מיד כשפרשת הפצ"רית פרצה התקשרתי למשרד המשפטים והודעתי להם שלא יבנו עליי לתפקיד הפצ"ר או היועמ"ש החדש. אני אכן המועמד המתאים לבער את השחיתות מהמערכת, אמרתי להם, אבל לצערי לא אוכל להתמנות מכיוון שאני נגוע בניגוד עניינים. במשרד המשפטים התרגשו מאוד מהאזרחות הטובה שהפגנתי והשיבו: "אדוני, אמרנו לך אלף פעם, תפסיק להתקשר אלינו!"
למה אני בניגוד עניינים? כי באופן מוזר למדי אני קצת קשור לפרשה הזאת. משלושה כיוונים שונים.
הקומה העליונה
בבניין שבו גדלתי, בדיוק מעל הדירה של ההורים שלי, גרו בני זוג בעלי נימוסים אירופיים מפותחים. היא הייתה רופאת שיניים, הוא אני כבר לא זוכר. הם היו מבוגרים בהרבה מההורים שלי, ככה שחברות הדוקה לא הייתה שם, אבל היו יחסים טובים מעבר לאמירת "בוקר טוב" מנומס בחדר המדרגות והחלפת דעות לגבי מתי כבר יפנו את הזבל. בשנות ה־80 העליזות עדיין שלטה במדינה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, שנהגה ליזום שביתה בכל פעם שמישהו שאל בקול רם מדי למה בעצם צריך אותה, וגם כשלא. ב־1983, למשל, התרחשה שביתת רופאים גדולה שנמשכה כמעט ארבעה חודשים. במשך הזמן הזה, אגב, נפטרו במדינה פחות אנשים מבדרך כלל. אבל לא לשם כך התכנסנו.
אולי יעניין אתכם
אל השכנים החביבים מלמעלה – לצורך העניין נקרא להם משפחת ג' – היו מגיעים מדי פעם הנכדים לביקור. לאחת הנכדות קראו יפעת. גם היום עדיין קוראים לה ככה, אבל על פי רוב מכנים אותה "הפצ"רית", או "הפצ"רית לשעבר". האמת היא שאני לא ממש זוכר אותה, אם כי לא מן הנמנע שפה ושם יצא לנו לחלוף זה על פני זו או לעלות במעלית ביחד. כמה שנים אחר כך גברת ג' סיפרה בגאווה שהנכדה שלה קצינה בצה"ל ושהיא עוד תגיע לגדולות. אם כי במקרה שלה אולי נכון יותר לומר שנכונו לה עלילות.
בימים האחרונים אני מחפש נואשות את ד"ר אמט בראון מהסרט 'בחזרה לעתיד' (עוד ענתיקה משנות ה־80) כדי שיבנה לי מכונת זמן. משום מה הוא מסנן אותי, כנראה עובד במשרד המשפטים. אבל אילו הייתה לי מכונת זמן שתחזיר אותי 40 שנה אחורה הייתי עולה קומה אחת, דופק על הדלת ומפציר בפצ"רית לעתיד לא לכוון ללימודי משפטים. "תשמעי לי, יפעת, זה לא יעשה טוב לאף אחד", הייתי אומר לה, "תלמדי הנדסה, כלכלה, מדעי המחשב, רק לא את המקצוע האומלל הזה שכבר מזמן התרוקן מתוכן. רוצה לרקום עלילות? תלמדי ספרות. מדגדג לך לתפור תיקים? אופנה זה אחלה מקצוע. אפשר גם רפואת שיניים, כמו סבתא, ככה תוכלי להכאיב לאנשים בלי לפגוע בביטחון המדינה. רק לא משפטים, אני מתחנן…"
יש לי הרגשה שזה לא ממש היה עוזר, בטח הייתי נשאר עם המילים בזמן שהיא כבר הייתה עוברת למשפטים. אבל אולי, רק אולי, היא הייתה מסתכלת עליי במבט מהורהר ואומרת: "אמרתי לך אלף פעם, תפסיק לפנות אליי!"
אלוף הכיתה
גם ניגוד העניינים השני קשור לילדות, אם כי לשלב מאוחר יותר. בדיוק בשבוע שעבר נזכרתי במורה המעולה שלנו לתנ"ך, שאמר לנו פעם, לא זוכר באיזה הקשר: "כשאני מסתכל עליכם אני לא רואה רק תלמידים בישיבה תיכונית. אני רואה ראשי ממשלה, רמטכ"לים, מדענים דגולים. מהכיתה הזאת יצמח דור העתיד של עם ישראל".
הוא לא התכוון לכיתה שלנו ספציפית, כי איתי אופיר היה בכיתה המקבילה. כן, הפצ"ר המשופצר ואני למדנו באותו מחזור. יותר נכון הוא למד, אני עסקתי בשאלות שברומו של עולם, כמו איך אני מתפלח לסניף בלי שיתפסו אותי.
כמו בני נוער רגילים התעניינו במוזיקה, ספורט, בעיקר כדורסל, אבל גם בפוליטיקה ובצבא, אבל לא היה לנו מושג מה זה פצ"ר ולמה בתור מי שחולמים על שירות קרבי אנחנו צריכים להיזהר ממנו. הכי קרוב לפצ"ר שהכרנו היה תוכחת שמואל לשאול, "ואוון ותרפים הפצר", אם כי עד היום אני לא לגמרי בטוח שאני מבין למה הכוונה.
בזמן שבימין יש מי שמעבירים ביקורת על המינוי החדש, אני מנוע מלחוות דעה. אני מכיר את הפצ"ר. את השקט שלו, את החיוך העניו, את הרוגע הנעים שקורן ממנו. אני די בטוח שתחת הנהגתו הפרקליטות הצבאית תחזור לעבוד למען חיילי צה"ל, לא נגדם.
ואני שמח שמינו אותו. בעיקר אני שמח שלא שמו אותי לידו בתמונת המחזור של סוף כיתה י"ב. יש מספיק פדיחות בעולם, לא צריך שכשכל עם ישראל מעביר בווטסאפ את תמונת הפצ"ר הצעיר הוא ייחשף גם לתמונתי המטושטשת מהתקופה הטרום דיגיטלית, כשעוד היה לי הרבה שיער ומעט שכל. בניגוד להיום, כשיש לי מעט שיער ועדיין מעט שכל.
המורה לתנ"ך צדק. מהמחזור שלנו יצאו חבר כנסת, פרקליט צבאי ראשי, רופא בכיר, ראשי ישיבות, מחנכים, מהנדסים ועוד המון אנשים מוכשרים שגורמים לי לתהות מה בעצם עשיתי במחיצתם במשך ארבע שנים לא לגמרי תמימות.
תואר בבית סוהר
פצירה היא כלי לשיוף והחלקה. הפצרה היא בקשה שחוזרת על עצמה. שפציר ביידיש זה טיול. כמו הורים רבים, רבים מדי, לפני שהבנים שלי התגייסו גם אני הפצרתי בהם שלא מדובר בשפציר ושייזהרו מהפצ"ר כדי שלא יפנצ'ר להם את העתיד. שלושה בנים שלחתי לצה"ל, ועדיין לא השלמתי עם הצורך להסביר לנערים מלאי המוטיבציה שלא רק חיילים שסרחו מסתבכים, הפריצים הפצ"רים מוכנים להקריב גם סתם חיילים אמיצים כדי לפשוט טלפיהם ולומר "ראו, נאור אני". ועם זאת, אמרתי להם, אם אי פעם תצטרכו לבחור בין סיכון חייכם או חיי חבריכם להסתבכות עם הוד מעלתם – אתם יודעים מה הצד הנכון.
וזה ניגוד העניינים הכי חריף, שרק בגללו היה ראוי שאעמוד מול ביתה של הפצ"רית ואודיע לה חד־משמעית שאם תיפול שערה משערות ראשו של בני אני אדאג שלא תהיה לה דקה של מנוחה כל ימיה. אבל אני לא עושה את זה, הן בגלל שאני סולד מהתנהגות שכזאת והן מפני שמה שמותר לעינב צנגאוקר אסור לפשוט עם כמוני. היא, על ניבולי הפה שלה קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. אני על דיבורים כאלה הייתי מקבל תואר בבית סוהר.
אני בניגוד עניינים, כי אני באמת מכבד אנשים שנושאים משרות ממלכתיות מצד אחד, ומצד שני מתעב אנשים שמשתמשים במשרות המכובדות שלהם כדי לבזות, להתנכל, לרדוף אנשים אחרים על לא עוול בכפם. אני בניגוד עניינים כי אני מעורב בסיפור הזה עד צוואר, קצת בגלל היכרות אישית עם פצ"רית ופצ"ר והרבה בגלל היכרות אישית מאוד עם האנשים שעלולים להיפגע מהם. ולא בגלל שהם פשעו.
אבל אילו יכולתי לחזור 40 שנה אחורה, הייתי מחכה בכניסה לבניין ואומר לנכדה של השכנים הנחמדים: תראי יפעת, את אולי תעלי לגדולה, אבל גם הממלכות הכי גדולות נופלות בסוף. במציאות של שנות ה־80 זה אולי נשמע הזוי, אבל אל תתרשמי מהררי השביתות והזבל. אפילו ההסתדרות לא תמלוך פה לעולם.
לתגובות:
