לאורך ההיסטוריה שימשו מתנות כאחד הכלים המרכזיים בניהול משא ומתן וסייעו בבניית אמון, ביצירת מחויבות, בהפחתת מתחים ובהשפעה עקיפה על תהליכי קבלת החלטות. השנים האחרונות, ובפרט כהונתו הנוכחית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הוכיחו מחדש כי מתנות בין מנהיגים אינן רק מחווה של נימוס דיפלומטי, אלא לעיתים חלק בלתי נפרד מניהול יחסים בין־לאומיים.
ערכן האמיתי של אותן מתנות אינו נמדד במחירן, אלא במסר שהן נועדו להעביר ובמערכת היחסים שהן מבקשות לעצב. קוריאה הצפונית העניקה לנשיא רוסיה פוטין גור נמר סיבירי כמחווה שביטאה את העמקת הברית האסטרטגית בין המדינות. נשיא סוריה אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני), מי שרק עד לפני שנים אחדות היה מבוקש בכיר על ידי האמריקנים – גם המחווה של טראמפ כלפיו כאשר העניק לו צמד בקבוקי בושם מהמותג הפרטי שלו, לא הייתה רק מתנה אישית. היא השלימה את המהפך התדמיתי שעבר אל־ג'ולאני ואותתה על פתיחת דף חדש ביחסים. בפסגת נאט"ו בשבוע שעבר העניק נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שליט נוסף ששואף להתחבב על המערב ובה בעת לוטש עיניים למוקדי אחיזה במזרח התיכון, אקדח מעוטר עם חריטה אישית לכל אחד מהמנהיגים כאמצעי להעברת מסר של כבוד, הערכה וחיזוק הקשרים.
מאחורי כל מחווה ניצב בדרך כלל מסר רחב יותר של כבוד, קרבה והכרה הדדית, וניסיון להשפיע על הדינמיקה בתוך מערכת היחסים עוד בטרם מתקבלות החלטות. כאשר מנהיגים מחליפים מתנות, השאלה החשובה אינה מה הוענק, אלא איזה מסר מבקשת המתנה להעביר ומה היא אמורה לקדם.
בהקשר הזה, מערכת היחסים בין קטאר לארצות הברית ממחישה כיצד מתנות עשויות להשתלב באסטרטגיה מדינית רחבה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מטוס הבואינג שקטאר העניקה לטראמפ. שוויו של המטוס מוערך בכ־400 מיליון דולר, אולם משמעותו חורגת בהרבה מערכו הכספי. קטאר ביססה את מעמדה כמתווכת מרכזית בסוגיות אזוריות וכערוץ תקשורת מול שחקנים שקשה לנהל עימם קשר ישיר דוגמת איראן וחמאס. מבחינתו של טרמאפ, שימור מערכת היחסים עם דוחא משרת אינטרסים אסטרטגיים, ובראשם הרחבת ההשפעה האמריקנית במזרח התיכון וקידום מאמצי תיווך באזור רווי מתחים.
אולי יעניין אתכם
אחד העקרונות המוכרים בפסיכולוגיה החברתית הוא 'עקרון ההדדיות', שלפיו קבלת מתנה יוצרת אצל המקבל תחושת מחויבות להשיב, גם כאשר אין התחייבות פורמלית לעשות כן. בעולם הדיפלומטיה, תחושת המחויבות אינה חייבת להתבטא בצעד גלוי או מיידי, אך היא עשויה להשפיע על איכות היחסים ועל הנכונות לשיתוף פעולה לאורך זמן. זו הסיבה לכך שמדינות משלבות מחוות סמליות כחלק ממדיניות החוץ שלהן, כדי להרחיב את השפעתן גם מעבר לעוצמתן הצבאית או הכלכלית. קטאר היא אולי הדוגמה הבולטת לכך, מכיוון שהשילוב של נכסים אסטרטגיים, דיפלומטיה פעילה ושימוש מושכל במחוות מעניק לה יתרון בבניית מנופי השפעה. כך המתנה הופכת לכלי רך של עוצמה – כזה שאינו מחליף אינטרסים, אך משפיע על האופן שבו הם מתנהלים.
באותו הקשר, גם האפשרות של מכירת מטוסי ה־35-F לטורקיה מצריכה התבוננות רחבה יותר, משום שאף היא משקפת את הקשר ההדוק בין דיפלומטיה, אינטרסים ומערכות יחסים אישיות. מבחינת ממשל טראמפ, חיזוק טורקיה עשוי לחזק את האגף הדרומי של נאט"ו, לשפר את יחסיו עם ארדואן ולהרחיק את אנקרה מציר הרשע ומהשפעתה הגוברת של רוסיה. גם אם עסקה כזו תיבחן בסופו של דבר על בסיס שיקולים אסטרטגיים וביטחוניים, היא אינה מתנהלת בחלל ריק, אלא נשענת על מערכת יחסים שטופחה לאורך זמן באמצעות דיאלוג, צעדים בוני אמון ומחוות הדדיות. במובן זה, גם עסקאות מדיניות וביטחוניות גדולות אינן רק תוצאה של אינטרסים משותפים, אלא גם של האקלים שבו הם מתעצבים ומבשילים לכדי החלטות.
מתנות אינן רק מחוות של נימוס או ביטוי לרצון טוב, אלא כלי אסטרטגי בעל השפעה ממשית על ניהול משא ומתן. בעולם הדיפלומטיה, הן משמשות לא פעם דרך לומר את מה שעדיין אי אפשר לעגן בהסכם רשמי, וגם אם אינן משנות את האינטרסים הלאומיים, הן עשויות להכשיר את הקרקע למהלכים שיבואו בהמשך. בפעם הבאה שנראה מנהיגים מחליפים מתנות, אין טעם לשאול רק "מה הם קיבלו", אלא בעיקר "מה הם מקווים לקבל בחזרה". לא פעם התשובה לשאלה הזאת מלמדת יותר מכל הצהרה רשמית על הכיוון שאליו הולכים היחסים בין מדינות.
הכותב הוא מזרחן, מומחה למשא ומתן בין־תרבותי וליישוב סכסוכים ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי