"לפני שבעה באוקטובר לא הייתי מאמין גדול. היה מקום לחשוב שאם אתה נמצא שם, בגיהינום, אתה תאבד את מעט האמונה שהייתה לך. אבל אצלי קרה ההפך", מספר פדוי השבי אור לוי, שחזר הביתה בשנה שעברה, אחרי 491 יום בשבי חמאס.
הוא נחטף לעזה ממיגונית המוות מול קיבוץ רעים, ובעדות מצולמת מתאר כיצד דווקא שם, בעומק החושך, גילה את בוראו. "בהתחלה, כשהיינו באיזו דירה, הייתי מדבר אל הסדק שבתקרה, מתפלל אליו. אחר כך העבירו אותנו למנהרה, אז החלפתי את הסדק במנורת לד קטנה שדלקה שם. ואז העבירו אותנו למנהרה אחרת, ובה הייתה רק חשכה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי את המילה אלוקים.
"מאותה נקודה התחלתי לדבר עם אלוקים. היה מאוד קשה שם, בלשון המעטה, אבל בכל פעם שנהיה קשה מדי, כשאמרתי לעצמי 'די, מספיק', הייתי מדבר עם אלוקים ומבקש ממנו שייתן לנו משהו שיציל אותנו. כמעט בכל פעם שאמרתי את זה, כשהרגשתי שאני כבר לא יכול עוד – משהו טוב קרה. זה יכול להיות רבע פיתה, זה יכול להיות כוס תה. לרובכם אלו דברים חסרי חשיבות, אבל כשאתה שם, זה משנה לך את כל היום. מהכי גרוע להכי טוב. אז כן, אני חושב שגיליתי שם את האמונה".
ככל שפדויי השבי מתאקלמים ומתחילים לשתף, מתגלים עוד ועוד סיפורי אמונה שנשמעים דמיוניים כמעט, בפרט מפיהם של צעירים שלא היה להם דבר עם היהדות. רום ברסלבסקי היה מוקף מוסלמים שניסו לשכנע אותו שהאסלאם היא הדת האמיתית. "הבנתי שהסיבה שאני יושב שם ועובר את מה שאני עובר, זה בגלל שאני יהודי". הוא כמובן סירב, ועם חזרתו דיבר על חשיבות היהדות וקיום המצוות. איתן הורן סיפר בהתרגשות שיום כיפור האחרון בשבי היה הפעם הראשונה שבה החליט לצום, "ולא עבר כלום זמן, והנה אני פה". כשבר קופרשטיין חזר לישראל, הדבר הראשון שביקש היה ציצית.
אולי יעניין אתכם
בעוד החטופים עברו תהליכי עומק רוחניים במנהרות אפלות, עבר גם הציבור הישראלי בשתי שנות המלחמה תהליך שקשה מאוד להתכחש לו: התעוררות רוחנית שנעה על סקאלה רחבה שבין פתיחות לשמוע על אמונה, דרך התחברות חלקית למנהגים, תפילות ומצוות, ועד לחזרה מלאה בתשובה. חילונים ששומרים שבת גם באופן חלקי, צעירות חילוניות שהחליטו להתלבש בצניעות יום בשבוע, ובני נוער שגודשים את בתי הכנסת בימי הסליחות ולא רק – הם כבר כמעט בגדר חזון נפרץ. דומה שהמלחמה פתחה את הלבבות, והאיצה תהליכים רוחניים אישיים וחברתיים כאחד.
"בחברה לא מוזר לומר שהתחזקתי"
"קשה להיות אדיש ולא לראות את כל הניסים. אני שומעת סיפורים מאנשים שנלחמו ואומרת לעצמי: איך אפשר לדעת שיש כוח גדול מעליך, לראות את כל הטוב שהוא עושה, ולא לרצות להיות חלק מזה? זה מה שגרם לי לקחת על עצמי עוד דברים – ברכות, שבת. זו הדרך שלי לומר שאני רוצה להיות חלק מהטוב הזה ולהפיץ אותו, להיות צוות עם הקדוש ברוך הוא".
נוי מעיין, בת 29, נולדה בחיפה למשפחה חילונית. "לא היה לנו קידוש בבית. הייתה קצת מסורת בסיסית, לא אכלנו בשר עם חלב ביחד, אבל כן אכלנו ארוחה בשרית ואז קינוח חלבי". כסטודנטית באוניברסיטת תל אביב התחילה בתהליך של בירור עצמי. "תמיד הייתי בן אדם רוחני, קצת היפי כזה, קארמה ותדרים וקריסטלים וכאלה. היה לי קורס בפילוסופיה שבעקבותיו התחלתי לשאול שאלות, המון שאלות קיומיות קודם על עצמי ואז על העולם".
באותה תקופה תל אביב סערה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, והטלטלה שבחוץ השפיעה על הטלטלה שבתוכה. "זה גרם לי לשאול גם שאלות עלינו כעם". ואז הגיעה תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף והמחאות נגדה. "אמרתי לעצמי שמשהו רע עומד לקרות. באותה תקופה התחלתי להאמין ולראות בתורה איזשהו מדריך לחיים שלנו. אני מסתכלת בתורה ורואה שאם עם ישראל לא מאוחד אז קורים דברים רעים". כשפרצה המלחמה היא הרגישה שזה מחזק אצלה את התובנות שהתחילה להגיע אליהן. "אמרתי לעצמי: יש אלוקים והוא טוב. יש את עם ישראל ויש לו תפקיד בעולם. כשעם ישראל מאוחד הוא חזק, כשהוא מפולג אז קורים אסונות".
המחשבות הללו תורגמו גם למעשים, ובשבת הראשונה אחרי שמחת תורה החליטה לקבל על עצמה שמירת שבת. "איך אפשר לראות את הטלטלה שקורית, לראות את עם ישראל ככה ושלא יקרה אצלי משהו? השבת אחרי שהתחילה המלחמה, שבת בראשית, הייתה השבת הראשונה שממש התחלתי לשמור. מאז האמונה שלי התחזקה, והיום אני יהודייה מאמינה ושומרת מצוות".
בסביבתה של נוי יש לא מעט חברים נוספים שמתחילים לשאול שאלות ולפעמים גם למצוא תשובות. "כיום זה לא מוזר להגיד שהתחזקתי, כי יש עוד אנשים שלקחו על עצמם דברים. לפני שנתיים, כשהתחלתי את תהליך ההתחזקות שלי, זה עוד לא היה כזה טרנד. אז עוד לא היו את כל שירי 'ששון' וכל הדברים האלה". "ששון" הוא ששון איפרם שאולוב, הזמר ששר את "ה' יתברך תמיד אוהב אותי". עוד נגיע אליו בהמשך.
נועה ודביר (גוטי) גוטנטג הכירו לפני כשלוש שנים. היא הייתה אז חילונית, הוא היה דתל"ש. הם נפגשו במדרשת נטור בגולן, מדרשה שמשלבת בנים ובנות מכל הרקעים. "חיפשתי את השיח הרוחני והיהודי, אבל כן במקום מעורב. אחרי תקופה במדרשה הרגשתי שזה לא המקום הנכון בשבילי ועזבתי. המשכתי לחפש וכך הגעתי למדרשה של 'ראש יהודי' בתל אביב".
החיפוש הזה הוא משהו שהגעת איתו מהבית?
"הבית שלי גם הוא מורכב. אמא שלי חילונית, אבא שלי מסורתי ואחותי חזרה בתשובה עוד לפניי. אבל כשהיא חזרה בתשובה, שש שנים לפניי, הייתי עדיין תיכוניסטית מרדנית שלא קיבלה את זה".
נועה הגיעה למדרשה והרגישה איך לאט לאט הלב שלה נפתח. "בשיעורים ממש הרגשתי בבית, הרגשתי שהשיעורים מדברים לי ללב. עם הזמן הלב נפתח גם למצוות, התחלתי לאט לאט לשמור שבת. גוטי עוד לא היה אז במקום הזה של התשובה. כמעט נפרדנו בגלל שאני מתחילה לחזור בתשובה והוא לא, ואז באמת גם הלב שלו התחיל להיפתח".
שניהם היו אז בצבא, מה שהוסיף למורכבות. "כשהיינו ביחד היינו שומרים שבת, אבל כשאחד מאיתנו סגר שבת בבסיס כן היינו מדברים בטלפון. הפעם הראשונה שהחלטנו לשמור שבת למרות שהיינו בנפרד הייתה לקראת שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר".
את השבת ההיא הם כבר לא שמרו, אבל המלחמה האיצה בשבילם את התהליכים, גם במובן הזוגי וגם במובן הרוחני. "היינו ביחד כבר משהו כמו שנה וחצי. רצינו להתחתן, אבל אני פשוט סירבתי להתחתן בצבא. אמרתי לעצמי 'מה זה חיילת בסדיר עם כיסוי ראש? אין כזה דבר. לא יקרה'". רגע אחד בעזה גרם לגוטי לקבל החלטה. "הוא ישב והסתכל על תמונות שלנו ופתאום הרגיש בלב: 'מה אני צריך יותר מזה?'. בלב עזה נפלה עליו ההבנה שזה מה שחשוב בחיים. אז הוא פשוט התקשר אליי ואמר 'תחפשי טבעת, אנחנו מתחתנים'. בלי לחשוב הרבה פשוט אמרתי לו – סבבה". תוך כדי ההכנות לחתונה התגבשה אצלם ההבנה שהם מתחילים בתהליך חזרה בתשובה. "פתאום כשהשאלות המהותיות היו על הפרק – הקמת בית, חתונה – היה לנו ברור שזאת האמת וזה מה שאנחנו הולכים לעשות".
היה לכם ברור שאם מקימים בית אז הוא יהיה בית יהודי.
"לגמרי. אני גם מאמינה שבתת־המודע, כל הסיפורים על אנשים שדפקו על הדלתות בעוטף ביום הטבח וקראו 'שמע ישראל', ועוד סיפורים מהסוג הזה, חיזקו לנו את ההבנה שזאת הדרך. הבנו שיש פה משהו גדול, גם בלי להבין בדיוק מה. קרה שם משהו שהוא באמת מעבר למילים, משהו תמים, כאילו משהו בלב פשוט התיישב במקום וגרם לי לומר 'אוקיי, יש השם בעולם'". השניים נישאו והפכו לחברים בקהילת 'ראש יהודי' בתל אביב.
במבט לאחור, אילו עוד השפעות היו למלחמה עליכם?
"קודם כול, לעבור את השבר הזה בתוך קהילה – זה היה דבר ענק בשבילי. הידיעה שאת לא לבד בזה, שיש אנשים, קהילה, גב, לבבות ביחד – זה נתן לי הרבה כוח. קבלות השבת, השיעורים, הרגשתי שזה ממש מרים לי את הראש מעל המים. מעבר לזה, שבעה באוקטובר נתן פרופורציות לחיים. הסטירה המצלצלת הזאת גרמה לנו לחשוב מה באמת חשוב בחיים. זה כמו שיש בייבי בום תמיד אחרי מלחמה, אנשים פשוט מבינים מה חשוב".
במהלך המלחמה גוטי עשה מאות ימי מילואים, ונועה נדרשה להתמסר גם לצורכי הכלל. "זה היה מאוד קשה, אבל מה שעזר לי הייתה הבהירות שלו. בתור דתל"ש גוטי גדל בתפיסה הזאת, היה לו מאוד ברור שהוא צריך להיות בחזית, וזה משך גם אותי פנימה. כמו שהאורות של התשובה שלי משכו אותו, ככה הבהירות שלו שהוא מתמסר למה שצריך, נכנס לעזה בלי לשאול פעמיים ואם קוראים לו הוא מגיע, זה שאב אותי פנימה. המשימה הלאומית הייתה לו מאוד ברורה".
עם חזרתה בתשובה, בחרה נועה להשתייך למגזר הדתי־לאומי והיא מבקשת לנמק: "במלחמה הזאת במיוחד הבנתי כמה אני גאה ומאושרת שבחרתי להשתייך לציבור הדתי־לאומי. עם כל הדברים שהציבור הזה עשה במלחמה – ההתגייסות והמאמצים ותפיסת העולם והערכים, זה הציבור הכי מדהים בעולם. ברור שיש קשיים ויש חסרונות, גם לי יש ביקורת. אבל זו ביקורת מבפנים, ממקום שבחרתי להשתייך אליו. זה ציבור שהסתכלתי עליו מבחוץ הרבה זמן, בחרתי להצטרף אליו ומאז אני רק מעריכה אותו עוד יותר".
הצעירים מובילים באמונה
התחושה הרווחת של התחזקות רוחנית קיבלה לאחרונה חותמת אקדמית במחקר שערכה אוניברסיטת רייכמן בנושא. עורך המחקר, פרופ' אסיף אפרת מהמכון לחירות ואחריות ברייכמן, מספר על המוטיבציה למחקר ועל הממצאים שעלו.
"למלחמה יש כל מיני השפעות – חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הספרות המחקרית האקדמית, לאו דווקא מישראל, מדברת על כך שלמלחמה עשויות להיות השפעות גם על האמונה הדתית. החשיפה לחוויה הקשה והטראומטית של המלחמה יכולה להגביר את האמונה הדתית. בזמן של מלחמה אנחנו נמצאים במצוקה גדולה מאוד, בתחושה עמוקה של חוסר ודאות. במצב קשה כזה אנשים מחפשים עוגן להיאחז בו".
אנשי המכון רצו לבדוק האם גם בישראל ניתן לראות מגמה דומה של התחזקות באמונה הדתית והתקרבות לדת בעקבות המלחמה. הם ערכו סקר בנושא בשתי נקודות זמן – במלאות חצי שנה למלחמה ובמלאות שנה למלחמה. "ביקשנו מאנשים לתאר מה המלחמה עשתה לאמונה הדתית שלהם ולקרבה שלהם לדת. האם הם מרגישים שבעקבות המלחמה האמונה שלהם באלוקים התחזקה, לא השתנתה או נחלשה? צריך לזכור שעקרונית יכול להיות למלחמה גם אפקט הפוך, של ירידה ברמה הדתית".
החוקרים בדקו גם את התחזקות האמונה במובן המופשט וגם את ההשפעות הפרקטיות – קרבה למסורת הדתית ולמנהגים הדתיים. התוצאות היו חד־משמעיות. חצי שנה לאחר תחילת המלחמה, 20 אחוזים מהישראלים העידו על התחזקות אמונתם באלוקים, ואחוז דומה מסרו כי זיקתם למסורת הדתית גברה. כעבור חצי שנה נוספת המספרים עלו עוד יותר – 31 אחוזים ממשתתפי הסקר חשו כי אמונתם באלוקים התחזקה, 28 אחוזים דווחו כי זיקתם למסורת הדתית התעצמה.
כאמור, עורכי המחקר התבססו על מחקרים דומים ממקומות אחרים בעולם, אבל תוצאות הסקר הראו שמה שקורה בישראל שונה משמעותית מהמתרחש במדינות אחרות. "הדבר המשמעותי שמצאנו הוא שיש הבדלים בין הגילים. בקבוצת הצעירים מגיל 18 עד 35, שיעור המדווחים על התחזקות האמונה הדתית גבוה משמעותית משיעור בני ה־55 פלוס שמדווחים על כך", כך פרופ' אסיף. 37 אחוזים מבני 18 עד 35 מדווחים על התגברות אמונתם באלוקים מאז פרוץ המלחמה, לעומת 18 אחוזים בלבד בקרב בני 56 ומעלה. במילים אחרות, אחד מכל שלושה צעירים מעיד על עצמו שהאמונה שלו התחזקה.
זו תופעה ייחודית לישראל?
"למען האמת, ישראלים שונים באופן כללי בנושא הזה. ברוב מדינות העולם הצעירים מובילים את החילון. המבוגרים הם אלה שיותר מאמינים, וככל שאתה יורד בגיל אנשים עוזבים את האמונה ועוברים לחיים חילוניים יותר. בשנים האחרונות ישראל נמצאת במגמה הפוכה. עוד לפני המלחמה ראו שיש שיעורים יותר גבוהים של אמונה בקרב ישראלים צעירים. במובן הזה הנתון שמצאנו לא הפתיע אותנו. ההתחזקות המוגברת של הצעירים אומנם מנוגדת לשאר העולם, אבל תואמת את המגמות שאנחנו מכירים בישראל".
בדקתם גם גילים צעירים יותר, מתחת לגיל 18?
"לא, אנחנו לא סוקרים בני נוער, אבל אני חושב שאצלם אתה תראה את זה אפילו עוד יותר חזק".
"מספר התלמידים הוכפל מתחילת המלחמה"
את הנתונים שפרופסור אפרת מכמת בסקרים, ישראל זעירא רואה בשטח. זעירא הקים את תנועת 'ראש יהודי' כבר לפני 30 שנה. הוא ליווה בחייו מאות בעלי תשובה, אבל גם הוא נדהם ממה שקורה בשנתיים האחרונות. "יש תהליכי עומק שהתחילו כבר לפני שנים, אבל המלחמה האיצה את התהליך בצורה שאי אפשר לתאר. מספר התלמידים שלנו הוכפל מאז תחילת המלחמה".
איך אתה מסביר את זה?
"כמו שאמר הזמר מוקי, בשמחת תורה הרגו אותנו כי אנחנו יהודים, ולכן עכשיו אנחנו צריכים להיות סופר־יהודים. כשבן אדם חוטף אגרוף לבטן הוא מתחיל לשאול את עצמו: למה? למה חטפתי אגרוף? ואז הוא יכול לקחת את זה לכל מיני כיוונים. הכיוון שעם ישראל בחר הוא שאם פגעו לי בצד הלאומי, סימן שאני צריך לחזור לצד הלאומי. וכמו שכתב הרב קוק, בעם ישראל יש קשר הדוק בין האידיאה האלוקית לאידיאה הלאומית. מי שחוזר לעמו – חוזר לאלוקיו".
לדברי זעירא, ההתעוררות הראשונית נרשמה עוד לפני שמחת תורה, לאחר המאבק על המחיצה בתפילות יום הכיפורים בתל אביב. "ברגע שהייתה הפרעה לתפילת יום כיפור, זה יצר גל תגובות של חילונים שבאו ל'ראש יהודי'. זה קרה עוד לפני פרוץ המלחמה, בשבועיים שבין יום כיפור לשמחת תורה. אנשים הרגישו שפגעו להם בנשמה, בנקודה היהודית".
ההתעוררות הנוכחית באה לידי ביטוי, למשל, בדוכני התפילין. "לפני כשנה, בתיכון 'אוהל שם' ברמת גן, התחילו נערים להניח תפילין לחברים שלהם בזמן ההפסקות. באיזשהו שלב המנהל אסר עליהם לעשות את זה ודרש מהם לסלק את הדוכן. אחד התלמידים צילם אותו וחולל סערה", מספר זעירא. הסרטון מתיכון 'אוהל שם' זכה למאות אלפי צפיות ועורר תגובות גם במערכת הפוליטית, ובסופו של דבר נאלץ מנהל התיכון להיכנע.
"למחרת קרה אותו אירוע בתיכון על שם רבין בתל אביב, תיכון יותר אשכנזי בהרכב האוכלוסייה שלו. גם שם התלמידים העמידו דוכני תפילין, כאות הזדהות עם 'אוהל שם', ושם המנהל האשכנזי היה מספיק חכם כדי לצאת ולהניח תפילין בעצמו. אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון מרב ידוע בתל אביב שמלמד נערים לבר מצווה. התקשר אליו בחור בן 17 מ'תיכון חדש'. זה כבר תיכון ממש אשכנזי", הוא אומר בחיוך. "אומר לו הבחור: אני רוצה ללמוד לבר מצווה. הרב עונה לו: השתגעת? אתה בן 17. מה הבחור אומר? אנחנו שתי כיתות במחזור, כולם מניחים תפילין, אני היחיד שלא יודע להניח ואני מתבייש".
פרט לשינוי הכמותי, יש גם הבדל בסוג האנשים שמגיעים אליכם?
"אני חושב שזה נהיה רחב יותר. עד היום מי שבא היו בעיקר אנשים מסורתיים וימניים. היום הנושא של ימין ושמאל נפרץ לחלוטין. מכיוון שהקונספציה נשברה, אז גם הקונספציה האמונית נשברה. פתאום אתה מוכן להקשיב גם למה שדתיים אומרים. עד עכשיו לא הייתה פתיחות בכלל, כי אתה שולל באופן אוטומטי כל מי שלא במחנה שלך. אם הוא ימני, הוא גם דתי. אם הוא דתי, הוא חשוך ופנאט, הוא מאיים עלינו, הוא מדינת הלכה, הוא כל הדברים שאני מתנגד אליהם. עכשיו הכול התנפץ ופתאום יש פתח להקשבה".
גם הרב דוד מנחמוב, רב בית הכנסת 'צוקי אביב' בשכונת רמת אביב, מדבר על פתיחות גדולה להקשבה. "יותר מאשר התחזקות, נכון לומר שיש הרבה יותר פתיחות. בחודשים האחרונים יש הרבה יותר התעניינות ופחות התנגדות. פעם לא היה עם מי לדבר, לא היה רצון לשמוע, היום יש. אנשים מוכנים להכיר, לפגוש, להבין מה זו המסורת היהודית. יש הרבה יותר שאלות".
הרב מנחמוב מוביל קהילה מיוחדת ברמת אביב. הוא הדתי היחיד בקהילה, בעוד שאר החברים מגדירים את עצמם חילונים. זה לא מונע מהם להחזיק שני מנייני שחרית בימות החול, מנייני מנחה וערבית וכמובן תפילות שבת מרובות משתתפים.
במה השתנתה העשייה שלך בחודשים האחרונים?
"העומס גדל בצורה דרמטית. יש המון שאלות, שיחות, פגישות. אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים: 'הרב, איך לומדים? מעניין אותי להכיר את ארון הספרים'. מתעניינים ללמוד ולהכיר את התנ"ך, את פרשת השבוע. הרבה יותר מגיעים לבית הכנסת, כמקום שבו הם יוכלו לפגוש ולחוות את המסורת היהודית. אנשים שהיו עושים בר מצוות ב'בית דניאל' הרפורמי, היום מחפשים לעשות את זה בבית כנסת אורתודוקסי".
חג הסוכות האחרון היה דוגמה טובה. בכל שנה עורך הרב מנחמוב שוק ארבעת המינים ליד בית הכנסת. "בשנה הראשונה שעשינו שוק כזה היו צעקות בשכונה, 'למה בכלל צריך שוק ארבעת המינים בשכונה?!'. השנה כבר הגיעו המון אנשים. היום כבר לא מחפשים קרבות הדדיים. פעם אנשים חיפשו את ההתנצחויות, 'להראות להם, מי הם בכלל, שיעופו מפה'. אומנם לא באחוזים גבוהים, אבל זה היה קיים. היום זה הפוך. אנשים כבר לא נבהלים, הם בעיקר מתעניינים".
היו אנשים שבאו לקנות ארבעת המינים לראשונה בחייהם?
"המון. היו מאות אנשים כאלה, מהשכונה ומחוצה לה".
דוגמנית צנועה יום בשבוע
לגל התשובה הנוכחי יש נוכחות בולטת גם ברשתות החברתיות. התרגלנו לראות שם טרנדים שטחיים, שלא לומר שליליים, אבל בחודשים האחרונים יש גם לא מעט טרנדים דתיים. דוגמניות משתפות באינסטגרם שהן התחילו להתלבש צנוע ומקבלות עשרות אלפי לייקים. אנשים מקועקעים מעלים תמונות שלהם מניחים תפילין. ההתקרבות ליהדות הפכה להיות מיינסטרים.
גם המוזיקה הישראלית עוברת מהפך. לא לחינם ההמנון הלאומי בשנה האחרונה היה "ה' יתברך תמיד אוהב אותי". לפני כמה שנים לא היה ניתן להעלות על הדעת ששיר כזה, שמבוסס על דברי הרב שלום ארוש, יזכה במקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ. מי שביצע את השיר במקור היה הראפר הדתי אלייצור, אבל הפריצה הגדולה של השיר הייתה בעקבות גרסת הכיסוי של ששון איפרם שאולוב. שאולוב עצמו הוא מייצג של הדור הזה. הוא אינו חובש כיפה, אבל מעיד על עצמו שהוא "שומר שבת, שומר כשרות, בן אדם מאמין". ובעיקר, הוא לא מתבייש לשיר בקול רם שה' יתברך אוהב אותו.
אומן נוסף שמכניס את המסורת חזק למיינסטרים הוא בן צור. בחורף הוא ביצע ביחד עם אלייצור את השיר עם השם המאוד חסידי "טאטע תטהר", ביצוע שהצליח אפילו יותר מזה המקורי, ולאחרונה יצא עם השיר "נשמות צמאות" שמתאר בדיוק את מה שעובר על הדור הזה. הוא כותב על "דור של נשמות צמאות, יראת השם בלי הגדרות". השיר מתאר את המתח בין האמונה הפנימית ובין הקושי ליישם אותה בעולם המעשי. "צניעות זה מבפנים, כך אומרות הבחורות. חצאית יום בשבוע, משתדלת לנסות… יש ציצית ואין כיפה, ומה מתחת לקליפה". השורות הללו לא נכתבו סתם – הן מתארות גם את בן צור עצמו: בלי כיפה ועם ציצית, שומר שבת ועושה דואטים עם זמרות. נשמה צמאה בלי הגדרות.
אני שואל את זעירא על התופעה הזאת. במה היא שונה מהמסורתיות שהכרנו עד היום? "בעבר המסורתיות הייתה עם הרבה אווירה, אבל מעט מצוות מעשיות. להדליק נרות חנוכה, לאכול כשר, ללכת לבית כנסת ולהמשיך לחלל שבת. ככל שעוברות השנים, המסורתיות צוברת יותר ויותר מצוות: תפילין, ציצית, לבוש צנוע, הפרשת חלה".
לדבריו, אומנים רבים בישראל הפסיקו להופיע בשבת, "גם אם הם עוד לא שומרים שבת. יש חילונים שמקטרים על זה שאין להם מועדוני שף ללכת אליהם, כי כולם נהיו כשרים והם לא פתוחים בשבת. התופעות הללו מראות על שינוי דרמטי".
"תסתכל ברשתות החברתיות, דוגמניות מתגאות בזה שהן הולכות צנוע יום בשבוע. אפשר לזלזל בזה, אבל דוגמנית זה הרי סמל חוסר הצניעות. אם היא אומרת 'אני הולכת צנוע יום בשבוע', זה כמו לומר 'אין לי כוח ללכת ככה כל השבוע, אבל יום אחד אני אלך צנוע'. אני שמעתי כבר שתי דוגמניות שמתבטאות ככה. בטווח ארוך ברור לי שאם היום הנוער הולך לסליחות, אז הנוער של עוד חמש שנים ילך גם לסליחות וגם לתפילת ראש השנה".
מה התפקיד של הציבור שלנו בתהליך התשובה הלאומי הזה?
"'אמץ לוחם'. כל משפחה צריכה לאמץ צעיר אחד או צעירה שרוצים להתחזק, ואז הוא לא יישאר מסורתי אלא יחזור בתשובה שלמה".
