השופטים לא אהבו את המינויים של קרעי, והמציאו ועדה חדשה

השבוע התראיין רביב דרוקר לפודקאסט של איתי סגל, והשמיע הצהרה מעוררת תקווה לכאורה. סגל שאל אותו: "אנחנו מדברים על היום שאחרי הבחירות, בהנחה שתוקם כאן ממשלה חדשה – ערוץ 14 זה ערוץ שצריך להיסגר?". התשובה הראשונית של דרוקר הייתה חדה: "לא לא, לא להיסגר. חלילה".

לכאורה זו תשובה הגונה של יריב פוליטי ראוי. הוא כמובן רוצה לנצח בבחירות ולהשליט את סדר היום שלו, אבל הוא לא מעוניין לסתום פיות, לדכא את היריב ולחרב את הדמוקרטיה. תשובה זו היא קונטרה חשובה לאנשים כמו יאיר גולן, שמצהירים בלי למצמץ שיסגרו את ערוץ 14. אלא שאז הגיע המשפט המשלים של דרוקר: "אבל צריך לאכוף עליו את הכללים… אם יאכפו עליהם את הכללים, הם יכולים להמשיך לשדר".

מה הם הכללים שדרוקר מדבר עליהם? הכוונה היא לרשות השנייה, הרגולטור שמופקד כמעט על כל תחנות הרדיו והטלוויזיה מלבד אלו שנשלטות ישירות על ידי המדינה (תאגיד השידור וגלי צה"ל), שתפקידו לאכוף עליהם כללי אתיקה, תחרות ומינהל תקין שונים. דרוקר מתוחכם יותר מהוולגרים בסגנון יאיר גולן. הוא לוקח אותנו אל הפרוצדורה. במקום לסגור – לסרס. להטיל קנסות על 'הפטריוטים' בכל שבוע בגין הפרות לכאורה של כללי אתיקה שונים, עד שיהיו מאולפים.

ההקדמה הזאת חשובה כדי להבין הליך משפטי, על גבול האבסורדי, שמתנהל בימים אלה בבג"ץ. מסופקני אם שמעתם עליו, אבל שמו בישראל "בג"ץ מועצת הרשות השנייה". לא רק דרוקר הבין את חשיבותה של המועצה הזאת, גם שר התקשורת שלמה קרעי. מדובר כאן בגוף סטטוטורי, שסמכותו קבועה בחוק, עם שיני אכיפה חדות מאוד. על קצה המזלג: הרשות השנייה מאשרת מינויי בכירים בכל הערוצים הגדולים, היא מחייבת הקצאת תקציבים לתכנים מסוימים (סוגה עילית) ורשאית לפסול שידורים שנוגדים בעיניה כללי אתיקה שונים. היא מחלקת זיכיונות שידור ותדרים, מטילה קנסות על ביטויים שנראים לה חורגים מהגבול ועוד ועוד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת

עוד מאת יוני רוטנברג מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו

מבחינה היסטורית, כמו בכל מוקדי הכוח של עולם התרבות, הרשות השנייה נשלטה על ידי אנשי שמאל וחילונים מובהקים. הם עשו את הטלוויזיה והרדיו, הם לימדו ולמדו את זה בפקולטות לתקשורת, והם היו בעלי הניסיון הרלוונטי היחיד לשבת במועצת הרשות השנייה – הגוף שקובע את המדיניות שלפיה תפעל הרשות. כפי שמוכר לנו ממקומות אחרים, הקליקה דאגה לעצמה וסידרה תמיד את התפקידים לאנשי שלומה. שרי התקשורת לדורותיהם, גם כשהיו מהימין, ראו עצמם כחותמת גומי בלבד. עד שהגיע השר קרעי, והחליט שהגיע הזמן לגוון את המועצה באנשי ימין, מזרחים ודתיים.

לבג"ץ אין סמכות, אז מה

המועד הקבוע בחוק לכהונת המועצה הגיע לתומו, וקרעי הביא לממשלה הצעה למינוי חברים חדשים לצד כמה מהוותיקים שימשיכו לכהונה נוספת. לראשות המועצה הוא הציע את ד"ר יפעת בן חי שגב, ובקרב השמות החדשים אפשר היה למצוא את ד"ר חיים שיין, עורכת הדין כנרת בראשי, עדי ארבל, אודליה פרידמן וחן קדם־מקטובי. היועמ"שית, מן הסתם, הביעה את התנגדותה למינויים במהלך הדיון, אך הממשלה אישרה את המינויים פה אחד. על פי החוק, המועצה החדשה נכנסה לתוקף וכבר נקבעו לה מועדי כינוס ותחילת עבודה.

סמוך ונראה להחלטת הממשלה הוגשו נגד המינויים חמש עתירות מחמישה גופים שונים, בהן עתירות נגד עצם ההליך ותקינותו ועתירות אישיות נגד הממונים – למרות שכולם עברו ועדת בדיקה שאישרה את כשירותם לתפקיד. העותרים לא היססו לשפוך את דמם של אנשים טובים וראויים רק בשם ההגנה המדומיינת על ה"דמוקרטיה". את ד"ר בן חי שגב, אישה מרשימה בעלת רקורד רלוונטי עשיר, הם תייגו כביביסטית בגלל שנדרשה להעיד במשפט נתניהו, מילאה אחר חובתה החוקית, אך אבוי – לא שיקרה שם ולא אמרה שנתניהו גנב ומושחת שחייב להיתלות בכיכר העיר.

כך עשו גם לכנרת בראשי וד"ר שיין – הכפישו את שמם וביזו, מפני שמבחינת השמאל רק אנשים שמחזיקים בתפיסת העולם שלו ראויים גם לתפקיד בשירות המדינה. לימניים יש שתי ברירות: לעבוד במגזר הפרטי, שעליו עדיין לא השיג השמאל שליטה מלאה, או להיבחר בדרך המאוסה הזאת שנקראת בחירות. להעניק להם סמכות פקידותית מטעם המדינה – לא בא בחשבון. זה לא ממלכתי ולא מקצועי. רק לתקצב הפקות פציפיסטיות מחליאות ולדחות תלונות על הסתה פרועה נגד מתנחלים – זו מקצועיות מוחלטת שאין בה אפילו גרגר של עירוב השקפה פוליטית חלילה.

בית הדין הגבוה לצדק, מן הסתם, מחזיק בדעות דומות. הוא מבין את הכוח שנמצא בידי הרשות השנייה, הוא מבין את מה שדרוקר הסביר בצורה יפה, והוא לא יכול להרשות לעצמו שמוטציות כמו ערוץ 14 יחריבו את הסדר הישן. וכך, באופן לא מאוד מפתיע, אחרי שהמועצה כבר הספיקה להתכנס פעמיים ולקדם החלטות חשובות, הוא הוציא צו ביניים בעתירות שבו הוא מקפיא את המינויים החדשים של השר קרעי ולמעשה מבטל את המנדט של מועצת הרשות השנייה החדשה.

אך אבוי! החוק אינו מכיר מציאות כזאת. כלומר, תוקפה של המועצה היוצאת פג, והיא אינה קיימת מבחינה חוקית. המועצה החדשה, כך לפי הוראות החוק, נכנסה לתוקף והיא בת הסמכות. מה עושים כשהיא מתבטלת בדרך ניסית כמו צו של בג"ץ? החוק מכיר, בפרוצדורה די סבוכה וקיצונית, אפשרות של פיטורי מועצה או קיצור כהונה, ואז הוא מאפשר לממשלה למנות מועצה חדשה או זמנית. במקרה הזה, הממשלה אינה מעוניינת במועצה אחרת. אז מה עשה בג"ץ? ברא חיה משפטית חדשה: המועצה הישנה תקום לתחייה ותקבל את המנדט עד לקבלת החלטה מוגמרת בתיק. האם יש לבג"ץ סמכות להשיב את מועצת הרשות השנייה לתפקידה, לאחר שעל פי חוק המנדט שלה פקע? לא. אז מה.

עושים חוכא ואטלולא מהקוורום

תראו עד כמה המאבק הזה הוא מאבק פוליטי על שליטה בתודעת ההמון. מבחינה מקצועית נטו, האצטלה שבה מתכסים העותרים ובית המשפט הנכבד, מינוי מחדש של המועצה היוצאת, היא קטסטרופה מוחלטת. המועצה הקודמת לא פרסמה את הדוח השנתי שמוטל עליה לפרסם על פי הכללים מאז שנת 2021. בין השנים 2024-2020 היא פרסמה בסך הכול שני דוחות ביקורת פנימיים. כלומר, מדובר בגוף סטטוטורי בתת־תפקוד, שלא ביצע את מלאכתו כראוי. אין שום הצדקה, וגם שום היגיון, בהחזרה שלו לתפקיד על פני מועצה נבחרת כחוק שמביאה דם צעיר והמון מוטיבציה. כמובן, חוץ מההצדקה הפוליטית של שימור שלטון האליטה השמאלנית.

אך הרשו לי להפתיע אתכם ולומר שההחלטה שקיבל בג"ץ לפני כחודש היא האבסורד הקטן. מפני שזמן קצר אחרי פרסום ההחלטה המוזרה הזאת, שהפכה את המועצה היוצאת למועצה המכהנת, קרה אירוע מביך. החברים שקמו בה לתחייה לא ידעו בדיוק מה לעשות עם עצמם. הרי מדובר במצב מוזר: אתה סיימת זה עתה תפקיד ארוך בגוף המדובר, המשכת הלאה בחייך, ופתאום מודיעים לך שאתה שוב באותו תפקיד. פרט לכך שכנראה אתה כבר לא מעוניין להמשיך בתפקיד, זהו גם מינוי די מבזה. אתה מבין שאף אחד לא רוצה בך שם, אלא אתה אך חרב בידם של השופטים כדי להכות בשר קרעי. עם כל חוסר הכבוד שיש להם מן הסתם לשר, למה שהם ישימו את עצמם בפוזיציה המביכה הזאת?

יתר על כן, במועצה החדשה יש לא מעט חברים שהמשיכו לכהונה נוספת מהמועצה הישנה. בעצם באו ואמרו להם: שתי הישיבות שקיימתם, הרעיונות שהעליתם, עצם קיומכם עד כה – לא לגיטימיים. בואו בבקשה וחזרו לתפקידכם כחברי המועצה הקודמת, על מנת לקעקע את תפקידכם הנוכחי. זה כבר אבסורד שגובל בטמטום. ולכן לא היה זה מפתיע, אם כי השופטים עצמם כן הביעו הפתעה, ששבעה מחברי המועצה שקמה לתחייה הודיעו מיד אחרי פסיקת בג"ץ שהם מתפטרים מתפקידם כחברי המועצה המתחדשת – רובם חברים שמונו להמשיך לקדנציה נוספת והוקפאו בצו בג"ץ.

המהלך הזה יצר מפנה דרמטי. החוק מחייב פורום מינימלי כדי להעניק תוקף להחלטות המועצה, מה שקרוי בשפה המשפטית "קְווֹרוּם". ברגע ששבעה חברים התפטרו, הקוורום המחויב הפך לבלתי אפשרי. אך גם למנות חברים חדשים אי אפשר, מפני שבעל הסמכות – קרי הממשלה – אינו מעוניין להוסיף חברים למועצה הישנה. על פניו, שח־מט של השר על בג"ץ.

אבל, חברים, לא אלמן בג"ץ. ובמיוחד, לצערנו, השופט השמרן לסירוגין אלכס שטיין. אם לגבי אלוקים יש ספק האם הוא יכול לברוא אבן שלא יוכל להרים, הרי שלגבי בג"ץ אין להטיל ספק כלל. שטיין, עמית ורונן קבעו השבוע הלכה שתילמד לא רק בפקולטות למשפטים ברחבי העולם, אלא גם בחוגים לפילוסופיה ותאולוגיה. "מצאנו לקבוע כי בשלב זה", כתבו בהחלטה, "חברי המועצה המתפטרים לא יובאו בחשבון לעניין מניין חברי המועצה היוצאת". חידוש פילוסופי: קוורום בלי קוורום, מועצה הנושאת את עצמה בלי חבריה, שופטים כל יכולים שהופכים את החוק לחוכא ואטלולא. העיקרון המשפטי הקובע הוא שהמועצה הישנה שמינתה ממשלת בנט־לפיד תמשיך בתפקידה, ומועצת הרשעים שמינה השר קרעי תשב בבית.

כבר הבנתם, אני מקווה, שהסיפור היחיד פה הוא המאבק על הכוח. החוק הרי הוצא כאן להורג וגופתו נגררה ברחובות העיר, והמקצועיות נעקדה על מזבח האג'נדה. דרוקר יודע על מה הוא מדבר, יצחק עמית מבין על מה הוא נלחם בשיניים, ואנחנו – כדאי שנבין גם מה הם מוקדי הכוח ונגבה את השרים שמעיזים להילחם עליהם.

לתגובות:

[email protected]