אנשי פורום 'בוחרים בחיים' עשו עבודה יסודית ומשובחת בניתוח והוכחת הקשרים שבין מפלגת רע"מ לבין חמאס. מאי גולן, במה שמסתמן כדמדומי הקריירה הפוליטית שלה, חשפה את דם האזרחים הערבים שבו מגואלות ידיו של מנסור עבאס: הוא דרש את הסרת הפיקוח ה"גזעני" מכספי החומש שממשלת ישראל מעבירה לפיתוח המגזר הערבי. כך הוא איפשר לכספים לעבור ללא בקרה לארגוני פשע, שהשתמשו בו כדי להתחמש. אלפי אזרחים ערבים שילמו בחייהם, מיליונים חיים בפחד, והפרק הבא בסאגה הזאת – שבו ערביי ישראל מפנים את נשקם הקולקטיבי נגד יהודים – כבר כתוב.
שנאה רוחשת מתחת לפני השטח לישראל וליהודים, קשר אידאולוגי ודתי לארגוני טרור, אצבע קלה על ההדק ודחף מתמיד להשיג גישה להדק – כל אלה הם אמיתות ברורות כשמש לכל מי שמביט ללא משוא פנים על המיעוט הערבי בארץ ישראל, ועל קשריו עם הרוב היהודי. התמונה המחרידה הזאת מתעמעמת מעט בנוגה הנעים של האשליה שהערבים, כמונו, הם שוחרי שלום בבסיסם. כמו ילד שרע לו, רדיפתם אחרי טרור ונהירתם אחרי גזענות הן תוצאה של משהו חיצוני להם. המרקסיסטים שבתוכנו ידברו ללא היסוס על הדיכוי הציוני. השמאלנים המתונים יותר יאשימו עצמם במשהו, גם אם לא לגמרי ברור להם מה.
הרע השופע מערביי ארץ ישראל איננו טבע גנטי, הוא אף לא תוצאה הכרחית של דת האסלאם. הוא קשור קשר הכרחי בסם המוות הפלשתיני. האידאולוגיה הפלשתינית היא ביסוד כל מה שרע בערבים. כמה שרידים חזקים מדי בממסד הישראלי עוד מגלים סובלנות כלפי הלאומנות הפלשתינית. עדיין הולכים שולל אחרי האשליה שמדובר בשאיפות לאומיות לגיטימיות מצידה של קבוצה אתנית בעלת זכות להגדרה עצמית. התהייה כיצד זה אותו מיעוט סהרורי עדיין קובע את המדיניות, נגד רצונם המופגן של רוב אזרחי ישראל, היא מוטיב חוזר בטוריי בבמה זו.
הפעלה נחושה של סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, וחסימתם של ערבים אנטישמים מגישה לפרלמנט הישראלי, הן נקודה קריטית לתחילת התיקון הנחוץ. החוק כזכור שולל את זכות ההתמודדות ממי ששולל את יהודיותה של מדינת ישראל, תומך בגזענות או טרור. מאז שנחקק התיקון עמלו נציגי המפלגות בביסוס הוכחה לכך שמפלגות מסוימות או חברי כנסת מסוימים התבטאו באופן שמקיים את דרישות הסעיף. שוב ושוב הוכיחו שופטי בג"ץ את גזענותם, את נהייתם אחרי הבלים מרקסיסטיים, בכך שהתיימרו לקבוע שגזענות זו מחלה שרק יהודים יכולים ללקות בה – והעזו להתיר את הפעלת הסעיף רק נגד יהודים: הרב מאיר כהנא וד"ר מיכאל בן ארי.
אולי יעניין אתכם
הפעלה נחושה של הסעיף היא נקודה מתאימה לתחילת פתרון הבעיה הערבית-ישראלית, משום שהיא האמצעי המעשי המתאים לשלול בו את הפריבילגיה הפלשתינית, ולבטא את השקפתם של רוב ניכר מאזרחי ישראל, שלפיה הרעיון הלאומני הפלשתיני איבד את לגיטימיותו. התובנה שכל מי שמגדיר את עצמו פלשתיני שולל את יהודיותה של ישראל, ומשכך שולל מעצמו את הזכות להתמודד לכנסת, היא טריוויאלית.
ובעוד הקשר בין המפלגות הערביות לטרור טעון הוכחה עובדתית, ישנו עוד רכיב שדורש הטמעה בקרב הישראלים – ההכרה בכך שפלשתיניות היא גזענות. כפי שמוכיחה הרשות הפלשתינית, הוכיחה ההתנתקות ומוכיחה מציאות החיים בכפרים הערביים בישראל – יודן־ריין הוא תנאי הכרחי להגשמת החזון הפלשתיני. איפה שאין טיהור אתני של יהודים, אין תקומה פלשתינית. וזה משום שהטיהור האתני הוא לא אמצעי, אלא המטרה היחידה של הפרויקט הפלשתיני. זו המסקנה היחידה מכך שהם "החמיצו" אין־ספור הזדמנויות למדינה. הם לא באמת רוצים בה. אבל לובשי הגלימות השחורות חסינים לכל הטיעונים האלה. בתיבת התהודה האטומה שלהם, אין איך לנפץ את פנטזיית השלום. במסדר המנותק שלהם, אוי לו לשופט שיעז להיות זה שיחסום ערבים מלהתמודד לכנסת.
הפעם הזאת צריך לעשות זאת אחרת. הטנגו צפוי מראש: ועדת הבחירות המרכזית כנראה תפסול את רע"מ או בל"ד או שתיהן, ואז העניין יונח לפתחם של שופטי בג"ץ. הפעם הזאת, תשובת הוועדה צריכה לכלול אצבע מאשימה בלתי מתפשרת כלפי השופטים. כי זאת יש לזכור: בחסות פסיקותיו החתרניות של בג"ץ, הוכנסו לכנסת שלושה מחבלים: עזמי בשארה וחנין זועבי – שעסקו בטרור באופן פעיל, ובאסל גטאס – שהבריח טלפונים למחבלים בבתי הכלא, תוך שימוש בחסינותו הפרלמנטרית.
הכנסת קבעה בחוק יסוד שהכנסת מחבלים לכנסת היא לא מחיר שראוי לשלם כדי ששופטים ופרקליטים יוכלו להרגיש טוב עם עצמם. תשובת ועדת הבחירות לשופטי בג"ץ, בהגיע העתירה שתדרוש לאפשר את התמודדותם של הגזענים תומכי הטרור, היא שהשופטים כבר הוכיחו ששיקול דעתם לקוי. הם כבר הכניסו מחבלים לכנסת, שלוש פעמים, אחרי שוועדת הבחירות ביכרה לשלול את התמודדותם.
