לפני כחודש עתרתי לבג"ץ בדרישה לאכוף את החוק ולפעול לפינוי מתחם אונר"א בכפר עקב. העתירה הוגשה בשמם של יעקב סמרנו, שבנו יונתן הי"ד נחטף ונרצח בידי עובד אונר"א; חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שהייתה ממובילות החקיקה נגד אונר"א, וארגון 'בצלמו'. השבוע דחה בג"ץ את העתירה. הסיבה: אין לנו זכות עמידה. לטענת בית המשפט, עיריית ירושלים היא שהייתה צריכה לעתור. קראתי והתקשיתי להאמין. זכות עמידה? דווקא עכשיו?
יצוין כי בית המשפט השתמש בטיעון של זכות העמידה כשיקול יחיד, וזאת בלי לבקש את תגובת המדינה ובלי לקיים דיון, ובלי כל נימוק אחר לדחיית העתירה. אומנם לפני עשרות שנים זכות העמידה הייתה עילה לדחות עתירות, אבל בשנים האחרונות בית המשפט כבר לא משתמש בעילה הזאת. כבר בשנת 2019 פורום קהלת פרסם מאמר שטוען כי בג"ץ ביטל את זכות העמידה ובכך מחבל בהפרדת הרשויות, על ידי כך שהוא מאפשר לארגונים ציבוריים לעתור בשם אחרים כאשר הנפגע הישיר כלל אינו עותר. טענה זו לא מנעה מבג"ץ לפתוח את שעריו ולדון בעתירות פעם אחר פעם.
בעתירות בעניין הכנסת מזון וסיוע לעזה התקיימו ארבעה דיונים, אף שלא היה בין העותרים אפילו תושב עזה אחד. בעתירה בעניין שיפור המזון לאסירי הנוח'בה לא עתר אסיר אחד, והעתירה התקבלה. בעתירה בעניין הגרדת בבתי הכלא, שוב, לא עתר אסיר אחד. פניתי לבית המשפט כנציגן של עשרות משפחות שכולות וטענתי נגד זכות העמידה של ארגונים המבקשים לייצג אינטרסים של תושבי עזה ואסירים ביטחוניים, אף שהנפגעים הישירים כלל אינם עותרים. בג"ץ לא התייחס לטענה. שלוש עתירות נגד פיטורי ראש השב"כ נידונו אף שראש השב"כ עצמו לא עתר. גם בעניין מניעת פיטורי היועצת המשפטית לממשלה נדונו עתירות אף שהיא עצמה לא הייתה העותרת.
בעקבות פסק הדין שדחה את העתירה שלי בטענה שאין לי זכות עמידה החלטתי לבדוק: אולי משהו השתנה? אולי בג"ץ החליט להחזיר לחיים את דוקטרינת זכות העמידה?
אולי יעניין אתכם
מתי זכות העמידה לא מעניינת את בג"ץ?
בשלב הראשון בדקתי את פסק הדין היחיד שהביאו השופטים בפסק הדין, על מנת להוכיח כי מדובר בדרך מקובלת. פסק הדין שהובא הוא משנת 2007, בעתירה שבה עורך דין עתר נגד חקירת נשיא המדינה דאז. פסק הדין אוחז 25 עמודים. העתירה הייתה לטובת הנשיא והנשיא לא תמך בעתירה. ניתנו עמדות הצדדים והעניין נידון לגופו, כך שהטיעון של זכות עמידה היה רק טיעון אחד מני רבים.
מאז 2007 חלפו כבר 19 שנים, ובשנים אלו בית המשפט הלך וצמצם את האפשרות לדחות עתירות בטענה זו. לכן בדקתי באתר של בית המשפט העליון האם נדחו עוד עתירות בשנה האחרונה בשל חוסר בזכות עמידה. מצאתי שהיו שבע עתירות לבג"ץ שפסק הדין ניתן בהן בשנה האחרונה, ובתוך פסק הדין נכתבו המילים "זכות עמידה". עיון בפסקי הדין יוכל לתת לנו תמונת מצב למי בג"ץ נותן זכות עמידה ולמי לא, והאם השיקול הוא משפטי או פוליטי:
- בג"ץ שהגשתי בעניין פינוי מתחם אונר"א בכפר עקב. העתירה נדחתה משום שעיריית ירושלים לא עתרה, ולכן אין זכות עמידה לעותרים. לא הייתה שום עילה אחרת לדחיית העתירה (16.9.26).
- בג"ץ בעניין ביקורי הצלב האדום. עתירה שהוגשה על ידי ארבעה ארגוני זכויות אדם ולא על ידי אסירים. נכתב בפסק הדין כי טענתי (י"פ) בשמן של משפחות נרצחים כי אין לעותרים זכות עמידה. אין לכך התייחסות בהכרעה שקיבלה את העתירה (3.6.2026).
- בג"ץ בעניין מינויים בתאגיד השידור הציבורי ופיטורי היו"ר מוניץ. העותרת 'הצלחה' הגישה עתירה במקום יושבת הראש מוניץ. בפסק הדין נכתב כי שר התקשורת טען כי יש לדחות את העתירה משום שאין לעותרת זכות עמידה, אך הטענה נדחתה בפסק הדין בשל כך שמדובר בעניין ציבורי. בית המשפט קיבל את העתירה וביטל את פיטורי מוניץ, שלא עתרה (12.5.2026).
- בג"ץ בעניין הזדהות דיגיטלית וייפויי כוח מול ביטוח לאומי. העתירה הוגשה על ידי מייצגים ולא על ידי מבוטחים. העתירה נדחתה מאחר שהוגשה עבור המבוטחים שלא עתרו. במקרה זה עתירה של מבוטחים הייתה נידונה בבית הדין לעבודה, כך שאי צירופם לעתירה יצר סמכות חדשה לבג"ץ במקום שבו הסמכות היא של בית הדין לעבודה ולכן העתירה נדחתה (10.3.2026).
- בג"ץ בעניין הסדרה של מכירת חלקי חילוף לרכב. העותרת היא איגוד המוסכים בישראל. זכות העמידה מוזכרת בטענות הצדדים, אך אינה מוזכרת כלל בהכרעה של פסק הדין (24.2.2026).
- בג"ץ בעניין הסדרת הקרקעות ביו"ש. העתירה הוגשה על ידי ארבעה ארגוני שמאל קיצוני. זכות העמידה מוזכרת בטענות הצדדים, אך אינה מוזכרת כלל בהכרעה של פסק הדין (27.1.2026).
- בג"ץ בעניין מינוי רב בסביון. העותרת 'חוקתי – חרדים למדינה ולשלטון הציבורי' טענה נגד מינוי נציגים שיבחרו את הרב בסביון. העתירה נדחתה בשל חוסר בזכות עמידה וחוסר תשתית עובדתית ומשפטית (21.10.2025).
למעשה, במשך השנה האחרונה בג"ץ דן בעשרות עתירות שהוגשו על ידי נפגעים לא ישירים, כאשר יש נפגע ישיר, וזאת בלי להתייחס כלל לעניין זכות העמידה. גם בשבעת המקרים שבהם בג"ץ התייחס לזכות העמידה, הוא הבהיר בצורה ברורה שזכות העמידה אינה מעניינת אותו ושהוא אינו דוחה עתירות בעניינים ציבוריים בשל חוסר בזכות עמידה, אלא אם כן מדובר בעותרים חרדים או בהורה של יונתן סמרנו שנחטף על ידי עובד אונר"א.
זכות העמידה נהפכה לדלת מסתובבת
בית המשפט לא ראה לנכון לבקש תגובה של המדינה ולא לקיים דיון, וזאת למרות שהעתירה נשענה על חוק מפורש של הכנסת, הכולל הוראות קונקרטיות בנוגע למתחם. אחת העותרות היא חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שהובילה את חקיקת החוק ומבקשת לדאוג ליישומו. יחד איתה, כאמור, עתר אב שכול, יעקב סמרנו, שבנו נחטף בידי עובד אונר"א ומאז הוא מקדיש את חייו למאבק בארגון, והעותרת השלישית היא עמותת 'בצלמו', הפועלת למען נפגעי טרור ולהגנה על אזרחי ישראל. ובכל זאת אין זכות עמידה.
בשונה מעשרות מקרים שבהם יש נפגע קונקרטי שלא עתר, המשיבים טענו כי אין זכות עמידה ובג"ץ התעלם מהעניין. בעתירה בעניין פינוי מתחם אונר"א בכפר עקב אין נפגע ישיר. החוק נועד להגן על אזרחי מדינת ישראל כולם, ומאחר שהוא נועד למנוע רצח, העותרים הכי רלוונטיים הם ארגון ציבורי, חברת כנסת שהובילה את החוק ואבא של מי שנחטף בידי עובד אונר"א. למרות זאת, בג"ץ דחה את העתירה בטענה כי מי שהייתה צריכה לעתור היא עיריית ירושלים, שפנתה בעניין לפני העתירה, והעתירה נסמכה גם על המכתב שלה. על פסק הדין המקומם חתומים השופטים כבוב, וילנר וכשר.
אי אפשר להצדיק מצב שבו זכות העמידה תהיה דלת מסתובבת: בעתירה אחת נעלמת הטענה בעניין, ובעתירה אחרת היא סוגרת את הדלת בפני העותרים. אם ארגון ציבורי יכול לעתור בשם אינטרס ציבורי כאשר הנפגע הישיר אינו עותר, צריך להסביר מדוע העיקרון הזה אינו חל גם כאן. אם היעדרו של הנפגע הישיר הוא עילה לדחיית עתירה, צריך להחיל את אותו הכלל גם כאשר העתירה עוסקת במחבלים, בתנאי כליאה, בעזה, בראש השב"כ או ביועצת המשפטית לממשלה.
בית המשפט רשאי לקבוע את גבולות זכות העמידה. אך הוא אינו רשאי להפוך את הגבולות האלה לבלתי צפויים ומפלים. דווקא בית המשפט העליון, שדורש מהרשויות שוויון, עקביות ושלטון חוק, צריך להקפיד על אותם עקרונות גם בשעריו שלו.
זכות עמידה איננה יכולה להיות תלויה בזהות העותר או בנושא העתירה. אם יש כלל, שיחול על כולם. ואם אין כלל, אל תסגרו באמצעותו את הדלת דווקא בפני אב שבנו נחטף ונרצח בידי עובד אונר"א, בפני חברת הכנסת שקידמה את החוק ובפני מי שמבקשים מבית המשפט דבר פשוט מאוד: שהחוק שחוקקה הכנסת יקוים.
הכותב הוא יושב ראש ארגון 'בצלמו'
