בתחילת החודש נערך באוניברסיטת תל אביב טקס להענקת תוארי דוקטור, אחד הטקסים הבולטים בלוח השנה האקדמי. במסגרת האירוע המכובד התקיימה השנה הרצאת אורח של ד"ר דני גולד, ראש המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתית (מפא"ת) במשרד הביטחון. גולד הוביל בין היתר את פיתוח מערכת כיפת ברזל שאין עוררין על תרומתה הכבירה להגנה על חיי אדם בישראל, ובכללם גם על חיי אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטת תל אביב. בהרצאתו, שהייתה מלווה במצגת, הציג גולד את שלל ההישגים של משרד הביטחון, כולל תיעוד של שיגור טילים. במהלך ההרצאה התעוררה מהומה כאשר כמה נוכחים מהמגזר הערבי צעקו "בושה" לעבר המרצה ולבסוף עזבו בהפגנתיות את ההרצאה. ההרצאה נמשכה כסדרה.
עד כאן האירוע עצמו. אלא שעיקר המחאה התרחשה אחרי כן: לידי ראשי האוניברסיטה נמסרה עצומה רבת חותמים של חברי סגל שהזדהו עם המחאה הערבית ומחו גם הם למפרע הן על קיום ההרצאה והן על מה שהם זיהו כמגמת מיליטריזציה שהשתלטה על אוניברסיטת תל אביב. אולי לא מיותר לציין את האבסורד שהצלחת מפא"ת המיליטריסטי, שעל הצגתה על ידי ד"ר גולד יצא הקצף של חותמי העצומה, היא המאפשרת את המשך קיומן השוטף והבטוח של האוניברסיטאות בארץ ושל חברי הסגל שלהן.
איך הגענו לתיאטרון האבסורד הזה? מסתבר שחברי הסגל התל אביבי ביצעו את המהלך הלוגי הבא: טילים שפותחו במפא"ת מייצגים את צה"ל, צה"ל הוא ארגון מיליטריסטי, תמיכה במיליטריזם היא מעשה לא יאה ולא נאה, ועל כן לא ראוי למוסד אקדמי מכובד כמו אוניברסיטת תל אביב. קצת פישטתי את הטיעון, אבל כמי שבילה באקדמיה את רוב חייו, אני מרשה לעצמי לעשות זאת ולהציגו בלשון עממית.
ראשי אוניברסיטת תל אביב נבהלו מהעצומה ועשו משהו שלמיטב ידיעת AI לא קרה להם מעולם: הם התנצלו! להלן החלקים הרלוונטיים של מכתב ההתנצלות, שעליו חתמו נשיא האוניברסיטה פרופ' אריאל פורת והרקטורית פרופ' נגה קרונפלד־שור, ושנשלח לחברי הסגל המוחים:
אולי יעניין אתכם
"הזמנתו של ד"ר גולד הייתה טעות, שכן ההרצאה – שעסקה בנושאי צבא וביטחון, וכללה מצגות של שיגורי טילים בהגנה ובהתקפה – לא התאימה למעמד ולחלק מן הקהל (ביניהם ילדים, משפחות שכולות, וחיילים שחוו חוויות קשות) וגרמה לרבים עוגמת נפש. לא הייתה זו אשמתו של ד"ר גולד, כמובן, אלא אשמת האוניברסיטה, אשמתנו, על שלא נעשה תיאום ציפיות ראוי. אנחנו מצטערים על כך מאוד, ומתנצלים מעומק הלב בפני אלו שנפגעו. אנחנו בודקים כיצד אירעה הטעות, ומבטיחים לכם שהיא לא תישנה".
התירוץ הפתטי להתנצלות
בהמשך המכתב הביעו ראשי אוניברסיטת תל אביב צער על שההאשמה במיליטריזציה של האוניברסיטה נשענת על אירוע חד־פעמי – "טעות אחת – מצערת ככל שתהיה" כלשונם – שלא מעיד על הכלל. כל כך הרבה אמפתיה, צער, כאב, רגשי חרטה והכאה על חטא יש במכתב התנצלות זה, עד שהוא מזכיר את הווידוי של יום הכיפורים: "אשמת האוניברסיטה, אשמתנו… מצטערים על כך מאוד ומתנצלים מעומק הלב בפני אלו שנפגעו".
ומה היא אותה "טעות אחת מצערת" כל כך? שבהרצאתו של ד"ר גולד הוצגו גם סרטונים שהראו איך ההגנה על אזרחי ישראל עובדת: יורים טילים. זה מלווה ברעש ובומים, מה ש"גרם לרבים עוגמת נפש" כלשונם. ומי אלה שנגרמה להם עוגמת נפש מצערת זו? "ילדים, משפחות שכולות וחיילים" פוסט־טראומטיים. עד כאן תיאור המצב אליבא דראשי אוניברסיטת תל אביב והחרטה על שדבר מצער זה קרה באשמתם. ואחרי החרטה ובקשת הסליחה "מעומק הלב" באה הקבלה לעתיד: ההבטחה שזה לא יקרה שוב. עיין רמב"ם הלכות תשובה.
זוהי שיטת מצליח בגרסה אקדמית הבנויה על ערפול המציאות באצטלה צינית של דאגה לילדים, למשפחות שכולות ולחיילים מתמודדי נפש שעלולים להיפגע, ושמקווה ומאמינה שאף אחד לא ישים לב לעילה האמיתית לעצומת הסגל המוחה: כעס הערבים על "הכיבוש" באופן כללי ועל הישגי ישראל במערכה הנוכחית שלא באים להם בטוב. פרופ' פורת יודע את זה, פרופ' קרונפלד־שור יודעת את זה וגם אנחנו יודעים את זה, אך זה לא מנע מהם לפברק סיבה אחרת להתנצלותם, סיבה שלא קיימת.
הסיבה למחאת אנשי הסגל היא לא דבר שולי, היא לב העניין, והצגה מניפולטיבית המעלימה את הסיבה האמיתית לטובת סיבה לא קיימת משקפת לא רק חוסר יושרה אקדמית נקודתית. היא מאפיינת דבקות בנרטיב ממחוזות השמאל הרדיקלי בישראל. נרטיב זה אינו מוגבל לאוניברסיטת תל אביב. הוא מייצג את המיליה האקדמי השולט באוניברסיטאות בישראל בכלל. אם אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות בארץ היו היחידים שמותר להם להצביע לכנסת, מפלגת הדמוקרטים הייתה זוכה כנראה לרוב מוחלט.
כאשר לפני כשנה נערך כנס באוניברסיטה העברית לרגל מאה שנים להיווסדה, מבין הדוברים בכנס לא היה אף אחד שלא היה שייך לאזור החיוג הנ"ל. אף אחד! להלן כמה פנינים. הדוברת הראשונה, ד"ר גייל טלשיר ממדעי המדינה, לא הצטנעה בהרצאתה וטענה שהאקדמיה היא המקום היחיד על פני כדור הארץ שמחויב לאמת לאמיתה, בלי משוא פנים, ולכן ניתן לסמוך רק עליה בהערכות מצב פוליטיות בלתי תלויות. אחריה החזיק פרופ' ברק מדינה מהפקולטה למשפטים, לשעבר רקטור האוניברסיטה והיום בין יתר תפקידיו הוא יושב ראש 'פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה', שדרש, בתור משפטן ודמוקרט(!) לא פחות מאשר – אני מצטט – "בית המשפט צריך לקבוע שהממשלה הזאת היא לא ממשלה… אין לה סמכויות". המשפטן הדמוקרט לא הסביר על מה מסתמכת שלילת סמכותה של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, וגם לא איזו ממשלה צריכה לקום במקומה.
אנוסי האקדמיה במאה ה־21
יכולתי להמשיך עם עוד דוגמאות מהכנס הנ"ל, שנעות על הספקטרום שבין שמאל קיצוני לשמאל רדיקלי, אך אסתפק לעת עתה בשתי דוגמאות אלו. ככה זה בכל האוניברסיטאות. היוצאים מן הכלל, בפרט אוניברסיטת אריאל, מעידים על הכלל. גם בבר אילן יש עדיין כיסי התנגדות שמנסים למתן את תהליך הפוליטיזציה החד־צדדית, אבל הם הולכים ומתמעטים. האם יש באקדמיה גם מי שחושבים אחרת? יש, אבל הם מיעוט והם נזהרים שלא להביע את דעתם – לא בפומבי והרבה פעמים גם לא בפרטי. אנוסי האקדמיה במאה ה־21. לא מהמרים על הקריירה ועל הפרנסה, ולכותלי האקדמיה יש אוזניים…
לסיכום, האקדמיה הישראלית חולה. אף כי התופעות השליליות שתיארתי קיימות לא רק במדינת ישראל – על השתלטות הפרוגרס על אוניברסיטאות בחו"ל נכתב לא מעט – בעבור אקדמאים ישראלים הדברים קיומיים יותר: בשל המספר המצומצם של מוסדות אקדמיים במדינה הקטנה שלנו, אפשרויות ההעסקה בהם מוגבלות מאוד. שום דבר לא השתנה מאז 2003, כאשר ד"ר מרטין שרמן כתב על האקדמיה הישראלית את הדברים הבאים: "נביאי השקר באקדמיה, שלפני כעשור היללו את החזון האסטרטגי הגאוני של אדריכלי אוסלו, לא נותנים דין וחשבון על טעותם. הם ממשיכים להחזיק במשרות היוקרתיות ביותר באקדמיה הישראלית וחולשים על תקציבי עתק, בעוד שהמעטים שהביעו הסתייגות והצביעו על הכשלים בהסכמי אוסלו – כשלים שאכן אומתו – ממשיכים להתפרנס בקושי בשולי האקדמיה".
גם היום, כמעט חצי יובל אחרי שנכתבו שורות אלה, חלק גדול מאותם נביאי שקר אקדמאים עדיין שולט באקדמיה. הם לא הסיקו וגם לא יסיקו מסקנות מערכתיות. יש לי חשש שגם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לא יסיקו אותן. תומס קון כתב בספרו המכונן 'המבנה של מהפכות מדעיות' שכדי שפרדיגמה מדעית או אחרת שמקובלת בעולם האקדמי תתחלף בפרדיגמה נכונה או מועילה יותר, לא עוזר שכנוע. לדבריו, שינוי יתרחש רק כאשר הדור שמחזיק בפרדיגמה הישנה… ימות. למען הסר ספק, קון התכוון למוות טבעי כדרך כל הארץ, בבחינת דור הולך ודור בא.
האקדמיה היא מוסד שאין לו תחליף, ואני רוצה להאמין שקיימת אופציה נוספת חוץ מלחכות עד שכולם ימותו: השיבה אל האתוס האקדמי המקורי הבלתי משוחד הדוגל בכל תחום ותחום בחיפוש האמת, ונמנע מקונספציות לא מבוקרות ומהגמוניה פוליטית חד־צדדית המאיימת על כל מי שלא נכנע לה. ההחלטה האחרונה של המועצה להשכלה גבוהה המחייבת את המוסדות האקדמיים בישראל להימנע מהטיה פוליטית היא צעד ראשון בכיוון הנכון. עכשיו צריך "רק" ליישמה.
לתגובות:
