדי עם טהראן, דווקא לאחר ירי איראני מסיבי לעבר מדינות ערב, הייתה עלולה לשחוק את ההון התודעתי שצברו כמי שפועלים בשם הפלסטינים. הם לא רצו להיראות כמי שמקריבים את תימן למען איראן. הפעם, לעומת זאת, ההקשר שונה: ההסלמה מול חזבאללה ולבנון מאפשרת להם להציג את המהלך כהיחלצות לטובת הציר האיראני כולו, ולא רק כהגנה על הרפובליקה האסלאמית. זהו רגע שבו החות'ים יכולים לומר, בפועל: אנחנו כבר לא תלמידים של חזבאללה, אנחנו חלק מהנהגת הציר.
לישראל אסור לזלזל באיום, אך גם צריך להיזהר מלענות לו באופן שישרת את האג'נדה החות'ית. בוודאי שאסור לישראל לעבור בשתיקה על תקיפה חות'ית – ולצד זאת, תגובה ישראלית רחבה-מדיי בתימן עלולה להפוך את הזירה החות'ית ל"בעיה ישראלית" בלבד, להסיט קשב ומשאבים מאיראן ומלבנון הקריטיות יותר, ולהעניק לחות'ים את המעמד שהם מחפשים. במקום זאת, ישראל יכולה להבהיר שהמחיר על ירי מכל אחת מחברות הציר – ייגבה בכל מקום בציר שישראל רואה לנכון, ובייחוד בזירות שבהן לישראל יש יתרון ברור יותר. מדובר בראש ובראשונה בזירה הלבנונית, שם ישראל יכולה לפעול מול מערכי הכוונה, העברת ידע, תשתיות פו"ש והקשרים המבצעיים בין חזבאללה לחות'ים – וכבר עלו בעבר דיווחים על חיסול של עשרות פעילים חות'יים בשטח לבנון.
במקביל, ישראל צריכה להשיב למהלך הימי בשפה ימית. מול הכרזה חות'ית על סגירת באב אל-מנדב לכלים ישראליים, ישראל יכולה להוביל הכרזה נגדית: כל ספינה, חברה, נתיב הברחה או מנגנון פיננסי שמסייעים לאכיפת המצור החות'י או להעברת אמצעי לחימה לחות'ים ייחשבו חלק ממערך עוין, ויהיו יעד אפשרי לתקיפה, כמענה משפטי ומדיני הולם.
לבסוף, ישראל צריכה לנצל מרחב חדש שבו יש לה יתרון ונוכחות: הים האדום וקרן אפריקה. שיתוף פעולה עם בעלת בריתנו החדשה סומלילנד, בתיאום עם האמירויות ושותפות נוספות, יכול לשמש פיילוט לבחינת מענים חדשים לאיומי החות'ים, כולל איסוף מודיעין, הוצאה לפועל של סיכולים ותקיפות מסוימות, חסימת קשרים בין החות'ים לאל-שבאב בסומליה. לישראל נתונה האפשרות לבנות טבעת לחץ אזורית חכמה סביב החות'ים – ויש לנצל זאת בחכמה ולא לחשוף את כל הקלפים על ההתחלה.