דרושה הפוגה. יצאתי בלב כבד ממפגש עם יהלומי הקרב במאהל שלהם בסמוך לכנסת, וזה התחבר לי לדיכאון החורף המתקרב.
חשבתי על היהלומים האלה, שיצאו בנפש חפצה מהבית כדי לשמור עלינו. הם עזבו משפחה, עבודה, לימודים, שגרה, והסכימו למסור את שלוות נפשם ובריאות גופם ואף את חייהם למען כלל ישראל. והם חוזרים, אחרי סבב אחד או שניים, חמישה ושישה, אבל הם חוזרים כאנשים אחרים, ומחובתנו לעזור להם ולהוקיר אותם.
חשוב לעזור למשפחותיהם ולסייע בשילובם בחברה. הכי חשובה היא המניעה – הגברת המודעות וההכשרה בקרב צוותי הפיקוד כדי שידעו לתת כלים ממוקדים להתמודדות במהלך הלחימה ולאפשר הפוגות סבירות בין לחימה ללחימה, ובעיקר להפחית את העומס של המילואים על אותן כתפיים שוב ושוב ושוב. למטופלות עם אתגר רגשי שחוששות לקבל טיפול תרופתי, אני תמיד אומרת שהאתגר רק מצביע על כך שיש להן נפש עם עומק רגשי. כך גם נפשם הרגישה והגבוהה של הגברים הללו.
חדר מיון רגשי. בסתיו 1940, כשפצצות הבליץ נפלו על לונדון, התכנסו רופאים בחדרים מאולתרים מתחת לאדמה. המרתפים של בתי החולים שימשו מקלט, וגם מרכז ייעוץ ולמידה. רופאים בכירים חלקו מניסיונם עם צעירים, והמידע זרם בין העיר המופצצת לערים אחרות בבריטניה. לא היה ווטסאפ, לא היו מסכים או רשתות. היה חיבור בין אנשי מקצוע בשעת חירום, כדי לשמור על חיי אדם.
אולי יעניין אתכם
גם כאשר פרצה המלחמה כאן לפני שנתיים, הפכה קבוצת ווטסאפ אחת בן רגע לרשת של אלפי רופאים מכל התחומים המיועדת לטיפול בחיילים הפצועים. הרופאים נחלקו ל־22 קבוצות לפי תחומי התמחות, וכל קבוצה הפכה למוקד ייעוץ בזמן אמת. מדובר במודל שמבוסס על שיתוף הדדי: רופא עור מסייע לרופא משפחה להבין פגיעה שנגרמה ממגע מתמשך עם ציוד צבאי, גינקולוג משתמש במומחיות שלו באולטרסאונד כדי לסייע באבחון דימומים פנימיים, רופא עיניים נדרש לעזור בפציעת עין מורכבת. רופאים לומדים מחבריהם על כלים פרקטיים שאין להם גישה אליהם בשגרה. כל אחד גם מייעץ וגם מתייעץ, והחיבור יוצר רשת וירטואלית שמצליחה לתת מענה במהירות ובנגישות. מעל הכול, המיזם מבטיח שאיש לא נשאר לבד, לא אנשי צוות ולא חיילים. אני מקווה שיקום מיזם דומה בתחום הנפש שיעבוד בזמן אמת ויהווה חדר מיון רגשי בעת קרב.
חוסן וכוס מרק. כל תקופה והבשורה שלה לבניית חוסן. בעיירות מזרח אירופה, כאשר השלג כיסה את הרחובות והקור חדר לעצמות, הקהילה מצאה דרכים לשמור על חוסן. בתי המדרש הפכו למרכזי חימום לא רק לגוף אלא גם לנפש. שם לא רק למדו תורה, אלא גם חילקו כוס מרק חם, התייעצו עם הרופא המקומי ושמרו על ערבות הדדית. סיפורים רבים מתארים כיצד בחורפים קשים במיוחד, כאשר מחלות התפשטו בצפיפות הבתים, הוקמו "חבורות ביקור חולים" שעברו בין בתי החולים ובתי החולים מאולתרים, חיזקו את החולים ודאגו להם. גם במצור על ירושלים בזמן מלחמת השחרור התגלתה אותה רוח. החורף היה קשה, האספקה דלה, והעיר כמעט נותקה מן העולם. הייתה אז ערבות הדדית יוצאת דופן. בתי חולים מאולתרים פעלו בתנאים בלתי־אפשריים, נשים בישלו מרק דל שהתחלק בין עשרות פיות, ילדים התכנסו בבתי כנסת ששימשו גם מקלטים. בתוך החורף הקר הייתה יד מושטת.
רפואת היער. מלחמות אינן מתנהלות רק בגוף אלא גם בנפש, והעומס הרגשי המוטל על רופאים וחיילים כאחד הוא אדיר. כאן נכנס לתמונה תחום אחר, חדש יחסית בישראל אך מוכר במדינות רבות: רפואת היער. זוהי פרקטיקה טיפולית מודרכת שבה המטופל שוהה בטבע לפי פרוטוקול ברור, הכולל הליכה מודעת, כוונון חושים, מגע עם העצים והשראה מהסביבה. מחקרים הראו כי השיטה הזאת מביאה לירידה של עד 60 אחוזים ברמות הקורטיזול, משפרת את השינה, מחזקת את מערכת החיסון ותורמת לאיזון הרגשי. בעידן שבו טראומות לאומיות גולשות אל תוך חיי היומיום, רפואת היער מציעה יציאה לשקט, לאוויר ולשמש. בארץ כבר נערכו ניסויים קליניים עם מאות משתתפים, שדיווחו על תחושת התחדשות ורוגע. זה לא תחליף לטיפול רפואי קונבנציונלי אלא משלים אותו, ביצירת מקום שבו המטופל מוצא משאבים פנימיים.
מדינות כמו יפן, קנדה ופינלנד כבר הפכו את רפואת היער לחלק ממדיניות הבריאות הציבורית, וייתכן שגם אצלנו היא תהפוך בקרוב למרשם רשמי. כל זה כאשר מספר הלוחמים הגיבורים שמתמודדים עם סוגיות של בריאות נפש הולך ועולה, חלקם לצערנו גם שמים קץ לחייהם. עם סבב חמישי ושישי, בלי זמן להתאוורר ולעבד את החוויות הקשות של אובדן, את המראות ואת הקולות. גם חוסר היציבות של חיי היומיום, כאשר בכל רגע נתון יכול לצנוח עוד צו 8 שישבש את הניסיון לחזור למשפחה, לעבודה ולחיים רגועים יותר, תורם לקושי.
מכונה לייצור רגשות. אין מספיק אנשי טיפול בתחום הנפש, התורים ארוכים מאוד, וכך צומח תחום נוסף, בעייתי הרבה יותר: צ'אטבוטים רגשיים. בניגוד לרופא אמיתי שמשיב בקבוצת הווטסאפ, המכונה אינה חשה דבר. היא מחקה רגשות, משתמשת בדפוסי שפה מוכרים כדי לייצר תחושה של אמפתיה, אך בפועל אין מאחורי המילים כל חוויה אנושית. בשביל אנשים במצוקה זה עלול להיות מתעתע ואף מסוכן. כבר תועדו מקרים שבהם משתמשים יצרו קשר רגשי עמוק עם ישות דיגיטלית וזה לא הסתיים בטוב. הגבולות מיטשטשים, ולא ברור לי עד כמה מותר לנו לתת למכונות לדמות רגש. כאשר האדם שומע מילים שנשמעות אמפתיות, הוא עלול לפרש אותן כאמיתיות גם אם הוא יודע שמדובר במחשב. היכולת הזאת עלולה ליצור תלות רגשית, לעודד מחשבות מזיקות ואף לדחוף אנשים צעירים למצבים מסוכנים. ואכן נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים להגבלת התחום על ידי הצבת גבולות ברורים ורגולציה מחייבת. כפי שאין מכשיר רפואי שנכנס לשימוש בלי פיקוח, גם כאן צריך מנגנוני בקרה.
כדי לפתור את החוסר בתחום בריאות הנפש, הייתי מציעה לפתוח מסלול התמחות של רופאים מומחים בתחום הפסיכיאטריה כדי שגם רופאה גינקולוגית כמוני תוכל להעניק מענה תרופתי למי שזקוק לטיפול בסערת נפשו, ולהקל על המעטפת הטיפולית שתחזיר אותו לחיים טובים יותר. אין ראויים מהיהלומים האלה. זה המעט שאפשר להחזיר להם ולמשפחותיהם.
לתגובות:
איור: עדי דוד
