התחלה// לפני 40 שנה בעכו. "ההורים שלי הגיעו ממרוקו היישר לשם". הצעירה משישה ילדים.
אבא// יוסף אסולין ז"ל, יליד מרוקו שעלה ארצה בגיל 17. "עסק בתשתיות חשמל. כל בוקר קם בשעה רבע לחמש ויצא לעבוד באותה עבודה בהתמדה מופלאה במשך 49 שנים, עד שפרש, ומשם להגשמת חלומותיו: כתיבת ספר תורה ולימוד תורה בכולל. אבא שלי היה אדם פשוט ששמח במשפחה, בתורה, במצוות, בשבת ובתפילות. אני מתגעגעת אליו בכאב שמפלח את הלב".
אמא// רחל אסולין, בת 74, ילידת מרוקו שעלתה ארצה בגיל 12. "שימשה מזכירה בתנועת 'אמונה' ומנהלת מעון, אבל מעל הכול הייתה אמא. תמיד חיכתה לנו בבית עם אוכל חם. אמא התייתמה מאמא שלה בגיל ארבע, וחלום חייה היה להקים משפחה חמה ומלוכדת. היא הציבה את זה כמטרה, ויחד עם אבא הגשימה את זה ובגדול. אמא היא מופת לרגישות לזולת".
עכו// ביסודי למדה בממ"ד רמב"ם. "גרנו בשיכון, שכונה מעורבת, וכמעט כל השכנים שלנו היו לא דתיים. אמא פתחה את הלב והפכה את הבית שלנו לבית מאמץ לבנות שירות ולשל"פים. כך נוצרו קשרים חזקים שנשמרים עד היום".
אולי יעניין אתכם
נהריה// כשהייתה בת 10 עברה עם משפחתה לנהריה. "אני זוכרת את האולפנית בנהריה, את החברה התוססת, ואיך בשיעור חופשי פשוט קפצנו לים הסמוך. הקרבה לים הייתה בשבילי כיף גדול".
פנימייה// "בכיתה ט' ביקשתי מההורים ללמוד בפנימייה. הלכתי לאולפנה, ושם הייתי מאוד שובבה. היו בי כוחות שרצו לצאת אבל לא ידעתי לנתב אותם. הייתי נוסעת בטרמפים, פעם רוקנתי מטף, עד שבסוף השנה העיפו אותי מהאולפנה".
משימת החינוך// את כיתה י' החלה באולפנה בנוב. "פרחתי שם. מצאתי את אבני היסוד באישיות שלי ובניתי את עצמי וזה הפך אותי למי שאני היום. היו שם אנשי חינוך מופלאים שביקשו לגדל אנשים טובים".
שירות לאומי// ביישוב נריה ובאולפנת נריה. "הרגשתי משמעותית. בפעם הראשונה ראיתי איך מתנהל יישוב עם קהילה חזקה ומחבקת. נפתחו בפניי הרבה מאוד לבבות והכרתי שם אנשים טובים ומופלאים שמגדלים ילדים טובים ושמחים".
ההתנתקות// מיד עם סיום שנת השירות עברה לגוש קטיף, שחרב הגירוש הונפה מעליו. "אלה היו ימים סוערים וכואבים. עברתי מיד לגור בגוש ואפילו לא חזרתי הביתה. בגירוש הייתי בנצר חזני. הגירוש הסעיר אותי. היו שם יישובים מפותחים, חקלאות מפוארת, בתי ספר ובתי כנסת, והכול כל כך יפה וחי. לא הצלחתי להאמין שהגזרה הזאת באמת תצא לפועל. פעלתי בכל הכוח שזה לא יקרה, ולדאבון לב זה קרה. הגירוש מגוש קטיף הוא צלקת שנותרה חקוקה בי".
מכירים// את מי שלימים יהפוך לבעלה הכירה בימים הסוערים של המאבק נגד הגירוש. "הכרנו בנצר חזני. לא מיד התחלנו לצאת, אבל הזרעים נזרעו אז. הוא עשה צבא וקורס מ"כים, וכל אחד המשיך במסלול שלו, עד שלקראת השחרור שלו התחלנו לצאת. התחתנו כשהיינו בני 22".
החצי השני// יוסף בן חיים, בן 40, בעל עסק לטיולי אופניים 'דרך האופניים' בעוטף ובכלל. לוחם שמאחוריו מאות ימים במילואים. "הוא בשבילי עוגן וחוזק. הוא המראה שתמיד תעצים אותי והאדם שאני הכי סומכת עליו בעולם".
הנחת// תשעה. הבכורה בארי בת 17, אורי בת 15, התאומים עינה ואברהם־עברי בני 12, שגב בן שמונה, זיו בן שבע, רואה־טוביה בן ארבע, ברית־אהבה בת שנתיים ושחר־אביה בן תשעה חודשים.
נתיבות// ב־19 השנים האחרונות היא תושבת העיר נתיבות. "התחתנו והחלטנו לקבוע את ביתנו בנתיבות. בעלי למד בישיבת ההסדר בעיר כך שההחלטה הייתה טבעית. הגענו מתוך תחושת שליחות ואמונה במקום".
פריפריה// "מההתחלה היה לנו חשוב שהילדים שלנו ילמדו במוסדות החינוך הקיימים בעיר. נתיבות זה מקום חם ומשפחתי של מסורת. התושבים כאן הם גם גיבורים על מלא וגם חברה שאני שמחה להיות חלק ממנה".
קלט חירום// "זה התחיל במקרה. כשהייתי בהיריון עם הילד התשיעי קיבלתי טלפון מחברה שלי, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיר. היא סיפרה שהיא מוציאה ילדים מהבית, ושאלה אם אני מכירה משפחות שיכולות להיות בית זמני בשבילם. מיד התקשרתי לבעלי ושיתפתי אותו שיש ילדים שצריכים בית. כמה שעות אחר כך כבר הגיעו אלינו שלושה ילדים: בני שש ושבע ותינוק בן שנה וחצי".
להיות בית// "באותו יום הם כבר היו אצלנו לארוחת ערב, מקלחת ומיטות. אחרי כמה שבועות שני הגדולים הועברו בצו בית משפט, והתינוק נשאר אצלנו עוד כמה חודשים. הוא נכנס לנו עמוק ללב. לא שיערתי לעצמי את הטלטלה שתהיה כשנצטרך להעביר אותו הלאה. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בשבילנו לזכות להיות בית לילדים שזקוקים לפינה חמה בעולם. לילדים שלי זה גרם לפתוח את הלב בצורה שלא תיאמן".
גננת// עבדה כגננת לגיל טרום חובה במשך 14 שנה. "מאוד אוהבת את הגיל הפלסטי הזה, שהם כחומר ביד היוצר אבל גם מביאים איתם כל כך הרבה. הרגשתי אחריות עצומה לילדים דווקא בתחילת חייהם. כל האנרגיה שלי הושקעה כדי שלילדים יהיה מענה לכל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלהם, ואחרי זה הלמידה כקומה מעל".
מדריכת כלות// לפני 14 שנים למדה הדרכת כלות והחלה לקבל כלות. "באחד הימים הגיעה אליי כלה שחוותה תקיפה מינית בילדותה וההשפעות של מה שעברה נכחו בקשר. בעקבותיה עברתי הכשרה ללוות כלות שחוו טראומה לבניית זוגיות וקשר מיטיב. אני מתנדבת כבר יותר מ־12 שנים בארגון תהל, מרכז הסיוע הדתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית".
העוול// "בחודש ינואר 24' הייתה קריאה של כמה משפחות חטופים לבוא לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה, מתוך דרישה ל'הומניטרי תמורת הומניטרי'. כשהגענו בעלי ואני למקום היינו היחידים שעברו את המחסום המשטרתי וניגשנו אל מעבר הגבול בכרם שלום. חסמנו את המשאיות שלא ימשיכו בדרכן לעזה ולמחבלי החמאס".
בצד הנכון// "העוול הזה של סיוע הומניטרי זעק לשמיים. אי אפשר לנצח במלחמה כשאתה מתחזק את האויב. אתה שולח חיילים להילחם ולחרף את נפשם, החטופים מורעבים שם ובאותה היד אתה ממשיך לספק כל טוב לחמאס ולחזק את יכולותיו. הרגשתי שאני חייבת לקום ולעשות מעשה. אמרתי לעצמי ולאנשים סביבי: כאשר יום אחד נתעורר ולא נאמין איך תספקנו את האויב בזמן מלחמה, לפחות נוכל להגיד לעצמנו שהיינו בצד הנכון של ההיסטוריה".
צו 9// כך ייסדה את תנועת 'צו 9', שפועלת נגד הכנסת סיוע לאויב בזמן המלחמה. "הבנו שהאחריות לפעול היא עלינו. בהתחלה עמדנו לבד מול המשאיות, אבל התמיכה הייתה מיידית ומטורפת. בעצם פתחנו את האפשרות להרבה מאוד אנשים לבוא ולפעול לטובת עם ישראל. השמענו את קולם של הלוחמים מהשטח, משפחות המילואים, ובעצם של אזרחי המדינה כולה, שמאמינים שלא יכול להיות שניתן יד לפשע הזה".
אחריות לאומית// "בדיעבד הכנסנו את זה לשיח. כיום אי אפשר לדבר על המלחמה ותוצאותיה בלי להתייחס לסיוע ולהבין את המשמעות. זה הפך לקול שפוי של רוב העם. זה היה מאבק עיקש ויומיומי לאורך המלחמה. אנשים עזבו יום עבודה ובית ועשו את חובתם המוסרית כאזרחים. לא ויתרנו, אבל תמיד פעלנו מתוך אחריות לאומית".
סנקציות// והיו גם מחירים אישיים. "היו מעצרים לא פשוטים, היה כתב אישום וממשל ביידן הגדיל לעשות והטיל עליי סנקציות אישיות. במשך חצי שנה לא היו לי כרטיסי אשראי, לא ביט ולא פייבוקס. היה קשה לנהל ככה עסק עצמאי ובית. זה מחיר כבד ששילמנו, אבל גם אות כבוד. שום לחץ לא היה מרתיע אותנו".
למה לי פוליטיקה// מספר 9 ברשימת הציונות הדתית לכנסת. "ההחלטה ללכת לפוליטיקה הייתה לא קלה. זה לא אזור הנוחות שלי, אבל אני מרגישה שברגע שזה הגיע לפתחי זו השליחות שלי – להביא את הקול מהשטח אל שולחן מקבלי ההחלטות. בדברים שחשובים לי כאזרחית אוכל לפעול חזק יותר ולהשפיע על עתיד מדינת ישראל".
להיות קול// "אני מביאה את הקול של הנגב ושל הגליל ושל הפריפריה. חשוב לי לחזק את המקומות האלה. מעל הכול אנחנו רוצים שהתושבים יהיו בטוחים בגבולות, וילדים גם בפריפריה יקבלו את כל האפשרויות הטובות ביותר בחינוך ובכלכלה ויזכו לביטחון וחוסן אישי. כאשת מילואימניק אני מחויבת לדאוג שיעדי המלחמה באמת יושגו, ושההישגים שלמענם חירפו את נפשם יישמרו. בנוסף לכך, להוריד מהם את העומס ולדאוג שמי שמשרת יזכה לקבל את התנאים הטובים ביותר במדינה".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// קמה בשבע ומיד נכנסת לתפקוד מלא. "יש ילדה לארגן למעון, ילד לגן חינוך מיוחד, ארבעה לבית הספר ושתיים לאולפנה. המזל שהתינוק נשאר לישון בזמן הזה. אני סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית, אז פרט ללימודים יש הכשרה מעשית מרתקת במחלקה לשירותים חברתיים. וכשאני לא מדריכה כלות או מלווה נפגעות תקיפה מינית, אני פשוט אמא".
פלייליסט// מארק אליהו, אביתר בנאי, יובל דיין, בניה ברבי, שלמה ארצי ועוד. "אוהבת להתרגש מהופעות חיות. להרגיש את הגוף מגיב למוזיקה".
השבת שלי// "חתיכה מהאין־סוף שאפשר כבר כאן במציאות היומיומית להתחבר אליה. היכולת להיות אני, להיות מחוברת לאיש שלי ולילדים, בלי קצב חיצוני ובלי הסחות דעת. פשוט להיות יחד".
דמות מופת// "אבי מורי, יוסף אסולין ז"ל. בחודשי חייו האחרונים המטפל של אבי שאל אותו: איך מגדלים ילדים למידות וערכים? ואבא שלי ענה: דוגמה אישית. ואבא לגמרי היה דוגמה ומופת למסירות וחריצות".
מפחיד אותי// "פוחדת שיקרה חלילה משהו לילדים שלי".
משאלה// "שאזכה לשאת חן בעיני אלוקים ואדם".
כשאהיה גדולה// "להתמקצע בבריאות הנפש ולחולל שינויי עומק בתחום".
לתגובות:
