מניין בהפתעה. חתני היקר, אב לעשרה ילדים, שעשה מאות ימי מילואים כרב צבאי בגדוד שלחם בעזה, סיפר לנו סיפור שהוא רק דוגמית למסירות הנפש, לאמונה החזקה וללב הטהור של החיילים שלנו: קבוצה של חיילים שהתה במגנן ליד עזה בעשרה בטבת האחרון שחל בערב שבת. חתננו, הרב הצבאי, הורה להם לאכול ולשתות כדי שיהיה בכוחם ללחום אם יקפיצו אותם. הגיע זמן מנחה והוא הבין שאין לו מניין צמים לקריאה בתורה, אך פתאום התברר להפתעתו שישנם תריסר חיילים שצמו למרות הפקודה. הם לא יכלו לוותר על תחושת הקדושה של היום גם במחיר סיכון כוחם הפיזי. מבחינה הלכתית הם טעו, אבל הרב התרגש כל כך מהבחירה הזאת, עד שאמר שהתפילה שנשא עימם באותו יום עלתה בעוצמתה על כל תפילות יום כיפור שחווה עד אז.
מלחמת יום הכיפורים היא אולי אחת הדוגמאות החזקות ביותר למסירות נפש ולוויתור של הפרט למען הכלל. פרוץ המלחמה ביום הקדוש ביותר לעם ישראל יצר מצב שבו רבבות חיילים, רבים מהם כבר עטופים בטלית, נאלצו לעזוב את בתי הכנסת ולהתייצב לקרב. הסצנה הזאת, שבה רחובות ירושלים, תל אביב וחיפה התמלאו בחיילים שערב קודם עמדו באמירת "כל נדרי", היא תמונה היסטורית שחרתה בתודעה הלאומית את משמעותה של הקרבת היחיד למען העם.
בית כנסת באוויר. אחד הסיפורים הידועים מתאר את חיילי חיל האוויר שנקראו לטוס כשהם עדיין בצום. רבים מהם לא הספיקו לשתות מים או לטעום מזון, והמריאו לקרב של חיים ומוות כשהם ניזונים רק מאדרנלין ומאמונה. יש עדויות על טייסים שביקשו בקשר מילות חיזוק ופסוקים, והקשר הפך ברגעים מסוימים למעין בית כנסת מאולתר באוויר. בקו התעלה בסיני התגלתה מסירות נפש מעוררת השתאות. יחידות קטנות של חיילי צה"ל, לעיתים עשרות מול אלפי חיילי אויב, עיכבו בגופם את הצליחה המצרית. הם ידעו היטב שקרוב לוודאי שהם כבר לא ישובו בשלום, אך הבינו שכל דקה שהם מחזיקים את הקו עשויה להציל מאות חיילים אחרים.
לוחמים שנפלו בשבי או נפצעו מספרים כי מה שהחזיק אותם לא הייתה מחשבה על עצמם, אלא הידיעה שהם מגינים על הבית, על ההורים, על הילדים שנשארו מאחור. אחד הרגעים הסמליים ביותר התרחש בשדה הקרב בצפון. לוחמים שהיו בעמדת קרב בשעות הקשות ביותר, כשנראה שהסורים כבר פורצים, ביקשו ממפקדם הוראה לסגת מעט ולהתארגן מאחור, אך הוא ענה להם: "אין לנו לאן לסגת. מאחורינו הבית, ירושלים, המשפחות שלנו". מלחמת יום הכיפורים, יותר מכל מלחמה אחרת, הפכה לסמל למסירות נפש לאומית. ההקרבה האישית התגמדה מול הצורך הכללי.
אולי יעניין אתכם
במלחמת שמחת תורה ראינו ואנחנו עדיין עדים לגבורה ואהבה ונתינה שעולות על כל דמיון. לוחמי מילואים מגיעים לסבב חמישי ושישי מרצונם החופשי, ואף מלמדים זכות בעין טובה ובמידות נעלות על חלקים מעם ישראל שעדיין אינם נוטלים חלק בזכות הזאת בתקופה הגדולה וההיסטורית שלנו.
מהגטו עד תל אביב. אך מסירות נפש איננה מתבטאת רק במלחמות. היא מלווה את עם ישראל עוד מימי קדם. נזכור את סיפורו של רבי עקיבא, שלימד תורה בשעת גזירות רומא כשדעתו הייתה נתונה לכך שייתפס ויוצא להורג. כששאלו אותו תלמידיו מדוע הוא מסכן את חייו, השיב בפשטות שכשם שעד כה זכה לקיים מצוות באיבריו, עתה עליו לקיים גם את הפסוק "בכל נפשך". לא למען תהילה אישית ולא לשם הקרבה לשמה, אלא מפני שהרגיש שכל עם ישראל נושא אליו עיניים והוא אינו יכול לוותר. גם בשעות החשוכות של השואה, היו יהודים רבים ברחבי אירופה שסיכנו את עצמם כדי להבריח מצות בפסח, או לקיים תפילה בציבור למרות איסור הגרמנים. סיפורים מן הגטאות מתארים כיצד אנשים חלקו את פרוסת הלחם האחרונה שלהם עם אחר לא מתוך שיקול של הישרדות אישית, אלא משום שהרגישו שחיי חברם יקרים לא פחות מחייהם. זוהי מסירות נפש מובהקת, ההכרה כי טובת הזולת והכלל קודמת לרווחה האישית, גם אם המחיר כבד.
גם במאבקים ציבוריים והיסטוריים אחרים אנו מוצאים דמויות שפעלו מתוך אותה תחושת שליחות. מנחם בגין, למשל, בימי האצ"ל, בחר להישאר במחתרת בעיר תל אביב גם במחיר של רדיפה קשה ולא לחפש לעצמו מקלט, משום שחש שעל כתפיו מוטלת האחריות להבטיח שעם ישראל לא יישאר בלי הנהגה. גם דוד בן גוריון, בצעדיו הראשונים בהקמת המדינה, דגל בהחלטות שידע היטב כי יפגעו בו פוליטית או אישית, אך האמין שהן הדרך היחידה להבטיח את עתיד העם. זוהי תכונה יהודית שהיא חלק מהדי־אן־איי שלנו, והיא שמעניקה לעם ישראל את כוחו הרוחני ואת ייחודו.
אורות בשמיים בארץ. ועוד מסיפורי הצדיקים של הספר שעוד ייכתב, ושמו יהיה 'כה עשו חיילינו': ביחידה מיוחדת בליל יום כיפור נדרשו החיילים לאכול לאחר פעילות קשה, כדי שיהיה להם כוח למשימה נוספת למחרת. המפקד הדתי הפציר בהם שלא יצומו, אך להפתעתו דווקא החיילים החילונים סירבו לאכול בליל יום כיפור, גם אם הדבר יפגע בכושרם. מבחינתם, זהו יום קדוש שאין נוגעים בו. דווקא הם, שלא ראו עצמם מחויבים להלכה, הפגינו את עוצמת הנפש המעדיפה את הכלל, את הרגע הלאומי, על פני הצורך הגופני. נוצר מצב אבסורדי – הדתיים אוכלים בליל יום כיפור והחילונים צמים. זהו ביטוי למסירות נפש שאינה תלויה בהגדרה דתית, אלא בשייכות עמוקה לעם ולערכיו. איזו ברייה יכולה לעמוד בפני הנשמות הטהורות האלה? אני מסוחררת מהגודל של הדור הזהומסונוורת מרוב אורות. ריבונו של עולם הצופה מסוף העולם ועד סופו בוודאי רווה נחת רוח מבניו החביבים. כל כך הרבה זכויות עומדות לנו בזכות הצדיקים הללו, מורמים הם מעם. נדמה לי שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב גם הוא רווה נחת מיוחדת בשנתיים האחרונות מהאור הבוקע מאותם צדיקים.
בחודש אלול עלינו למדרגת "אני לדודי ודודי לי" בזכות הנתינה לכלל עם ישראל, המאמץ לאהוב באופן אקטיבי, אהבה שיש בה מעשים ולא דיבורים, אחדות אמיתית של לאהוב את השני במעשים ובהקרבה למענו. בשנים מקדם שרנו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". בדור שלנו, שבו האורות כל כך גדולים ומתגלות בו נשמות טהורות כל כך, אין ספק שאנחנו ראויים לשיר "ה' אוהב אותי"…
לתגובות:
איור: עדי דוד
—