תמיד היו ויהיו בינינו מחלוקות עמוקות ואף ויכוחים נוקבים. די להיזכר במחלוקות המתמשכות בין חנן פורת לזבולון המר, ובין הרב בני אלון ואורי אריאל ליצחק לוי וזבולון אורלב סביב דרכה המדינית של הציונות הדתית, סוגיית ההתיישבות, היחס להסכמי אוסלו ודרכי המאבק הציבורי נגד סכנת הנסיגות. טראומת הגירוש מגוש קטיף וההכרה כי יש לעשות הכול כדי למנוע את "תוכנית ההתכנסות" של אהוד אולמרט, שנועדה להוביל לנסיגות חד־צדדיות נוספות ולפינוי שרירותי של עשרות יישובים ביהודה ושומרון, גברו על המחלוקות הפנימיות. ואכן, בבחירות 2006 זבולון אורלב מהמפד"ל והרב בני אלון מהאיחוד הלאומי הבינו שצו השעה מחייב איחוד כוחות. הרשימה המאוחדת זכתה לתשעה מנדטים והפכה לכוח משמעותי במאבק הציבורי והפרלמנטרי נגד תוכנית ההתכנסות. בסופו של דבר, בעקבות היחלשותה של ממשלת אולמרט וההתנגדות הציבורית הרחבה שהובילה מפד"ל המאוחדת, תוכנית ההתכנסות נבלמה.
לאחרונה מתרבים הקולות בגוש הימין שלדבריהם מתקשים להמשיך בשותפות הנוכחית למרות שהם שותפים כמעט לכל עמדות היסוד של הגוש. מפלגות כדגל התורה מסבירות זאת בעייפות החומר כתוצאה ממאבקים פוליטיים חסרי סיכוי נגד מוקדי הכוח במערכות המשפט, האקדמיה והתקשורת. כתוצאה מכך החלו ראשיהן להיפגש ולגשש עם איזנקוט בנוגע להיתכנות להצטרף לממשלת השינוי העתידית. זאת, לדבריהם, מתוך הבנה שהצטרפות החרדים לממשלת שמאל תוריד (לפחות זמנית) את סוגיית החרדים מן השולחן, תמורת ההישג הנכסף של הפלת נתניהו. כל זאת בגיבוי מלא של היועצת המשפטית בהרב־מיארה וראשי מפלגות השמאל כיאיר גולן, שכבר הצהיר שיסכים לשותפות עם מפלגה חרדית וויתור על חוק הגיוס כדי להפיל את הממשלה, וכן של הגורמים המובילים בתקשורת השמאל כרביב דרוקר, שכבר הדגיש שיוותר ברצון על חוק הגיוס תמורת הפלת הממשלה. אך גם החרדים יודעים שקואליציה שחלקיה העיקריים מבקשים לצמצם את השפעתו של עולם התורה, לשנות את אופיו היהודי של המרחב הציבורי ולהחליש את מוסדות החינוך העצמאיים, לא תהפוך בן רגע לשותפה טבעית של הציבור החרדי. מה שנראה כהישג טקטי עלול להתברר במהרה כרווח נקודתי שיוחלף באובדן השפעה ארוך טווח בסוגיות דת ומדינה, ובפגיעה קשה בזהות היהודית של המדינה.
כאשר המצב הפוך, ממשלות השמאל-מרכז מוכיחות לאורך השנים שהן יודעות לבלוע צפרדעים אידאולוגיות מרות במיוחד כדי למנוע הפלת ממשלת שמאל. כך היה בממשלת רבין השנייה, כאשר שרת החינוך ממרצ, שולמית אלוני, נקלעה לעימות חריף עם הסיעות החרדיות בסוגיות דת ומדינה. כתוצאה מכך איימה ש״ס לפרוש, ורבין – שהעדיף את יציבות הקואליציה – מיהר להעביר את אלוני מתפקידה כשרת החינוך, כשמרצ מצידה בולעת את העלבון ונשארת בממשלה.
אותו דפוס חזר בממשלת בנט־לפיד. מרצ, העבודה ויש עתיד הסכימו לשבת בממשלה שאישרה את המתווה ההיסטורי להסדרת אביתר, מהלך שנתפס כפריצת דרך בהתיישבות וכצעד ראשון בדרך להקמת יישוב חדש בלב השומרון, לאחר עשורים ארוכים של הקפאה ואי בניית יישובים חדשים ביהודה ושומרון. אף שאותן מפלגות עמדו לאורך השנים בחזית המאבק נגד מפעל ההתיישבות, הן נמנעו מלהפוך את הסוגיה למשבר קואליציוני, כמובן בשם קדושת השמירה על הממשלה.
אולי יעניין אתכם
כך היה גם בשותפות עם רע״מ, שמזוהה עם תנועת האחים המוסלמים, כאשר יושב ראש ועדת הפנים חבר הכנסת וליד טאהא, הצהיר בראיונות חוזרים בתקשורת ש"בחברה הערבית אין תופעות של להט"ב" וש"סיעתי לא תקבל יחסים סוטים חד־מיניים". שותפותיה של רע"מ לממשלה, מפלגות מרצ והעבודה, שחרטו על דגלן את זכויות הלהט״ב, בחרו שוב ושוב להגיב לדבריו בשתיקה. גם כאשר רע״מ התנגדה לחקיקה נגד טיפולי המרה שקידם שר הבריאות ויושב ראש מרצ ניצן הורוביץ, העדיפו מרצ והעבודה את שלמות הקואליציה. את הקווים האדומים ללא פשרות הורוביץ ידע לשרטט מול יריביו הפוליטיים היהודים, אך תעוזתו נמוגה ככל שזה נגע להתנהלות שותפותו האסלאמיסטית בקואליציה. כך גם בסוגיית הגיוס: ממשלת בנט־לפיד קידמה חוק גיוס שהיה חשוב במיוחד לראשי הקואליציה, כאשר המפלגות החרדיות בכלל ישבו באופוזיציה, בני גנץ כיהן כשר הביטחון, איילת שקד כשרת הפנים וגדעון סער כשר המשפטים. למרות זאת, החוק נפל כבר בקריאה הראשונה על חוד קולה של חברת הכנסת ג׳ידא רינאווי זועבי ממרצ, שהצביעה נגדו מתוך חשש שיפתח צוהר עתידי גם לגיוסם של צעירי המגזר.
בהתחשב בהשתלחויות משולחות הרסן של המתמודדים הרדיקליים במפלגות השמאל והמרכז, ישנן סיבות אמיתיות לדאגה במקרה של הקמת ממשלת שמאל-מרכז שמרכיביה הרדיקליים כבר מבטיחים להוביל צעדים ביטחוניים, מדיניים ואנטי־דמוקרטיים מסוכנים. כפי שאנחנו מביטים לאחור על אותן מערכות בחירות גורליות בעבר, ותוהים כיצד ויכוחים על ניואנסים אידאולוגיים ושיקולים פוליטיים קצרי טווח העיבו על היכולת שלנו לזהות את גודל הסכנה, כך צפוי לקרות גם הפעם, רק בהבדל מהותי אחד: לאחר טבח שבעה באוקטובר וקריסת קונספציות השמאל, לא נוכל עוד לטעון שלא צפינו את גודל הסכנה. ההיסטוריה כבר דפקה על דלתנו בעוצמה, השאלה היחידה היא אם נדע ללמוד ממנה, או שניאלץ ללמוד אותה מחדש, הפעם במחיר דמים כבד בהרבה.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה
