רק אחד מהילדים שלנו הולך לגן השנה והוא מאוד לא בעניין. אז נכון שספציפית זה ילד מאוד דווקאי שמראש מתוכנת לא לזרום עם שום דבר שאליו אנחנו מנסים להסליל אותו, אבל כשזה מגיע לגן זה ביתר שאת וביתר עוז. הילד פשוט רוצה להיות בבית. זו כנראה אשמתנו, אנחנו כאלה הורים מדהימים שהילדים רק רוצים להיות בחברתנו עוד ועוד.
אז הגענו ל־1 בספטמבר מפוחדים ורועדים יותר מאשר דגים שבים. מה נעשה לילד כדי שילך יותר בכיף לגן?
הדבר הראשון שניסינו היה להדליק אותו על זה שהוא הולך לגן חדש עם משחקים חדשים וגננת חדשה. "שמעתי שבחצר יש שער של כדורגל!" אמרתי לו בהתלהבות. "כמו זה שבמגרש ליד הבית?" הוא שאל. "בדיוק כזה!" צהלתי. "אז נלך לזה שליד הבית", הוא הפטיר לכיווני באדישות, "זה יותר קרוב ובלי גננת".
מה נגיד, הילד לא טועה. גם אני הייתי מעדיף לשחק כדורגל קרוב ובלי גננת.
אולי יעניין אתכם
אבל לא אמרתי נואש, בשלב הבא ניסיתי להדליק אותו על האלמנט החברתי. "אתה לא מתגעגע לחברים?" אמרתי לו, "כולם מחכים רק לך כדי לשחק איתך!"
עשיתי מהבן שלי המשיח של הגן. כולם רק מחכים לו אף על פי שיתמהמה. אבל מה אכפת לי, חשבתי לעצמי, אני רק צריך שהוא ייכנס למבנה של הגן. משם זו כבר לא בעיה שלי ואם יתברר שהילד שלי הוא לא משוש חייהם של שאר הילדים בשכבה אז שיהיה.
בכל מקרה, הבן שלי לא התרשם. הרי החבר שלו שגיא, המכונה שגיגוש, גר צמוד אלינו והם נמצאים זה אצל זה חלק נכבד מהיום, אז חברים זה לא בדיוק מה שחסר לו.
העובדה ששגיגוש ישב לידינו על הספה בזמן השיחה הזאת גם לא מאוד תרמה לעסק.
בקיצור, הילד היה רחוק מלהשתכנע, אבל אני לא ויתרתי. "תקשיב טוב חמוד, אבא ואמא הולכים לעבודה", אמרתי לו, "ולכן אתה חייב ללכת לגן. אחרת תישאר לגמרי לבד בבית כל היום".
רבותיי, אני חושב שחוץ ממילות הקישור אין מילה אחת נכונה בכל המשפט הזה. קודם כול, אשתי לא הולכת לעבודה כי היא בחופשת לידה. באשר לי, אני עוד יותר בחופש מאשתי. הרי אף אחד לא מזמין סטנדאפ לשלישי בתשע בבוקר, וגם את הטור השבועי אני מקפיד לכתוב באישון ליל עם התקדש מועד הדדליין היותר סופי. אז הולכים לעבודה? יותר כמו הולכים לישון על הספה. אבל זמנים נואשים דורשים שקרים נואשים.
"אם אתם הולכים לעבודה, מי ישמור על אספי?" הוא שאל. הילד חד.
"גם אספי הולך לגן", אלתרתי, "גן זרדים בניהולה של הגברת עליזה בן דהאן".
"אז איך אמא תאכיל אותו?" הוא התעקש.
"הוא ייקח בקבוק!" התעצבנתי.
"שום בקבוק, אצלנו בבית רק הנקה!" אשתי קפצה באינסטינקט והרסה לי את כל מהלך.
הגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים. "שמע לי טוב ילד", נקטתי בלשון תקיפה, "כל אחד הולך למסגרת שלו. האחים הגדולים שלך הולכים לבית הספר ואתה הולך לגן. זה מה שאתה עושה. ואם זה לא טוב לך, אז יהיו פה עונשים".
"השלכות", אשתי תיקנה אותי.
כי מתברר שאסור להגיד עונש כדי שהילד חלילה לא יקבל את הרושם שמחנכים אותו. צריך לומר השלכות. כאילו אין הורה בתמונה, רק סיבה ותוצאה. דברים שקורים מאליהם, היקום מחנך את עצמו.
"נכון, יהיו השלכות", תיקנתי, "אם לא תלך לגן יפה לא יהיו יותר מסכים".
"איך זה השלכה?" אשתי שאלה.
"מה הבעיה?" תהיתי.
"השלכה זו תוצאה שנובעת ישירות מהפעולה", היא הסבירה. "למשל אם ילד לא מסדר יפה את הצעצועים בחדר, אז הוא לא יוכל לקבל עוד צעצועים".
"אוקיי", ניגשתי מחדש לילד, "אם לא תלך לגן יפה, אז יותר לא תוכל ללכת לגן". הילד היה מבסוט, אבל אני לא יכולתי שלא להרגיש שפספסתי פה משהו.
"זו לא השלכה טובה", אשתי אישרה את חששותיי ואני התחלתי לחשוב שאולי הכי טוב יהיה אם אני פשוט אשליך את הילד לגן וזהו.
"אתה צריך ללכת איתו בשיטה של גזר, לא של מקל", היא אמרה ופנתה אל הילד ברוך: "נלך יפה לגן ואחר הצהריים נלך ביחד לקנות ביצת קינדר לכבוד תחילת השנה".
הילד לא התבלבל. "שש ביצי קינדר ואני רוצה חצי מהן לפני הגן", הוא ירה. זה מה שצפייה לא מבוקרת בסרטונים של נדב נווה עושה, למקרה שתהיתם.
אשתי והילד נכנסו למשא ומתן קדחתני שניסיונות האיחוד בין סמוטריץ' לבן גביר קטנים לידו. הילד סיים את האירוע בשלל גדול: ארבע ביצי קינדר, קליק אדום אחד ושריון במקום ה־23 ברשימת הליכוד. גם ביבי רק רצה שהאירוע יסתיים.
אז את ה־1 בספטמבר פתרנו, אבל למחרת המשא ומתן התחדש מאותה נקודה ועושה רושם שנתח גדול מתקציב ההוצאות החודשיות שלנו יצטרך ללכת על מגוון שוקולדים לשכנוע הילד. מאיפה הכסף העודף הזה יגיע? נו מה חשבתם, בקרוב אבא באמת יצטרך ללכת לעבודה. קוראים לזה השלכה.
לתגובות: