ניסים מהלכים. סיפר לי יהושע שני, ראש פורום הגבורה, שהילדים הגיבורים שלנו שיצאו להגן על עם ישראל התגלו במלחמה הזאת כניסים מהלכים. אנחנו כהורים עוד לא הפנמנו זאת, ואולי אין בעל הנס מכיר בניסו. בתוך הרחש של אירועי הימים הגדולים שאנחנו חיים בהם מתרחש נס מדהים, התגלות מחודשת של אמונה. כשהחטופים שבו הביתה וסיפרו מה עבר עליהם, התברר שמתוך ההסתרה שבהסתרה נחשף עומק רוח שלא הכרנו. כשהנפש יודעת לשם מה היא חיה, היא עומדת גם ברוח הסוערת. כך, ואולי ביתר שאת, אצל חיילינו הגיבורים. תחשבו על כך שבחודש הראשון של המלחמה, 300 אלף יורדים חזרו ארצה כדי לתרום למאמץ המלחמתי. גם זה נס של עם השב אל ארצו, עם שנמצא על מקומו לא רק במובן הגאוגרפי.
אמונה היא אנטיביוטיקה. מחקרים מאוניברסיטאות בארצות הברית מצאו כי שיעור הסובלים מדיכאון וממחלות לב נמוך ב־40 אחוז בקרב אנשים בעלי אמונה חזקה. מערכת העצבים האוטונומית שלהם רגועה יותר, קצב הלב יציב יותר ורמות הורמון הקורטיזול, הורמון המתח, נמוכות בעקביות. גם מערכת החיסון מגיבה בהתאם: פעילות תאיNK – החיילים של מערכת החיסון – גבוהה יותר אצלם. נראה שאמונה איננה רק מטפורה. היא ממש אנטיביוטיקה לנפש.
בישראל הנתונים ברורים עוד יותר. בסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא בעקביות כי הציבור הדתי והמסורתי מדורג גבוה במדד האושר הלאומי. ככל שהאמונה עמוקה יותר, כך גוברת תחושת המשמעות. ההסבר אינו רק תאולוגי, הוא גם נוירולוגי: אמונה מספקת תחושת שליטה במציאות. כשהאדם יודע שלכל דבר יש תכלית, פוחתת רמת אי הוודאות, שהיא אחד המרכיבים של החרדה. במקום להיאחז בשליטה שאין לו, האדם המאמין נושא עיניים לשמיים. מדעני מוח מסבירים את התופעה: תפילה יוצרת דפוסי גלים רגועים במוח, מגבירה הפרשת דופמין ואוקסיטוצין ומייצרת תחושת ביטחון פנימי.
מחקרי אושר בין־לאומיים מראים תמונה דומה. באוניברסיטת ייל מצאו כי שמרנים ודתיים נוטים לדרג את מצבם הנפשי 30 אחוז גבוה יותר לעומת חילונים ליברלים, לא משום שיש להם פחות קשיים אלא משום שהם מפרשים את הקשיים אחרת. אדם מאמין לא שואל 'למה זה קרה לי?' אלא 'לשם מה זה קרה? מה אני אמור ללמוד מזה?'. שינוי הפרשנות משנה את הפעילות החשמלית באונה השמאלית הקדמית של המוח, האזור הקשור לאופטימיות וליכולת קימה ממשבר.
אולי יעניין אתכם
ימני ומאושר. מעניין לציין שגם מחקרים פוליטיים־חברתיים מאשרים את מה שהנפש יודעת אינטואיטיבית: אנשים בעלי תפיסת עולם ימנית מדווחים בעקביות על רמות אושר ובריאות נפשית גבוהות יותר. מחקר שנערך באוניברסיטת ייל ובחן יותר מ־50 אלף משתתפים בארצות הברית, מצא כי כמחצית מן השמרנים דירגו את מצבם הנפשי כמצוין, לעומת חמישית בלבד מהליברלים. אדם שמרני, כך מסבירים החוקרים, נוטה לחיות בתחושת השלמה עם המציאות, להאמין בכוחו לשנות מתוך עשייה ולא מתוך מחאה, ולראות בחיים עצמם מסע שיש בו ערך, גם בלי לשנות את העולם כולו. זוהי אופטימיות של אמונה, תחושה שיש סדר, שיש משמעות, ושגם אם העולם איננו מושלם הוא מנוהל ביד טובה. אותה גישה מביאה פחות תסכול ויותר רוגע, והיא אולי אחת הסיבות לכך שבישראל, המדינה הימנית ביותר במערב, מדד האושר גבוה בעקביות ביחס לעולם כולו.
וגם התפילות צוברות תאוצה. במהלך מלחמת יום כיפור הקשה אמר מפקד טנק חילוני לבני הצוות הדתי שלו, שבעלי נמנה איתם: "כשלי קשה אני עומד לפני קיר, אין לי לאן ללכת. כשלכם קשה כל השמיים פתוחים לפניכם. אלוקים רואה אתכם ושומע אתכם ולפעמים מורגש שהוא גם מגיב לתפילות שלכם". אבל היום המציאות שונה. מתברר שהתפילות במלחמה הזאת הן נחלת הכלל.
במוצבים בעזה ובגבול הצפון נאספים מנייני תפילה ומתנגנים מזמורי תהילים, ציציות מתנפנפות בחולות עזה, והיציאה לקרב היא לקול תקיעת השופר. העם מתעורר מלמטה. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כאשר כמה עשרות מפגינים כסופי שיער מפגינים בקפלן, אלפים רבים של בני נוער גודשים את בתי הכנסת באמירת סליחות. הפנויים והפנויות של הדור הזה, בכל הגילים, מחפשים את אותו מטען רוחני, מחפשים משמעות. ומעניין לדעת שבעשור האחרון, לפי נתוני ה־OECD, אומנם מספר הרווקים בישראל עלה בכ־25 אחוז, אך מדד שביעות הרצון שלהם עלה גם הוא. מחקר שפורסם באוניברסיטת סטנפורד גילה כי רווקים משקיעים פי שניים מזמנם בעשייה חברתית וקהילתית לעומת נשואים. האושר שלהם נובע מהתחושה של משמעות ונתינה.
'ווארט' – טוב או רע? ואפשר גם להוסיף לאושר הקיים. ניקח את המילואימניקים הרווקים, שהשתתפו בארבעה, חמישה ושישה סבבים של מלחמה. חלקם הגדול, גם החילונים, מחפשים למצוא זוגיות, אבל קשה מאוד לתחזק קשר תוך כדי מלחמה. והנה הם חוזרים. הרשת מלאה בתוכניות על שידוכים, למשל התוכנית הפופולרית 'ווארט', שמקדשת שם שמיים כשהיא חושפת אורחות חיים מתוקנים ואת היתרונות של ליווי צמוד ומחבק של שדכנים, שזמינים בכל שעה. גם השיח בין השדכן לשדכנית תורם המון לדיוק התקשורת בין הצדדים, לתיאום ציפיות, לרוגע ולמניעת אי הבנות. מאידך, העיסוק המוגזם בתוכנית בחיצוניות באופן כללי, ובמראה החיצוני של הרווק או הרווקה בפרט, משדר רדידות ערכית שאין לה מקום בחברה אמונית.
בשם כל ישראל. אבל אם נחזור לנושא האמונה והאושר, ברור לנו שהאושר הוא תוצאה של חיבור. חיבור לאלוקים, למשמעות, לאנשים. דור האמונה הצעיר שלנו, שחווה מלחמה, אובדן ולידה מחדש, מלמד אותנו מה היא אמונה. בישראל מדדי האושר נשארים גבוהים מהרגיל גם בעת מלחמה. זאת אינה מקריות. יש פה עם שמאמין. והאמונה הזאת, כאשר היא מתורגמת לעשייה ולנתינה, היא דרך חיים.
דוגמאות לכך ניתן להביא מסדרת 'כה עשו חיילינו', שנכתבה במלחמה הנוכחית. באחת התקריות בעזה נפל טיל RPG ולא התפוצץ. כששאלו חיילי הפלוגה את נהג הרכב, שכיפת שמיים לראשו, למה הוא חושב שקרה לו נס כזה, הוא השיב בשקט "באתי בשם כל ישראל".
החתן שלי מספר בספרון המקסים 'איילת השחר', שהוציא לקראת לידת ביתו: "ישנתי לילה אחד אצל כוח ארכימדס. בבוקר התפללתי עם תפילין ונשק, והנה קריאה: 'היי, אתה עם התפילין שם!' הסתובבתי. מפקד כוח ארכימדס, קיבוצניק קשוח ממעלה החמישה. מה הוא רוצה עכשיו? המפקד הישיר אליי מבט. 'אחי, יש לי חשש שאתה הולך להתפלל תפילה פרטית. שים לב, פה בעזה כל מה שאנחנו עושים הוא כלל'. ואחר כך הוא לוחש לי באוזן: 'כולנו אחים'".
לתגובות:
עיבוד דיגיטלי: עדי דוד