אהבת ישראל

על מצבתו של הלוחם ישראל סוקול הי"ד נחרטו המילים "ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון" – מילים שכתב אחיו הגדול יעקוב ונשמעות כמו שורה מפיוט. "ניסינו לדחוס בשורה אחת כמה שיותר", אומרת האם, מרינה סוקול. ישראל סוקול חלם שנים רבות על יישוב ישראלי בהרי הלבנון שהוא יימנה על מקימיו. "ללבנון יש כפל משמעות. הוא ידע שנחזור ליישב את לבנון, כשם שהוא ידע שהמקדש בהר הבית, שגם אותו חז"ל מכנים 'לבנון', ייבנה", מסביר האב, ד"ר יהושע סוקול, מומחה לפיזיקה גרעינית.

בסלון ביתה של משפחת סוקול בקרני שומרון תלויה תמונה גדולה של בית המקדש. התמונה מתארת ממעוף הציפור נס שהתרחש במקדש: עמוד העשן המיתמר מהמזבח אינו מושפע כלל מהרוחות במזג האוויר המעונן בציור. סמוך לתמונת המקדש מונצח ישראל בתמונה קטנה כשהוא לבוש מדים וחיוך רחב על פניו.

בתום השבעה עלתה משפחת סוקול יחד עם חברים ומלווים להר הבית, בהתאם למנהג הקדום שמקורו במשנה, שלפיו האבלים עולים להר הבית להתנחם מפי הציבור בנוסח הייחודי "השוכן בבית הזה ינחמכם". מרינה אמרה במעמד הזה: "אני שכלתי את הבן שלי במלחמה הזו, שהיא מלחמה על הר הבית. אני מאמינה שאנחנו צריכים להקריב קורבנות פה בהר הבית, ובגלל שאנחנו לא מקריבים את קורבנות חובותינו בהר הבית, אנחנו מקריבים לה' את טובי הבנים שלנו". יהושע מוסיף כעת: "המקדש הוא לב האומה. מי ששולט בהר שולט בארץ". שניהם מספרים שישראל היה עולה להר הבית באופן קבוע, מנהג שהיה חשוב לו מאוד.

מהמשטר הסובייטי לגבעות השומרון

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין אמא במרכז הזירה

ישראל הי"ד היה הרביעי בחמשת ילדי משפחת סוקול. יהושע ומרינה עלו ממוסקבה ב־1990 בגל העלייה הגדול מרוסיה, וגידלו את חמשת ילדיהם על ההר בקרני שומרון.

"בילדותי גיליתי שאני יהודייה. לכל היהודים היה רישום בתעודת הזהות, אבל מה ידעתי על היהדות? בעצם כלום", אומרת מרינה, "רק ידעתי שאנחנו שונים ושאנחנו שנואים. שם המשפחה שלי, זמנסקי, הסגיר אותי. היו גם שמות יהודיים מובהקים בשושלת שלנו, כמו סבא יצחק, יעקב. כולם ידעו שאנחנו יהודים, מסומנים בחברה, שנואים".

בברית המועצות הסובייטית הדת הייתה מחוץ לחוק ונאסר לקיים חיים יהודיים. ואולם, יהודים רבים שמרו על מנהגים יהודיים במחתרת, ומרינה נחשפה למעט פולקלור יהודי אצל סבה וסבתה. "סבא וסבתא דיברו יידיש. חגגנו אצלם גם חגים יהודיים בסתר. אבל סבא וסבתא שלי חיו בלי חופה וקידושין כדת משה וישראל, כי הם כבר הפכו סובייטים". על אף האיום, הצליחו יהודים בדורות הקודמים לשמר את מצוות ברית המילה. "סבא שלי נימול וגם אבי, אבל את אחי כבר לא מלו", אומרת מרינה, "גם את יהושע לא מלו".

מתוך כמאה וחמישים אוניברסיטאות שהיו במוסקבה, רק כמה עשרות היו נחשבות ברמה גבוהה, ומתוכן רק שלוש קיבלו יהודים ללימודים ללא הגבלה. מרינה ויהושע למדו באחת מהן ושם נפגשו. מרינה למדה תכנות ויהושע למד הנדסת חומרים. "ידענו שלא נוכל להתקבל לאוניברסיטה בלי ציונים גבוהים, כי אנחנו יהודים", אומרת מרינה. "היינו צריכים להתאמץ יותר כדי להתקבל".

בתוך הקמפוס יהודים חברו זה לזה והתגבשו לקבוצות. "זיהינו יהודים מרחוק, רואים לפי הפנים". כך נפגשו יהושע ומרינה, הפכו לזוג והביאו לעולם את אנה.

"לא ידעתי כלום על היהדות", מרינה חוזרת ואומרת, ויהושע מדייק: "זה לא שלא ידענו כלום. ידענו על קיומה של מדינת ישראל, כולם ידעו גם על השואה, על אף שהסיפור הרשמי שסיפרו על השואה היה שקרי". ליהושע הייתה דודה שהעשירה את ידיעותיו בהיסטוריה של העם היהודי. "היא אומנם נולדה למשפחה שכבר התרחקה כברת דרך ממסורת אבותינו, אבל הייתה יהודייה גאה. היא טבעה בי את אהבתה לעם ישראל, גאוותה בהשתייכותה אליו וכמיהתה לגאולתו. היא חלמה לראות את ארץ ישראל המתחדשת 'ולו בעין אחת'", אומר יהושע בגעגוע. הדודה, ריזלה ליברמן, לא זכתה לילדים ונפטרה במוסקבה.

בהיותם צעירים לא חלמו מרינה ויהושע על עלייה לארץ. אך ההשתייכות האתנית ושותפות הגורל עם העם היהודי היו הביטוי היחיד להכרתם הלאומית. לבני הזוג היה נוח לחיות ברוסיה, עם המשפחה והחברים. בסוף שנות ה־80, עם התפרקות ברית המועצות, התחילו חבריהם להגר מרוסיה. "עד אז לא חשבנו בכלל על האפשרות הזאת". בסופו של דבר דווקא הצורך בהתפתחות כלכלית, שלא התאפשרה ברוסיה, דחף אותם לחפש שינוי. "רצינו לצאת", נזכרת מרינה, "לא חשוב לאן. ניסינו לעבור יחד עם חברים לארצות הברית, אבל מדיניות ההגירה של ארצות הברית השתנתה בשנות ה־90 והדלתות נסגרו בפנינו. כך מצאנו את עצמנו עולים לישראל ומשתכנים בפתח תקווה".

לאחר שלוש שנים בפתח תקווה, כשהוריהם כבר עלו לארץ והם עצמם השתלבו בלימודים ועבודה – יהושע במכון ויצמן ומרינה בעבודה בהייטק – חל מפנה נוסף. מרינה הכירה חברה לעבודה שגרה בקרוואן בקרני שומרון. "התחלנו להתעניין מה קורה בשטחים וזיהינו הזדמנות מעניינת. השכונה שבה עמדה החברה שלי לגור נבנתה, אבל הוקפאה בגלל הסכמי אוסלו. הקבלנים קיבלו פיצויים והבתים נשארו ריקים". בעידוד המועצה פלשה קבוצת מתיישבים לבתים הנטושים. "הצטרפנו לקבוצת הפולשים השנייה. כשבועיים היינו בלי חשמל והמים הגיעו מעוקב. המועצה עזרה לנו להתחבר לחשמל ולמים, ואחרי כחצי שנה חיברו אותנו לחשמל באופן מסודר". בני הזוג ובתם אנה החלו להשתלב בחיי היישוב המתפתח, כשהם זוכים לקבלת פנים נעימה.

700 שקלים על מונית לעוטף

בצעדים מדודים למדו מרינה ויהושע את התרבות היהודית באמצעות השכנים והקהילה. "כשעברנו לפה התקרבנו לאט לאט למצוות. אהבנו את השבת", אומרת מרינה. "יהושע עשה ברית מילה, ואחרי שלושה ילדים החלטנו לערוך חופה וקידושין כדת משה וישראל".

בארץ נולדו לזוג סוקול ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים. "שלושת הראשונים קצת רוסים", מנסה מרינה לאפיין, "השניים הקטנים כבר יותר ישראלים". ישראל היה ילדם הרביעי. "ישראל לא אהב מסגרות וכללים", מספר יהושע, "היה לו זיכרון מדהים, לקח לנו זמן להבין כמה הוא חכם. יש לנו ילד גדול יותר, יעקוב, שהוא חכם מאוד והיה תלמיד מצוין. בהשוואה ליעקוב, ישראל פחות הצליח בלימודים ובטעות חשבנו שהוא חכם פחות", הוא מספר בצער. "ישראל למד בישיבה תיכונית, וכשהגעתי פעם לאסיפת ההורים אמר לי הר"מ שלו: 'לישראל אין מה לעשות בשיעורים, הוא תופס מהר ומשתעמם'".

הקשר של משפחת סוקול לארץ הלך והתהדק. "למרות שהייתה ליהושע הזדמנות לצאת לפוסט־דוקטורט, לא עברנו לחו"ל, אפילו לא לתקופה מוגבלת", אומרת מרינה, "לא רצינו לגדל את הילדים במקום אחר. כאן יש משמעות לחיים".

במשך שנות התיכון למד ישראל קורסים בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה וחלם על עתודה. "הוא קיבל 738 בפסיכומטרי", נזכר יהושע, "אבל משום מה לא התקבל, כנראה נפלה טעות". ישראל הבליג על הפגיעה ובחר ללכת לישיבת ההסדר במעלה אדומים. "די מהר הוא התלהב ממעלה אדומים והרב סבתו אמר עליו שהוא יהיה עילוי", מספר יהושע. מרינה מוסיפה: "רק לאחר מותו גילינו כמה הוא היה מחובר לאנשים בישיבה. היו לו קשרים אישיים עם הרבנים, גם עם הרב רבינוביץ' זצ"ל".

כעבור שנה וחצי של לימודים בישיבת ההסדר, התגייס ישראל לגבעתי. אני מתעניינת איך נקלט חייל אנטי־מסגרתי בשורות הצבא. "ישראל ממש לא סבל בצבא", עונה מרינה, "הוא לקח על עצמו הרבה אחריות. לפעמים היה לא מרוצה, אבל בסך הכול היה בסדר. הוא מאוד דאג לחברים, זה מה שהיה חשוב לו". לאחר מכן פרצה מגפת הקורונה. המגבלות החריפות הקשו עליו להמשיך ללמוד בישיבה לאחר שחרורו, והוא חזר לצבא.

השירות הצבאי היה חשוב לישראל, והוא אהב את החברים. "הוא היה נותן תמיד לאחרים לצאת לפניו. תמיד התחשב בצרכים של חיילים אחרים", מעידה מרינה, ומוסיפה שיחד עם תחושת השליחות הייתה לו ביקורת על התנהלות צה"ל. "הוא אהב את העשייה, אבל התלונן על חוסר היעילות של המערכת. כל הזמן היו לו רעיונות לייעול. וכשהיה צריך למצוא פתרונות בתוך המערכת, הוא ידע למצוא את הדרך גם לזה". ישראל גם לא חשש מעימות אם היה משוכנע שהוא צודק: "פעם נסענו אליו לבסיס קטן כשהוא סגר הרבה זמן בצבא. הייתה לו בעיה עם הרובה, הוא כנראה היה תקול, והוא סירב לצאת בלי נשק תקין, על אף הוראה מפורשת של המפקד. הוא כמובן חטף שבת, אבל המפקד לא העז להעלות אותו למשפט. הוא ידע שישראל צודק".

לאחר השירות החל ישראל בלימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית. טבח שמחת תורה תפס אותו ערב חזרתו לשנה השנייה. "בשמחת תורה היינו כל המשפחה יחד", מספרת מרינה. "ישראל גם היה איתנו, וכששמע שקרה משהו הוא הדליק את הטלפון אבל לצערו לא קיבל צו גיוס. במוצאי השבת הוא נסע לעפולה, כדי לחבור לחברו שהיה אז קצין חי"ר, בניסיון להגיע צפונה", היא מספרת. "הוא היה משוכנע שהזירה מול חיזבאללה עומדת להתפוצץ וניסה להגיע לשם. למחרת הוא גילה שלצה"ל אין כוונה כרגע להיכנס ללבנון וחזר דרומה".

ישראל הדרים לבה"ד 1 כדי לחבור לחבריו מהסדיר ולהיכנס לעזה. "הוא, שהיה חסכן במיוחד, שילם 700 שקל למונית כדי להגיע לעוטף", מחייכת מרינה. אבל למרבה אכזבתו, הצוות שלו הוצב בערבה והוא לא היה מעוניין להיות במעגל החיצוני ולהצטרף אליהם. "הוא רצה לחתור למגע, להיות משמעותי", היא אומרת. לבסוף התעקש והצליח לעבור לגדוד 8208 שירד לכיוון העוטף.

איך נראה ניצחון

כעבור כמה שבועות, עם הכניסה הקרקעית, נכנס לעזה אחיו הקטן של ישראל. "ישראל התלונן שהוא נשאר בעורף ולא עושה כלום, הוא היה מתוסכל מזה", נזכרת מרינה. "כל זה למרות שהוא הבין טוב מאוד מה קורה", מוסיף יהושע, "ברגע שהוציאו את סמוטריץ' ובן גביר מהקבינט הביטחוני, ישראל חשב שכל החיילים הדתיים צריכים להתאחד ולהוריד את המדים. מכיוון שזה לא קרה, הוא נאלץ להמשיך".

ישראל חונך לחשיבה עצמאית וביקורתית. בבית הייתה ביקורת ארוכת שנים על מדיניות ישראל בתחומים רבים, במיוחד בתחום הביטחון. כך למשל אביו יהושע, פיזיקאי מומחה גרעין ומייסד 'פורום אקדמאים למודעות גרעינית', מבקר את ההפחדות סביב פצצת האטום: "פצצת אטום היא בוודאי בעלת כוח הרס רגעי חסר תקדים, אבל החרדה סביב פצצת הגרעין מוגזמת. ממ"ד ישראלי תקני צפוי לשרוד במרחק של חצי קילומטר ממוקד הפיצוץ, בית מודרני – במרחק של קילומטר אחד, בית ישן על עמודים – במרחק קילומטר וחצי. כדי להשוות פצצת אטום להפצצות קונבנציונליות אפשר לומר, למשל, שבשנים 1944 ו־1945 הופלו על גרמניה פצצות שוות ערך ל־300 פצצות אטום לפחות! כמובן שצריך להילחם בכל סוג של איום, אבל היערכות למתקפה גרעינית – הגנה אזרחית גרעינית – נחוצה ביותר. כבר בשנת 1946 הגיעו למסקנה שאת האבדות האזרחיות ניתן לצמצם בשיעור של פי 20 או יותר בעזרת שימוש בשיטות ידועות ובדוקות כמו פיזור, פינוי מוקדם, התראה, מקלטים ותוכנית חילוץ והצלה".

ישראל המשיך בקו החשיבה הביקורתית בנוגע למלחמה בעזה: "גם לי וגם לישראל היה ברור שכל המלחמה הזאת היא מחדל אחד גדול. כי המטרה לא נכונה, אם בכלל קיימת. המטרה היא שקט. ישראל אמר המון פעמים שהצבא רוצה לפעול ולא נותנים לו. ישראל וחבריו הלוחמים הם אריות, אריות ממש. הם רוצים להילחם ולהשמיד את האויב, אבל הם אריות תחת פיקודם של חמורים".

בי"ב בשבט תשפ"ד נכנסו ישראל וחבריו, תוך כדי משימת ליווי ללוחמי הנדסה קרבית, למחנה הפליטים אל־מע'אזי כדי להרוס תשתיות של חמאס וליצור רצועת ביטחון ליישובי עוטף עזה. "הייתה זו הפעם השנייה שישראל נכנס לעזה במשך כל החודשים שבהם השתוקק כל כך להילחם", מספר אביו, ומוסיף: "צה"ל התכונן לפוצץ שם בתים, אבל הערבים הקדימו אותם". שני טילי RPG נורו לעבר הכוח, אחד פגע בטנק והשני במבנים ששהו בהם לוחמים. המבנים, עתירי חומרי נפץ, קרסו על הלוחמים ו־21 מהם נהרגו, בתוכם ישראל סוקול.

מרינה: "כשדפקו לי בדלת ידעתי שזה ישראל. יעקוב היה רופא עתודאי, בסטאז', לא בלחימה כרגע, ויהונתן היה בחופשה, בדיוק יצא מעזה. הם לא היו צריכים לומר. הבנתי". ישראל הובא לקבורה בבית העלמין בקרני שומרון. עוד לפני השלושים לנפילתו נולד לאחיו יהונתן בן, שנקרא ישראל חיים. אחר כך נולד לאחותו דינה בן שנקרא דן ישורון, "ישורון הוא ישראל".

מה דעתכם על ההסכם לסיום המלחמה ועסקת החטופים?

יהושע מגיב בחריפות: "מדינת ישראל הייתה צריכה לבחור בין ניצחון ובין שחרור חטופים, ובחרה בחטופים. על הבחירה הזאת אנחנו עוד נשלם ביוקר". לדבריו, "עצם ההסכמה הישראלית לדון עם חמאס שומטת את הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת ישראל כמדינת 'לעולם לא עוד'. העסקה נותנת מוטיבציה להתקפות וחטיפות של יהודים בכל מקום".

כדוגמה למסוכנות הטמונה בהסכם הוא מציין את הסעיף המדבר על הבאת כוח זר שישלוט בשטח רצועת עזה וידאג לביטחון. "אי־שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות. נכווינו כל כך הרבה פעמים מכוח 'ניטרלי'", מזכיר יהושע, "רק לא מזמן דווח שמדינת ישראל, אחרי 20 שנה, מתחילה להוציא החוצה את יוניפי"ל, שהבאנו על עצמנו בטיפשותנו. במקרה הטוב מדובר בכוח שלא מפריע לאויב להתחמש, במקרה המצוי הכוח עצמו הוא חלק מההתארגנות, ולו כמגן אנושי. הכנסת צבא זר הייתה הפתח לרוב הפורענויות שקרו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל – גם בימי החשמונאים וגם במלחמת לבנון".

איך נראה בעיניך ניצחון?

"אויב מושמד, יישובים יהודיים פורחים בעזה, סוריה ולבנון, מלאים באנשים וילדים משחקים ללא חשש ברחובותיהם. כך גם ישראל הי"ד ראה את זה. על העסקה הראשונה שהייתה עוד בחייו הוא התבטא שזו בגידה בחיילים ופשע כלפי העם כולו".

עם כל זאת, יהושע סבור כי ישראל ומאות הנופלים במלחמה לא נפלו לשווא. "ראשית, החמאס הוחלש במידה משמעותית, וגם חיזבאללה ואיראן. כל זה לא היה מתרחש בלי הקרבתם של חיילינו. שנית, נכונותם להקריב את עצמם העירה את עם ישראל. כתוצאה מכך אנו רואים מהפך בהר הבית, שהוא לב האומה. 'מבול אל־אקצא' הם קראו למלחמה הזאת. כיום הערבים מקוננים: 'יש פה רק יהודים, אין פה בכלל ערבים – איפה מבול אל־אקצא שהבטחתם?'. יהודים עולים להר באלפיהם בשירה ובריקודים, באופן סדיר מתקיימות בהר תפילות עם חזרת הש"ץ, ברכת כהנים והשתחוויות".

התוצאה החשובה ביותר לדבריו, שהביאה הקרבתם של החיילים, היא פריחת החוות ביהודה ושומרון. "קרוב ל־200 חוות וגבעות קיימות כיום, חלקן אף בשטח B. לפחות שלושה רבעים מתוכן קמו במהלך המלחמה. עולים צעירים ומפריחים את שממות יו"ש, ומונעים בגופם השתלטות זרה על ארצנו. גם בגבעות וגם בהר הבית, כשהערבים רואים שהיהודים נאמנים לארצם ולמקום מקדשם – הם קמים והולכים. אין לנו הסבר לכך, אבל זה קורה".

למרות האכזבה מסיום המלחמה הנוכחי, יהושע אופטימי ומאמין: "איננו יודעים מה הקדוש ברוך הוא מכין לנו. המציאות עולה על כל דמיון. אבל אנחנו ננצח. עוד ניטע כרמים בהרי הלבנון, עוד ישחקו ילדים וילדות ברחובות עזה החדשה".

גם בלבנון יש קברי צדיקים

לישראל היו חלומות לא שגרתיים, ואחד מהם היה לגור בלבנון. "ישראל דיבר במשך כמה שנים על זה שהוא רוצה לגור בלבנון", מספרת מרינה. "הוא התאהב בכפר הלבנוני היפהפה בשארי וחלם לגור בו. פרופסור עמוס עזריה מאוניברסיטת אריאל הקים תנועת התיישבות בלבנון. אחרי שישראל נהרג, הקדיש פרופסור עזריה את התנועה לזכרו". 'עורי צפון' היא תנועה להתיישבות בדרום לבנון על שם ישראל סוקול. היא הוקמה כדי לקדם בתודעה ובמציאות את רעיון תחיית ההתיישבות היהודית בדרום לבנון. "את פרופסור עמוס עזריה הכרנו דרך יעקוב בננו. היום שניים מילדינו, יעקוב ואנה, פעילים בתנועה".

יהושע מסביר על פעילות התנועה: "זאת בעיקר פעילות הסברתית. בכל יום יוצאת רשומה קצרה בנושא הקשר לאזור לבנון, ומדי פעם יש פגישות מקוונות והרצאות. יש אירוע של הרצאה בזום שנקרא 'לבנון בסלון'. לא מזמן העביר את השיחה אדם שגדל בלבנון וסיפר על ילדותו בביירות, ובפעם האחרונה דיבר גרשון בר כוכבא". כנס שקיימה התנועה לפני כשנה עורר את זעמו של עיתון 'הארץ', שפרסם סקירה על האירוע. מלבד פעילות ההסברה, נערכות גם פעילויות גיבוש: "לפני פסח עשינו שבת של התנועה במושב נטועה, על גבול לבנון".

בימים הקרובים עומד לצאת לאור ספרו של ישראל שפירא על המקומות הקדושים בלבנון. הספר, שיוקדש לישראל סוקול הי"ד, עוסק בהתיישבות היהודית בלבנון לדורותיה, בארכאולוגיה ובאזכורי מקומות מימי התנ"ך והמשנה ומסורת קברי צדיקים בלבנון. "הספר מבסס את ההבנה שדרום לבנון הוא חלק מגבולות ארץ ישראל השלמה". בספר מוזכרת, למשל, מסורת המצביעה על קבר זבולון בצידון. הציון מוזכר בספר הישר מתקופת הראשונים, וגם בכתבים מהתקופה הצלבנית. גם רבי נתן מנמירוב ביקר בקבר זבולון והזכיר אותו בכתביו, ויש גם תיאור של מונטיפיורי שהגיע לצידון ומכובדי קהילת צידון הראו לו את האתר.

מרינה: "אנחנו מרגישים שזה מה שהיה משמח את ישראל".

עד כמה נשמע לכם מציאותי היום ליישב את דרום לבנון?

יהושע עונה מיד: "זה הרבה יותר ריאלי מכיבוש ירושלים ב־67'! זה יקרה. אנחנו לא יודעים איך ומתי, אבל זה יקרה. זה יהיה בלתי צפוי כמו מלחמת ששת הימים". הוא מסביר מדוע להבנתו זה חייב לקרות: "מבחינה גאוגרפית והיסטורית, גבולו הצפוני של הגליל הוא נהר הליטני בדרום לבנון. אלו נחלות השבטים אשר ונפתלי. מתישהו נצטרך לחזור לשם. גם בהר הבית לא היה ריאלי להשתחוות לפני זמן לא רב, ועכשיו זה אפשרי. 'מי שלא מתחשב בנס, לא יכול להיחשב ריאליסט', אמר בן גוריון. מדינת ישראל מתקיימת מניסים והשתדלות, אבל לנס צריך לעזור. כתוב בבראשית רבה: אתם תעשו את מצוותכם והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו".

איך אפשר לעזור לנס כזה להתרחש?

"כיבוש, גירוש והתיישבות בעזה ובלבנון, זה הפתרון היחיד האפשרי. לבנון ועזה הם ארץ ישראל לפי המקורות", מזכיר יהושע, ומסכם: "הקדוש ברוך הוא גלגל עלינו גם זכות וגם אחריות. עכשיו רובצת עלינו אחריות. אחריות להשמיע, כי עכשיו מקשיבים לנו יותר בתור משפחה שכולה", הוא נאנח ומוסיף: "מי שנותן את העול, ייתן את הכוח לשאת אותו".