בשעת כתיבת הטור הזה, תוכן מזכר ההבנות עם איראן טרם פורסם באופן רשמי. אנו ניזונים מהדלפות עלומות בזירה שבה מלחמה פסיכולוגית ושקרים הם התחמושת העיקרית. אבל בינתיים זה מה יש ועם זה נעבוד, לא על בסיס ההנחה שההדלפות מדויקות אלא שהן אומרות משהו על האינטרסים של הצדדים השונים המנסים לתמרן את דעת הקהל.
הצלצול הקולע של המטבע האנגלי השחוק too good to be true יכול להיות מושאל למזכר המסתמן: too bad to be Trump. הרכיב שהופך את המזכר הזה מסתם הפסד לבלתי סביר בעליל הוא שימור הסטטוס־קוו בתחום הגרעין: איראן תזכה לשמור את האורניום המועשר שבידיה, והעולם המערבי ייאלץ להסתפק בהבטחה של האיראנים בפעם האלף שלא יבנו פצצה.
אם הרכיב הזה בהסכם נכון, ההשפלה כה גדולה שמבחינה אלקטורלית היא עלולה להשפיע עמוק וקשה יותר ממחירי הדלק המאמירים בארצות הברית. משהו בי רוצה להמר שזו עוד אחיזת עיניים טראמפיסטית, אבל זה דומה מדי להסכם הכניעה בעזה. ההכרה הישראלית בזכות העם הפלשתיני להגדרה עצמית, כשהודלפה לראשונה, עוררה אצלי את אותו הרפלקס – זה רע מכדי להיות אמיתי, זה לא מתאים לטראמפ, זו השפלה גדולה מדי, זה ניצחון לאויב אחרי שתקף. ובכל זאת, זה שם.
בשלב הזה אפשר כבר לחבר את הנקודות לקו ולהישיר מבט למאפיין נסתר של יחסי ישראל-טראמפ: הוא ידיד אמת של ישראל, אבל לא עד הניצחון. בין התהפוכות ניתן להבחין שידידותו מתבטאת בפרקי זמן שבהם הוא מעניק לישראל חופש פעולה גדול, ואם הוא לא מנוצל זה פועל לרעתנו כשהחלון נסגר.
אולי יעניין אתכם
צריך אפוא להתבונן פנימה ולנסות לפענח מה הוליד את צבר ההחמצות מבעד לחלונות טראמפ: שערי הגיהינום נפתחו אך לא יצא מהם דבר. טראמפ הזמין את ישראל לטרנספר את עזה ולפנות מקום לנמל המגלומני שלו, וזה לא קרה. התיישבות יהודית ברצועת עזה "זה לא ריאלי". רק בשבוע שעבר חזר הרמטכ"ל על המנטרה "צה"ל יילחם עד להסדר", ולא עד לניצחון, חלילה. סגן ראש המוסד לשעבר א' נכשל במשימת חימוש כוחות כורדיים בנשק שנתפס שלל בעזה כדי להפיל את שלטון האייתוללות. סמוטריץ' הכריז על ביטול הסכמי חברון ומיד התריס נגדו פקיד חסר פנים במשרד החוץ שהכחיש את דברי השר.
הצבר הזה מעיד שוב על תופעה שכבר זיהינו בטור הזה פעמים רבות: בין הציבור הישראלי הנחוש, הקורס תחת נטל מימון תשתיות הביטחון ובין הממשלה הערכית והימנית שהציבור הזה בחר חוצצת שכבה דקה, מושחתת ושבעה של שוורים עצלים. נתניהו משול למאמן כדורגל מחונן, שמנסה לחלוב ניצחון מנבחרת של כרסתנים אוחזי בירות.
מגיעות לממשלה נקודות על המאמץ להחליף כמה מבכירי המערכת, אבל העובדה שמשימה טריוויאלית כמו להחליף את ראשי השב"כ, המוסד, נציב שירות המדינה, הרמטכ"ל והיועמ"ש כרוכה בכלל במאמץ, מעידה שהמאמצים מושקעים בחזית הלא נכונה. החלטות נפסדות של שופטים כמו נעם סולברג ואלכס שטיין מלמדות אותנו שיש דבר מה חשוב יותר ממינויים ומזהותם של מי שמאייש את התפקידים, וזה מערך התמריצים הפועל עליהם.
התמריצים המופעלים על בכירי מערכות הביטחון הם ברורים: לאחר קריירה מזהירה בשירותי הביטחון של ישראל, העתיד הנעים ביותר מחכה למי שזוכה לאכלס את הקתדראות ומכוני המחקר על רצועת החוף הצרה בין וושינגטון לבוסטון. העתיד הזה מחכה לקצין רפואה ראשי שמלהג על חשיבות שילוב נשים ביחידות לוחמות, לא למפקד אוגדה שיכבוש שטחים בדרום לבנון וישאיר את הדרג המדיני להתמודד עם הישגיו. כשיש סתירה בין האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל ובין האינטרס האישי של הקצין שמטפס בסולם הדרגות, זהו איום אסטרטגי. וההתהפכות של טראמפ עלינו בימים האחרונים היא התממשות האיום.
לתשומת לב מיוחדת ראויה ההתרפקות התמוהה של טראמפ על ג'ולאני: מאחר שישראל הורסת בניינים בדאחייה, כלומר, פוגעת בחפים מפשע, נשלח את הרודן הדאעשי לטפל בחיזבאללה. כי הוא, כמובן, ידוע בהקפדה יתרה על הדין הבין־לאומי ההומניטרי.
טראמפ מעביר אפוא מסר לנתניהו, לישראל ולצה"ל: ג'ולאני, על כל מגרעותיו, הוא היחיד באזור שבשנים האחרונות הביא לשינוי מדיני אמיתי באמצעים צבאיים. הוא מוטט את שאריות משטר אסד ותפס את השלטון במדינה. אחרי הגיהוקים הטקטיים הבלתי פוסקים של צה"ל, מבחינת טראמפ, ג'ולאני הוא הווינר היחיד.
ביום שני, הופעתו האחרונה של נתניהו בחקירה נגדית במשפטו, הוא העז להטיח בפעם הראשונה איום מרומז על חוקריו: "אתם תבלו עד יומכם האחרון בבית משפט על מה שעשיתם". עדיין, גם אחרי שהטיח בהם במפורש "עשיתם פה טרור", הוא אינו מסוגל לאיים עליהם בכלא, שבהחלט מגיע להם.
סיפורה של הכנסת ה־25 הוא סיפור הרכנת הראש של הנבחרים בפני מרד הפקידים. החל ממרד השמאל וכישלון הרפורמה, דרך 7 באוקטובר ועסקאות החטופים, וכלה במסמוס האשראי המדיני בחזית האיראנית, הפקידים והקצינים סירבו לנצח את האויב, והשרים סירבו לכופף את הפקידים והקצינים. בכנסת הבאה, שמעבר לפינה, נקווה שנשיג תוצאה טובה יותר. קודם כול בשירות המדינה, אחר כך באיראן.
