ביום שני בבוקר התייצב תמיר מורג מול מצלמת 'ערוץ 14', ודיווח על עוד מהלך מייגע בטנגו הבלתי נגמר בין טראמפ לרפובליקה האסלאמית. משהו בסגנון של "גם הלילה טראמפ לא תקף, והמסר ברור: את הגרעין האיראני מכריעים באמצעות לחץ כלכלי". אין כל חידוש בזווית הזאת, אבל פתאום הנורה האדומה המתריעה מפני קונספציה קטלנית החלה להבהב אצלי בעקשנות. הפציעו בזיכרוני ניסיונות עבר, כושלים ומוצלחים, להתמודד עם התחמשות גרעינית. ומתברר שההיסטוריה מזהירה אותנו בענק מפני הניסיון לדכא מרוץ לגרעין באמצעות לחץ כלכלי.
ראשונות יש להזכיר את עיראק, סוריה ולוב. אלה הן שלוש מדינות שהמרוץ שלהן לגרעין סוכל באמצעים צבאיים: סוריה ועיראק באמצעות הפגזות, ולוב באמצעות תמהיל של לחץ צבאי שאיים אישית על קדאפי עם לחץ מדיני. דרך ההתגרענות האיראנית מלמדת שהאייתוללות למדו מניסיון קודמיהן: תוכנית הגרעין האיראני מבוזרת גאוגרפית, קבורה עמוק מתחת לאדמה, ומוגנת בשכבת חשאיות מתוחכמת יותר מזו שיצרו קדאפי, אסד וסדאם חוסיין.
המסקנה המתבקשת היא שאת הגרעין האיראני לא ניתן לסכל באמצעים צבאיים, ויש לחפש אמצעים אחרים. הרי אין סיכוי שאיראן תצליח במשימתה תחת מכבש הלחצים הכלכליים של ארצות הברית. המסקנה הזאת מחייבת חשדנות ממבט ראשון, כמו כל מהלך מדיני שמתיישר עם הנטיות הפציפיסטיות־ניהיליסטיות של השמאל. גם ניתוח לוגי של המהלך חוזה את כישלונו: הכלכלה השחורה של העולם, זו שמשנעת סמים, כספי הימורים, הונאות סייבר ונשק בלתי חוקי, היא גדולה דיה כדי לממן כמה וכמה תוכניות גרעין. איראן ועמיתותיה לציר הרשע ממילא כבר מושקעות בכלכלה הזאת עד צוואר. והכלכלה הזאת חסינה לחלוטין לסנקציות, כי היא פועלת ומושרשת היטב מחוץ למערכת הבנקאית העולמית.
אבל חשוב מכל זה, ישנו תקדים היסטורי קרוב דיו וברור דיו שמזהיר מפני קונספציית הלחץ הכלכלי: כשירש קים ג'ונג און את השלטון בצפון קוריאה, העולם ראה בו מוקיון. כמה מהלכים אכזריים ברמת ימי הביניים עוררו עליו זעם עולמי וגררו סנקציות שנועדו לחנוק את הכלכלה החנוקה ממילא של המדינה הנחשלת הזאת. אבל זה לא עצר את נחישותו של קים: עוד ניסוי טילים ועוד פיצוץ מבוקר, ושש שנים בסך הכול אחרי המלכת המוקיון כבר היו בידו גם פצצת מימן וגם טילים המכסים את שטח רוב ארצות הברית.
אולי יעניין אתכם
המסר העולה מהמסע הקוריאני לפצצה הוא ברור: דיקטטור ששולט בעשרות מיליוני אנשים ומעוניין להשיג פצצת אטום, ישיג אותה. לא משנה כמה נחשלת היא כלכלתו וכמה סנקציות מוטלות על מדינתו ועליו אישית. עצם המעמד של מדינה ריבונית שווה עשרות מיליארדי דולרים. תוסיפו לזה שורשים עבותים בכלכלת הפשע, ושכר עבודה של אזרחי צפון קוריאה המונמך באופן מלאכותי בגלל אותן סנקציות ממש, וקיבלתם את התנאים הכלכליים שאפשרו פיתוח מהיר ויעיל של הפצצה.
לפי כל פרמטר שניתן להעלות על הדעת, לאיראן יהיה קל יותר להתמודד עם הסנקציות מאשר לצפון קוריאה. שני המשתנים המהותיים ביותר בהקשר הזה הם הנפט, שתמיד יהיה מי שיקנה אותו, והקנאות האסלאמית שמגבירה את המוטיבציה של כל המעורבים בדבר.
מבחינת יוזמי הלחץ הכלכלי, סוף המהלך הוא הסכם בין איראן לבין העולם, שאמור למנוע מהאייתוללות התחמשות גרעינית. כמובן ישנו המלל של ההסכם, וישנה רמת אכיפותו, ובסופו של דבר הסכם טוב יתאפשר רק אם הלחץ הכלכלי יביא את איראן לנקודה שבה חתימה עליו תהיה פחות גרועה מהחלופה.
גם כאן, מבט על המהלך הצפון־קוריאני ממחיש את האיוולת שבאסטרטגיה הזאת: למה בעצם קים רצה את הפצצה? יש מי שמייחס לו שאפתנות אימפריאלית, או לכל הפחות רצון לכבוש את דרום קוריאה. זה ייתכן. אחרי הכול מדובר בדיקטטור. אבל בתשע השנים מאז שהשיג את הפצצה, קים מתנהג יפה. ניתוח של התנהגותו מלמד שהוא בסך הכול רצה להקנות לקרקס שהוא קורא לו מדינה מעמד מדיני משודרג, והוא בהחלט הצליח בכך. הוא ממשיך למשול ואף אחד לא מטריד אותו. המערב הקריב כמה עשרות מיליוני צפון קוריאנים תמורת השקט הזה; ואין לדעת אם יורשו של קים, שהוא אומנם צעיר אבל מאוד לא בריא, יתחזק את "שקט תמורת שקט" או שיתפוצץ על השכנה מדרום. אבל מה שבטוח הוא שמבחינת קים יעד השדרוג המדיני הושג, ההימור על הפצצה השתלם יותר מאשר כניעה ללחצים הכלכליים והגזרים המדיניים שהוצעו לו בתמורה לזניחת התוכנית.
ומנגד מבהיקה הדוגמה האוקראינית: כשהתפרקה ברית המועצות, היא הורישה כמה מחסנים עם פצצות גרעין לאוקראינה הצעירה. המעצמות, שלא רצו להכיל מעצמה גרעינית נוספת במזרח אירופה, פיתו את אוקראינה להתפרק מנשקה הגרעיני. שלוש מדינות חזקות וגרעיניות בעצמן, ארצות הברית, בריטניה ורוסיה, נתנו ערובות נוקשות להגן על ריבונותה של אוקראינה. אפשר לומר, בלשון המעטה, שההימור הזה פחות הוכיח את עצמו.
קשה לדעת אם טראמפ באמת מנסה למנוע את הגרעין האיראני באמצעות הסכם, או שהוא בסך הכול מושך זמן עד בחירות האמצע ואז ינחית את המהלומה הצבאית המכרעת. אבל ישראל, המצולקת מקונספציות, לא יכולה להרשות לעצמה קונספציה נוספת, בטח לא כשכישלונה משמעו פצצה גרעינית בידי ג'יהאדיסטים אנטישמים. ישראל חייבת להפנים את לקחי ההיסטוריה: התגרענות נקטעת רק באמצעות מהלומה צבאית.
