"זה עניין של זמן עד שהגיס החמישי שחי בישראל, שנהנה ומנצל את הדמוקרטיה הישראלית, אבל בתוך תוכם הם נגד היהודים ונגד הדמוקרטיה, הם נגד מדינת ישראל – הם עוד יתמרדו, זה רק עניין של זמן. ואני אומר לכם: ישראל חייבת להיות מוכנה ומאוחדת, כי האויב המסוכן ביותר הוא מבפנים". את הדברים הללו אמר מסעב חסן יוסף, המכונה 'הנסיך הירוק', שגדל בעזה כבנו של אחד ממייסדי חמאס. דבריו מהדהדים בעוצמה רבה לאחר שהמפלגות הערביות הגיעו להישג חסר תקדים בבחירות.
אך אולי הוא מגזים? אולי ערביי ישראל אינם סכנה למדינה? הרי כשהם נשאלים היכן הם מעדיפים לגור, רובם המכריע עונה שהם מעדיפים את מדינת ישראל. אלא שכאן מגיע העיוורון הגדול שלא מצליח להבחין בין רצונם של ערביי ישראל ליהנות ממנעמי חברת השפע הישראלית, לבין זהותם הפלשתינית שעדיין קיימת בתוכם בעוצמה.
עזה, צרפת והאפליה המתקנת
שורש העיוורון הישראלי נעוץ במבט החילוני־ליברלי המאפיין רבים מראשי מערכת הביטחון והאליטה המשפטית שלנו. הגישה המערבית הזאת מניחה שכל בני האדם מונעים בסופו של דבר מאותם צרכים חומריים – שאיפה לחופש אישי, רווחה כלכלית ונוחות. הדתות והאידאולוגיות נתפסות בעיניהם רק כמעטה חיצוני דק שמסתיר את האינטרסים ה"אמיתיים".
אולי יעניין אתכם
מתוך תפיסה זו נולדה הקונספציה שהובילה אותנו אל טבח שמחת תורה: אם רק נכניס רבבות פועלים מעזה וניתן הטבות כלכליות לתושבי הרצועה, איזה אינטרס יהיה לסינוואר לתקוף אותנו?
עד כמה מנותקת ההנחה שהטרור נובע ממצוקה כלכלית? חוקרת מוסלמית שראיינה מחבלים פוטנציאליים העידה: "אף אחד מהמפגעים המתאבדים שהגיל שלהם נע מ־18 עד 38, לא התאים לפרופיל של אישיות בעלת נטייה התאבדותית. אף אחד לא היה חסר השכלה, עני מרוד, טיפש או מדוכא. רבים השתייכו למעמד הביניים והחזיקו במשרות מכניסות, שניים היו בנים של מיליונרים, וכולם נראו חלק אינטגרלי של המשפחה, ובקהילה הם היו נחשבים צעירים למופת" (מובא בספר 'ג'יהאד'). גם אוסאמה בן־לאדן, שהוביל את מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, היה מיליונר.
משום כך גם התנאים הטובים שקיבלו המוסלמים באירופה, לא הועילו למניעת רצונם לפגוע בתושביה ולהשתלט עליה. בספרו המטלטל 'המוות המוזר של אירופה' מתאר דאגלס מארי כיצד חברת פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור בצפון אנגליה העזה להעלות על סדר היום את נושא הפגיעה המינית השיטתית בילדות צעירות על ידי כנופיות מהגרים מוסלמים, וספגה גינוי מהיר ונרחב כ"אסלאמופובית" ו"גזענית" – אף שהנתונים בעניין היו מובהקים לחלוטין. אך המציאות לא מתחשבת בתקינות פוליטית, והיא מתפוצצת היום לאירופה בפנים, כפי שאנו רואים באופן בולט בערים הבוערות בצרפת.
מה שמפורר כיום את צרפת נכון לא פחות כלפי ערביי ישראל. למרות זאת, הקונספציה של שלום כלכלי ממשיכה לשלוט ביחסנו לחברה הערבית, מתוך מחשבה שאפליה מתקנת ושפיכת תקציבים יפתרו את הבעיה הדתית־אידאולוגית. התוצאה המבהילה היא השתלטות מואצת, בשם האפליה המתקנת, על תחומי רפואה רבים בישראל – תהליך שמעבר לדחיקה הלא הוגנת של רופאים מוכשרים, מציב סכנה ביטחונית מוחשית בתוך מערכת הבריאות הישראלית. היו כבר מקרים שנחשפו בעבר, אך המצב עוד עלול להתפוצץ בפנינו בחומרה גדולה, כפי שהתרחש בפרעות 'שומר החומות'.
מספסלי הלימודים בטייבה אל פרעות 'שומר החומות'
מי שרוצה להבין מדוע בפרעות 'שומר החומות' התשפ"א הפכו ערים מעורבות בישראל לשדה קרב של מעשי לינץ' והצתות בתי כנסת, ומדוע נחסמו צירים אסטרטגיים בדרום ובצפון, צריך פשוט להקשיב לרוח הנושבת ברחוב ובבתי הספר הערביים.
שנים לפני הפרעות ראיין ירון לונדון תלמיד ערבי־ישראלי מבית הספר 'עמל' בטייבה, והתלמיד הטיח בפניו: "איך אתה יכול לצפות מאיתנו שאנחנו כערבים, כשהצבא הזה – את מי הוא הורג? את האחים שלנו, את המשפחות שלנו בצד השני". ומיד הוסיף בכנות מבהילה: "ביום מן הימים אנחנו נהיה פה רוב, והמדינה היהודית הזאת לא תהיה פה. ואז, אללה יוסטור מה יקרה אתכם… עוד יבוא יום והמדינה הזאת תהיה שלנו, הכול יחזור אלינו. על זה חונכנו מגיל קטן, בזה כל הפלשתינים שבגלות מאמינים. בגלל זה עד היום הם מחזיקים את המפתחות שלהם, המפתחות של הבתים. כי יום אחד יקרה פה משהו".
הדברים הללו מגובים בנתונים עקביים של סקרי עומק (דוגמת מדדי אוניברסיטת חיפה), המראים כי רוב מוצק בקרב ערביי ישראל שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תומך בזכות השיבה, ושיעור הולך וגדל מגדיר את זהותו בראש ובראשונה פלשתינית. הצעירים הערבים הם המשכילים ביותר ביחס לדורות הקודמים, אך במקביל הם מתנגדים באופן חריף יותר למדינת ישראל.
גויים במדינת היהודים
כאן עולה מאליה השאלה המתבקשת: האם משמעות הדברים היא שלפי תורת ישראל אין כלל מקום לגויים בארצנו? אדרבה, הרב קוק סבר שאי אפשר בלעדיהם, וראה בנוכחותם של מיעוטים החיים בשלום תחת ריבונות ישראל דבר חיובי. אך הנושא כאן איננו היחס לאדם הלא־יהודי, אלא היחס לאוכלוסייה שגדלה על חזון השואף לביטולה של המדינה היהודית ומזדהה עם אויביה. לכן הטענה לגזענות במקרה זה תמוהה ביותר.
ומה מוכיח שהחזון העוין כלפי המדינה הוא אכן המיינסטרים בחברה הערבית? התשובה טמונה בפתקי ההצבעה שהטילו ערביי ישראל בהמוניהם לקלפי. כל המפלגות הללו (כולל רע"ם) מתבססות על הזדהות עם הזהות הפלשתינית ומסרבות להגדיר את חמאס ארגון טרור. אותו חמאס אסלאמו־נאצי שביצע את הטבח המזעזע, אף הוגדר על ידי אחד מחברי רע"ם כארגון צדקה.
המחיר הביטחוני של הישענות על אצבעות המפלגות הללו נחשף בשידור בחדשות 13, כאשר המגישה גילתה שבכירים בממשלת השינוי, שבה מפלגת רע"ם הייתה שותפה, אמרו שיציאתה של ישראל למבצע צבאי קצרצר של יומיים בלבד מול הג'יהאד האסלאמי התאפשרה אך ורק משום שהממשלה כבר התפרקה ויצאה לבחירות. אלמלא כן, העידו אותם בכירים ואישר הכתב סולימאן מסוודה, "הייתה בעיה קשה מאוד ליציבות של הקואליציה".
העוול של בג"ץ ותפקיד הדמוקרטיה המתגוננת
אסור לתת לפרוצדורה הדמוקרטית שלנו להפוך למנגנון של הרס עצמי. הרב אלישע וישליצקי זצ"ל היטיב להגדיר זאת בחדות: "אחד הפשעים הגדולים של הדמוקרטיה הישראלית, וכל עוד היא תישאר אליל היא תמשיך לפשוע, זה ההיתר שהיא מתירה לעצמה לספוג מכות מאויביה, בתוך הכנסת שלה".
בשנת 1965 רצה לכנסת רשימת 'הסוציאליסטים' הערבית שנאבקה למען זכויות הפלשתינים, ורצתה להפוך את ישראל למדינה רב־לאומית ולשלול את קיומה כמדינה יהודית. רשימה זו נפסלה, ושופט בית המשפט העליון יואל זוסמן כתב על כך: "כשם שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה".
ואכן סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת קובע במפורש כי רשימה או מועמד השוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תומכים במאבק מזוין של ארגון טרור – ייפסלו מהתמודדות. אלא שבג"ץ, פעם אחר פעם, הפך את החלטות ועדת הבחירות המרכזית והכשיר תומכי טרור. בכך יצר בג"ץ עוול כפול: הוא הכניס אויבים למוקדי ההשפעה בישראל, ובד בבד חסם כל סיכוי למפלגות אלטרנטיביות.
לכן הפתרון המעשי אינו דורש את ביטול הדמוקרטיה, אלא בראש ובראשונה את אימוץ כללי הדמוקרטיה המתגוננת המקובלים גם בעולם. בשנת 2003 הוציאה ספרד מחוץ לחוק את מפלגת בטאסונה הבאסקית, בשל סירובה לגנות את פיגועי מחתרת ETA. בשנת 2009 אישר בית הדין האירופי לזכויות אדם את הפסילה פה אחד, וקבע תקדים קריטי לענייננו: סירוב של מפלגה לגנות טרור שקול לתמיכה אקטיבית בטרור. כך צריך לנהוג גם אצלנו, תוך קביעה שאין מקום לשיקול דעת שיפוטי במקרים אלו. אך אין די בכך, הפיקוח על החינוך בחברה הערבית צריך להיות קפדני במיוחד, ויש לפעול באופן נחרץ כנגד כל סממן החותר תחת קיום המדינה.
בתחילת דרכו רצה ישמעאל לחסל את יצחק בדרכים ערמומיות, מה שהוביל לגירושו מבית אברהם. חוסר הסובלנות והיד הקשה שנקטה שרה, הובילו את ישמעאל לתהליך תיקון שבסופו חזר בתשובה ונהג כבוד ביצחק, כפי שמופיע בפרשתנו: "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה, ח-ט). "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם" (רש"י).
בלי מבט מפוקח ופעולה תקיפה כנגד החותרים תחת מדינת ישראל, אנחנו רק מחמירים את המצב ומגדילים את הסכנה. הבחירות הללו עשויות להיות קו פרשת המים ביחס לחברה הערבית, אם נבחר בכך ולא נמשיך לעצום עיניים. רק כשנציב גבול ברור בין אזרח נאמן לאויב מבית, נוכל להבטיח את קיומה של המדינה היהודית לדורות.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה
