בחלוף האופוריה

אחרי השמחה והאופוריה ששטפו את המדינה ערב שמחת תורה, כאשר 20 חטופינו החיים שוחררו ביום אחד, חזרנו שוב לקראת בוא הסתיו אל יום קטנות של דכדוך ודשדוש אפורים. החזרתם של חללים מתים איננה כה משמחת, אלא לכל היותר משחררת אנחת רווחה מסוימת. מה גם שלפי ההסכם החללים היו אמורים לחזור כולם תוך 72 שעות. בפועל, חמאס עושה לנו בית ספר של התעללות ומריטת עצבים ומראה לנו שוב את פניו המכוערות והמפלצתיות. לא ברור איך לא השכלנו להימנע משחרור המחבלים, או לפחות חלק משמעותי מתוכם, עד שיחזור ארונו של אחרון החללים. היכולת של חמאס להפר את ההסכם בבוטות בלי שייפגע משמעותית, מוכיחה שהוא עדיין על הרגליים ואין לו שום כוונה להיעלם. הארגון הג'יהאדיסטי הרצחני חזר למשול ביד רמה במחצית שטח הרצועה שממנו יצאנו, כולל הוצאות להורג אכזריות וראוותניות שנועדו להפגין את שלטונו. הוא גם מצהיר שלא יוותר על נשקו ולא ימסור אותו. וכאילו לא די בכך, החוצפה החמאסית מתבטאת גם בהתקפות על כוחותינו שכבר עלו בחיי חיילים ואף בניסיונות חטיפה, אלא מה. אחרי שהוכח עד כמה חטיפת ישראלים מורידה אותנו על הברכיים, האם לא ברור שניסיונות חטיפה חדשים יגיעו עוד לפני שישוחרר החטוף האחרון?

ובכן, מדוע ישראל מגיבה בריסון מתסכל? מדוע לא הכרזנו שההסכם שהופר בטל, וכשאין עוד חשש לחיי חטופים אנו חוזרים ומסתערים על העיר עזה עד רדתה?

במקרה הטוב, התשובה היא שנתניהו רוצה להרוויח עוד כמה חללים חטופים שניתן לקבל, לפני שיחצין פומבית את הבנתו שרק כיבוש מלא בידי צה"ל יביא להשמדת חמאס, לפירוז הרצועה ולהסרת האיום הביטחוני הנשקף ממנה. אם זו המציאות, נדע את זה תוך כמה ימים – כנראה לא יותר משבועיים.

האפשרות הפחות טובה היא שישראל מסונדלת מדינית על ידי ארצות הברית, תוכניותיה למזרח התיכון והקואליציה שבנתה, ונכפה עלינו להמשיך עם המתווה גם כאשר ברור שחמאס מפר אותו ושהוא לא יביא להשגת יעדי המלחמה. אם זה המצב, המלחמה תסתיים בלי פירוז עזה, בלי פירוק שלטון חמאס, וכשהאספקה הזורמת לצורך שיקום הרצועה משמשת גם לשיקום כוח הלחימה של ארגון הטרור הרצחני. אם חלילה כך יקרה, נכון יהיה לסכם את המלחמה בעזה כהצלחה מינורית שעלתה במחיר גבוה מאוד. במצב כזה, נתניהו ייזכר כמי שהצליח בלבנון ובאיראן אבל כשל בעזה. ספק אם 'דור הניצחון', שלחם במסירות נפש במשך שנתיים, יהיה מוכן להשלים עם תוצאה כזאת.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

עוד מאת עמנואל שילה הרשימות לקראת הבחירות: שילוב של דמוקרטיה ושכל ישר

חקירה לא ממלכתית

התמיכה החד־משמעית של מפלגות האופוזיציה בהקמתה של ועדת חקירה "ממלכתית" שתורכב על ידי השופט יצחק עמית, רחוקה מלהיות עניינית או ממלכתית. הסירוב העיקש של מפלגות האופוזיציה להגיע להבנות עם הממשלה על הרכב מוסכם של ועדת החקירה, מדיף ריח עז של אינטרסים אישיים ופוליטיים. גם תמיכתם הגלויה של ראשי מערכת הביטחון לשעבר בכך שכישלונם בהגנת המדינה, אזרחיה וחייליה ייחקר דווקא על ידי ועדה בשליטת צמרת מערכת המשפט, רחוקה מלהיות חפה מאינטרסים.

הסיפור הוא פשוט מאוד. העימות בין גוש קואליציית הימין למערכת המשפט, שנוגסת עוד ועוד בסמכויות הממשלה והכנסת, הוא עניין עתיק למדי. אבל מאז שהכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לבצע רפורמה שתחזיר חלק מהסמכויות שנבזזו מהמערכת הפוליטית, המאבק בין הממשלה לשופטי בג"ץ הפך למלחמה גלויה. ראשי מערכת המשפט ירדו ממגדל השן ויצאו למלחמה ברחובות ובשוחות נגד ממשלת נתניהו, לוין ורוטמן.

ככל שהדבר נוגע לשופט יצחק עמית (בסדר, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שיהיה), העימות בינו לבין שר המשפטים והממשלה הגיע לפסים אישיים ממש, כאשר שר המשפטים כנציג הממשלה ניסה להוביל מהלך שימנע ממנו את תואר נשיא בית המשפט העליון. עמית וחבריו בחרו שלא להגיע לפשרה עם שר המשפטים, המכהן כיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים, והחליטו לקיים הצבעה ולמנות את עמית לנשיא תוך עקיפת סמכותו של השר.

גם מי שלא משוכנע שהשר לוין וחבריו הם הצד הצודק בעימות הזה, חייב להודות שעל רקע העוינות העמוקה בין הממשלה לנשיא בית המשפט העליון, אין מקום לצפות שהממשלה ותומכיה יסמכו על ועדת חקירה שירכיב יצחק עמית שתעשה צדק עם נתניהו וממשלתו. אפשר לייחס לעמית מעלות שונות, אבל היכולת להתעלות מעל לניגודי אינטרסים בוודאי איננה אחת מהן. לכן קרוב לוודאי שוועדת חקירה שהוא ירכיב תחמיר עם הממשלה ועם כל מי שמזוהה איתה ועם הרפורמה המשפטית, ותקל עם כל מי שמזוהה כלעומתי לממשלה בכלל וליוזמת הרפורמה המשפטית בפרט.

ליואב גלנט, שר הביטחון בעת האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, יש סיבה טובה לקוות כי ועדה שירכיב עמית תזכור לו את חסד התנגדותו לרפורמה המשפטית, שרק אירועי 'ליל גלנט' המפורסם חסמו את פיטוריו המיידיים בעקבותיה. ראשי מפלגות האופוזיציה בני גנץ, גדי איזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד היו שותפים, מי יותר ומי פחות, בעיצוב והפעלת מדיניות ההכלה שננקטה במשך שנים כלפי חמאס, ובקונספציה שלפיה חמאס מורתע ומעוניין בשקט ובפיתוח הכלכלה ואינו מהווה סכנה. חלקם עשו זאת בתפקידיהם הצבאיים הבכירים, חלקם כשרי ביטחון וראשי ממשלה, חלקם גם וגם. ומכיוון שהם נתפסים כשייכים לצד הנכון של המתרס, זה שהתנגד לרפורמה המשפטית, יש להם סיבה טובה לחשוב שוועדת חקירה יוריסטוקרטית שתורכב בידי השופט יצחק עמית תיטה להם חסד ותגמד את חלקם במחדל. אפילו ראשי מערכת הביטחון הרצי הלוי, רונן בר ואהרון חליווה, שאחריותם למחדל היא הכי מרכזית וישירה, מקווים מן הסתם שוועדת חקירה שירכיב יצחק עמית תבקש להטיל את עיקר האשמה על הממשלה, באופן שיותיר אותם עם אחריות מופחתת. מן הסתם יעמוד לטובתם הניסיון שלהם לחסום את הרפורמה באזהרות ביטחוניות שהם עצמם כנראה לא האמינו בהן ולכן לא נערכו בהתאם להן. אין שום דבר מפתיע, תמים או ממלכתי בדרישה שלהם שדווקא ועדת חקירה יוריסטוקרטית תחקור את המחדל, וברור לחלוטין מדוע הממשלה מתנגדת לכך. לנתניהו וחבריו, בצדק רב, אין אמון בכך שוועדת חקירה "ממלכתית" תחקור ותדון אותם באיזון ובהגינות.

אילו זכינו בעת מלחמה לאופוזיציה הוגנת ועניינית, שבראש מעייניה חקירה נוקבת ונטולת פניות שתביא להבנה ותיקון של גורמי האסון, אפשר היה להגיע לנוסחת פשרה. למרות שההחלטה על הקמת ועדה ועל מתכונתה נתונה בידי הממשלה, אפשר וצריך היה למנות ועדה מוסכמת שתורכב באופן שוויוני ופריטטי על ידי הקואליציה והאופוזיציה כאחת. אבל האופוזיציה מסרבת לשמוע על כל מתכונת מלבד ועדה שתורכב בידי יצחק עמית.
אנחנו נכנסים כעת לשנת בחירות, שלאחריהן לא ברור איזו קואליציה תקום ומה יהיו יחסי הכוחות בכנסת בעת שיוחלט על הרכב הוועדה. הסכנה היא שאחרי הבחירות יוחלט על הקמת ועדת חקירה יוריסטוקרטית שחקירתה תהיה מוטית, לא תרד לשורשי המחדל האמיתיים ולא תטיל את האחריות על האשמים האמיתיים. במקום לחשוף את האמת במלואה, היא תבקש בעיקר לבוא חשבון עם נתניהו, כביכול בגלל הטבח בעוטף ובאמת בגלל הרפורמה המשפטית.

לכן צריכה הממשלה לא להמתין עוד ולקדם הקמת ועדת חקירה מקצועית, הוגנת ונטולת אינטרסים. הטוב ביותר יהיה אם האופוזיציה תשתף פעולה והרכב הוועדה ייקבע בהסכמה. אפשר גם להחליט שמחצית מחברי הוועדה ייבחרו בידי הקואליציה ומחציתם בידי האופוזיציה. במצב כזה הרכב הוועדה יוכל לעבור בכנסת ברוב גדול ולזכות באמון ציבורי רחב.
ואם האופוזיציה תתעקש לא להגיע להסכמות, כמו שהכשילה את הניסיון להגיע להסכמות בנושא הרפורמה המשפטית, הממשלה תיאלץ להשתמש בסמכותה ולהרכיב בעצמה ועדת חקירה ממשלתית, בדומה לוועדת וינוגרד שהרכיבה ממשלת אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה. האופוזיציה תגיב בחמת זעם ותביע אי אמון בוועדה מיומה הראשון. חבל, אבל אין צורך להיבהל מכך.
באופן עקרוני אין סיבה להמשיך בנוהג שלפיו דווקא שופטים צריכים להיות הקובעים בכל דבר, אבל השופט הפורש יוסף אלרון בהחלט יכול להיחשב למועמד ראוי לעמוד בראש הוועדה. במוקדם או במאוחר נראה שוועדת חקירה כלשהי קום תקום, אז גם אם נתניהו היה מעדיף לדחות את הקמתה ככל שניתן, מוטב לו לקחת את היוזמה ולקבוע איך תורכב הוועדה ולא להשאיר את זה להחלטתם של אחרים.

לתגובות:

[email protected]