לפני כמה שנים סיפרה לי אחת השליחות שלנו בדבלין על מפגש מקרי שהיה לה בסופרמרקט עם אישה מהקהילה הישראלית בעיר. הן החליפו כמה מילים, ולפני שנפרדו שאלה אותה השליחה: "אז איפה את הערב?". "איפה אני הערב? למה, מה יש הערב?", "ליל הסדר", ענתה לה השליחה. האישה נעצרה לרגע. "וואו. בכלל לא ידעתי". בישראל קשה לדמיין שיחה כזאת. אפשר לבחור איך לחגוג את ליל הסדר, ואפשר גם לבחור שלא לחגוג אותו, אבל כמעט בלתי אפשרי לא לדעת שהוא מגיע. הרבה לפני ערב החג המדינה כולה מתחילה להתכוונן אליו. בתי הספר, מקומות העבודה, החנויות, הכבישים, התקשורת והמרחב הציבורי. הקצב משתנה. כך בראש השנה, ביום הכיפורים ובסוכות, וכך גם בחנוכה, בפורים ובפסח. בישראל אנחנו חיים בתוך לוח השנה העברי, גם בלי להביט בלוח. כמעט תמיד. יש חריג אחד בולט: החופש הגדול.
דווקא מערכת החינוך הישראלית ממשיכה להתנהל על פי חלוקה שכמעט אינה קשורה ללוח השנה שסביבה. שנת הלימודים מסתיימת ביוני, יולי ואוגוסט הפכו ליחידת זמן בפני עצמה, ובאחד בספטמבר כולם חוזרים בטקסיות לבית הספר. השנה האבסורד בולט במיוחד. שנת הלימודים נפתחה ב-1 בספטמבר, י"ט באלול. עשרה ימים מפתיחת השנה, כבר יוצאים לחופשת ראש השנה. אחריה מגיעים יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. הילדים חוזרים עכשיו מחופשה ארוכה, נכנסים לכיתה חדשה, פוגשים מחנכת ומורים חדשים, מנסים להתרגל למערכת ולשגרה, וכמעט מיד הכול נקטע. רק אחרי חגי תשרי מתחילה למעשה שנת הלימודים ברצף.
אולי הגיע הזמן לשאול שאלה פשוטה: למה? אין חוק טבע שקובע שילדים צריכים להיות בחופשה דווקא במשך יולי ואוגוסט. מערכות חינוך בעולם מחלקות את שנת הלימודים בדרכים שונות, בהתאם לאקלים, למסורת וללוח השנה המקומי. במדינות רבות יש לצד חופשת הקיץ גם חופשות סתיו, חורף ואביב. לפי נתוני ה OECD, תלמידים במדינות הארגון נמצאים בחופשה בממוצע כארבעה עשר שבועות בשנה, אבל החלוקה של אותם שבועות משתנה מאוד ממדינה למדינה. כל חברה מארגנת את שנת הלימודים שלה בהתאם לקצב החיים שלה.
גם אנחנו יכולים. במקום חודשיים רצופים של חופש גדול, אפשר לקחת כארבעה שבועות מחופשת הקיץ ולחלק אותם מחדש לאורך השנה העברית. אפשר ללמוד במהלך רוב חודש יולי ולצאת לחופשת הקיץ סביב תשעה באב. לאחר כמה שבועות של חופשה חוזרים ללימודים בראש חודש אלול. כך אלול הופך לחודש לימודים של ממש. חודש של פתיחת שנה, היכרות, התחלות והכנה לשנה החדשה. ואז, בתשרי, יוצאים לחופשת החגים. במקום פתיחת שנה, עצירה, כמה ימי לימודים, חג, חזרה קצרה ושוב חופשה, חודש תשרי מקבל את מקומו הטבעי בלוח השנה הישראלי. זה ממילא חודש שבו המשפחה והחברה הישראלית משנות את סדר יומן. מראש השנה, דרך יום הכיפורים ועד סוכות ושמחת תורה, הקצב אחר. את יתרת ימי החופשה אפשר לנצל כדי ליצור חופשת חורף ישראלית מסודרת סביב חנוכה. כפי שמערכות חינוך בעולם יוצרות חופשות חורף סביב החגים והעונות שלהן, גם אנחנו יכולים ליצור חופשת חורף סביב החג שלנו.
כך תיראה שנה מאוזנת יותר: חופשת קיץ קצרה ומרוכזת, חודש אלול של לימודים, חופשת תשרי מסודרת וחופשת חורף סביב חנוכה. הרעיון הזה גם אינו זר לחלוטין למציאות הישראלית. במסגרות חרדיות כבר קיים מודל שמתכתב באופן מובהק יותר עם לוח השנה העברי. במערכת החינוך החרדית, לדוגמה, שנת הלימודים מסתיימת באב והשנה החדשה נפתחת בא’ באלול. אפשר להתווכח על הפרטים ואיננו צריכים להעתיק את המודל החרדי, אבל עצם קיומו מזכיר לנו שהראשון בספטמבר אינו חוק טבע. אפשר לארגן שנת לימודים ישראלית אחרת.
אולי יעניין אתכם
ההצעה איננה להגדיל את מספר ימי הלימודים ללא תמורה. חלק מימי החופשה שנגרעים מהקיץ יעברו לתשרי ולחנוכה, ובמקומות שבהם נרצה להרחיב את מספר ימי הפעילות מעבר למסגרת העבודה הקיימת של המורים, הטכנולוגיה קיימת: בתי הספר של החופש הגדול. מדינת ישראל כבר יודעת לפתוח בתי ספר בתקופות חופשה. היא יודעת לתקצב מסגרות, להפעיל צוותים ולשלב למידה, פעילות חברתית והעשרה. במקום להתייחס לבתי הספר של החופש הגדול כאל פלסטר שנועד לעזור להורים לעבור בשלום עוד כמה שבועות של קיץ, אפשר להפוך אותם לחלק מתכנון מחודש של שנת הלימודים.
יש לכך גם משמעות כלכלית. משפחה ישראלית נדרשת כיום לצלוח חודשיים של חופש גדול באמצעות קייטנות, סבים וסבתות, ימי חופשה מהעבודה, אחים גדולים ושלל פתרונות יצירתיים. ואז מגיע ספטמבר, ההורים נושמים לרווחה, ושבועות ספורים אחר כך מגיעים חגי תשרי ואיתם שוב ימים רבים שבהם הילדים בבית. אולי הבעיה שלנו איננה מספר ימי החופשה. אולי הבעיה היא הדרך שבה פיזרנו אותם.
גם מבחינה חינוכית ראוי לבחון מחדש את קדושת החופש הגדול. ה OECD מציין כי אורכן של חופשות הקיץ הוא נושא לדיון במערכות חינוך שונות, בין היתר משום שחופשות ארוכות עלולות להעמיק פערים. ילדים ממשפחות מבוססות נהנים בקיץ ממחנות, חוגים, טיולים, קריאה והעשרה. ילדים אחרים נשארים לעיתים שבועות ארוכים ללא מסגרת משמעותית.
אבל מעבר לכל השיקולים הארגוניים, הכלכליים והחינוכיים, יש כאן שאלה עמוקה יותר של זהות.
לוח השנה לא רק מספר לנו מתי מתחילה שנה ומתי היא מסתיימת. הוא אחת הדרכים שבהן חברה מספרת לעצמה מי היא. מדינת ישראל כבר בחרה את לוח השנה שלה. הוא נמצא בחגים שלנו, ברחובות שלנו, במערכת הציבורית שלנו ובחיים המשפחתיים שלנו. לוח השנה העברי אינו שייך רק לדתיים. הוא חלק מהשפה הישראלית המשותפת. האישה שפגשה השליחה שלנו בדבלין יכלה להגיע לערב פסח בלי לדעת שהערב ליל הסדר. הסופר היה פתוח, יום העבודה נמשך והעיר סביבה לא נתנה לה שום סימן שמשהו עומד להשתנות. בישראל הסיפור הזה כמעט אינו יכול לקרות. הגיע הזמן שגם מערכת החינוך תעבור לזמן ישראל.