אם אתם עוד לא בני 40, אתם מן הסתם לא זוכרים את טראומת 92'. אם אתם זקנים כמוני, אולי אתם שומעים מדי פעם את הצעירים מסתודדים על זה שהגיע הזמן להגיד לנו שמיצינו את הדיבורים על הטראומה, להושיב אותנו בעדינות בצד – ולחזור בדיוק על אותן הטעויות.
לטובת אלה שלא היו שם, ולמען אלה שהיו אבל אולי קצת שכחו, הנה בקצרה מה שקרה אז בשנת תשנ"ב, המכונה גם 1992, השנה שבה המדינה לקחה פנייה חדה שמאלה ומאז עד היום מתדרדרת במדרון החלקלק ולא מצליחה לבצע פרסה.
נתחיל דווקא מ־1984. לא הספר של אורוול, למרות שיש בו כמה נבואות שהתגשמו בדייקנות מצמררת. מדינת ישראל הגיעה אל מערכת הבחירות של 1984 אחרי שבע שנות ממשלת ימין, הסכם שלום עם מצרים, מלחמה שלא הסתיימה בלבנון ואינפלציה מפלצתית של 400 אחוזים. המערך (מפלגת העבודה פלוס נספחים) קיבל 44 מנדטים, הליכוד 41 (פעם המפלגות הגדולות באמת היו גדולות). הליכוד לא הסכים להקים ממשלה צרה עם הרב כהנא, במערך לא היו מוכנים לשמוע על שותפות עם המפלגות הערביות (איפה הם ואיפה מה שנהיה מהמפלגה שלהם), והפתרון היה ממשלת אחדות. אמיתית, עם קואליציה של 98 חברי כנסת ורוטציה בראשות הממשלה.
ממשלת האחדות הזאת סיימה את המלחמה בלבנון, חילצה את המדינה מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, ובשאר הזמן עסקה במריבות האין־סופיות בין שמעון פרס ליצחק שמיר. הכתבים הפוליטיים כינו אותה "ממשלת שיתוק לאומי", אבל נגד כל הסיכויים היא הצליחה לשרוד ארבע שנים מלאות.
אולי יעניין אתכם
בבחירות 1988 שוב היה תיקו בין המערך לליכוד, שהיה יכול להקים ממשלת ימין צרה אבל – כמה רומנטי – העדיף ממשלת אחדות, הפעם בלי רוטציה. אחרי שנתיים פרס הפיל את הממשלה במסגרת "התרגיל המסריח", אבל לא הצליח להרכיב ממשלה משלו. התוצאה הייתה ממשלת ימין צרה שבמשך שנתיים קלטה גל עלייה ענק ממדינות מזרח אירופה, התמודדה עם לחצים אמריקניים כבדים והקימה ביהודה, שומרון וחבל עזה יישובים חדשים, בהם מודיעין עילית, רבבה, אבני חפץ, נופי פרת ועוד. השמאל מצידו ניהל קמפיין שהאשים את הממשלה בכניעה לחרדים ושחיתות איומה של הליכוד. כן, אותו ליכוד ממלכתי ומתון שהיום השמאל כל כך מתגעגע אליו. בימין, מאידך, האשימו את שמיר ברפיסות מדינית והפקרות ביטחונית.
האווירה ברחוב הייתה שחייבים שינוי: המצב הביטחוני גרוע, המפלגות החרדיות סחטניות, חברי הכנסת חושבים רק על עצמם והגיע הזמן ששמיר יפנה כבר את ראשות הממשלה. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם רוטנת.
מדינה פלשתינית לא על הפרק
בבחירות המקדימות במפלגת העבודה ניצח יצחק רבין – רמטכ"ל לשעבר, נץ ביטחוני, אחד שאפשר לסמוך עליו. הקמפיין שלו סיפר שישראל מחכה לרבין, כי הליכוד חסר האחריות הורס את המדינה וזורק את הכסף על יישובים ביו"ש שאף אחד לא מתגורר בהם, במקום להשקיע בעולים חדשים ובחינוך. שלוש מפלגות שמאל – רצ, מפ"ם ושינוי – התאחדו והקימו מסגרת חדשה: מרצ. הקמפיין של מרצ היה צעיר, חדשני ומבריק, והציג אותה כמי שתילחם למען זכויות האזרח ונגד הכפייה הדתית.
בימין, לעומת זאת, האמינו באחדות אבל פחות בצורך להתאחד. חוץ מהליכוד היו שבע מפלגות ימניות, שפשוט לא יכלו להתמזג כי איך אפשר לרוץ ביחד כשהמפלגה שלי מייצגת סנטימנט כל כך אידאולוגי, עקרוני וייחודי, בעוד המפלגות האחרות מביאות דברים אחרים לגמרי. היו כאלה שהזהירו שהפיצול ייגמר בבכי, אבל אף אחד לא מקשיב לנודניקים כי ידוע שהם תמיד טועים.
מדינה פלשתינית הייתה מחוץ לתחום, קל וחומר חלוקת ירושלים או נסיגה מרמת הגולן. רבין הודיע בפומבי וחד־משמעית: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". יאסר ערפאת היה מוקצה מחמת מיאוס, אש"ף ארגון טרור מתועב, ההתיישבות נשמת אפה של הציונות, שעדיין לא הייתה מילה גסה.
אני זוכר ויכוח עם אנשי ימין שהסבירו לי בלהט שזה לא כזה נורא אם רבין ייבחר. אדרבה, הוא כבר יראה לטרוריסטים מה זה, לא כמו שמיר הנרפה הזה. להזכירך, הם אמרו, מפלגת העבודה בנתה את המדינה והליכוד פירק יישובים במסגרת ההסכם עם מצרים. אף אחד, כולל רבין, לא חולם על מסירת חבלי מולדת.
כמו שהיום אומרים שמדינה פלשתינית לא על הפרק. ושאיזנקוט ימני. וליברמן. ובנט.
שטריימל למען השלום
את ההמשך אתם מכירים, או לפחות יכולים לנחש. הימין והחרדים קיבלו 5,000 קולות יותר מהשמאל והערבים, אבל 'התחיה', 'גאולת ישראל' ו'התורה והארץ' (לא המצאתי, היו מפלגות כאלה) לא עברו את אחוז החסימה. 65,185 קולות, סדר גודל של שניים־שלושה מנדטים, הלכו לפח. אחוז החסימה אז, אגב, היה אחוז וחצי. היום הוא 3.25 אחוזים. יותר מפי שניים.
מפלגת העבודה זכתה ב־44 מנדטים, מרצ הגיעה להישג חסר תקדים של 12 מנדטים, לא מעט בזכות מצביעים דתיים וימנים שרצו סדר יום אזרחי ומגניב וסיפרו לעצמם שמרצ היא אחלה. לגוש הימין־חרדים היו חסרים שני מנדטים כדי להגיע ל־61 מושבים בכנסת. רבין הרכיב ממשלה צרה עם מפלגת העבודה, מרצ וש"ס. כן, מרצ ישבה עם ש"ס. לא, השמאל לא הציע לימין ממשלת אחדות על בסיס "ברית המשרתים". שולמית אלוני, הלוחמת הגדולה בעד זכויות אדם ונגד כפייה דתית, הסבירה ש"בשביל השלום אני מוכנה גם לחבוש שטריימל". אחרי הכול, לפוליטיקאים החרדים יש את האינטרסים שלהם, פחות אכפת להם אם אתה מספח שטחים או מוסר אותם.
וזה בדיוק מה שממשלת רבין עשתה. היא חתמה על הסכמי אוסלו שהביאו לכאן את ערפאת וחבורת הרוצחים המדופלמים שלו. היא ניהלה משא ומתן מתקדם לנסיגה מהגולן, שלא התממשה רק בגלל העקשנות של נשיא סוריה אסד. היא הכניסה למערכת החינוך תכנים פוסט־ציוניים. היא סגרה את ערוץ 7. כשש"ס פרשה מהקואליציה (בגלל שבג"ץ כפה על רבין לפטר את דרעי), חברי הכנסת הערבים העניקו לממשלה רשת ביטחון בכנסת. אחרי ששלושה ח"כים ממפלגת העבודה הגיעו למסקנה שהממשלה הלכה רחוק מדי, רבין צירף במקומם פורשים מ'צומת'. כן, ח"כים שנבחרו בקולות הימין תמכו במדיניות שמאל קיצוני. אולי יצא לכם לשמוע על "המיצובישי של גולדפרב", שקיבל תפקיד סגן שר עם רכב ונהג תמורת הצבעה עם הקואליציה. אותה קואליציה שקמה על אדני ההבטחה לפוליטיקה נקייה, חדשה, מרעננת.
זוהי הטראומה של בחירות 92'. ימין מפוצל, אובדן קולות קריטי, ממשלת שמאל שבקדנציה אחת שינתה את פני המדינה, הודיעה רשמית שאין לנו חלק בנחלת אבותינו, והקימה רשות טרור ממוסדת בלב הארץ.
כשמדברים על פוליטיקה חדשה, "קואליציית משתמטים", "סחטנות החרדים", זכרו את 92'. כשאומרים שמדינה פלשתינית ירדה מהפרק, שהשמאל לא יסתום פיות, שליברמן לא יֵשב עם החרדים, זכרו את 92'. כשיגידו שטוב שהימין מתפצל כי זה יביא יותר קולות, זכרו את 92'. את ממשלת הימין הצרה שבהחלט לא הייתה מושלמת, את הכמיהה האמיתית לשינוי – ואת ממשלת השמאל שבאמת שינתה מהקצה אל הקצה. ולא בקטע טוב.
ביום רביעי, כ"ז באלול, ימלאו 33 שנה לחתימה על הסכם אוסלו. יום לפני כן תיסגר הגשת הרשימות לכנסת ואיתה האפשרות להתאחד. הטראומה של 92' מרחפת, מאיימת, להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה. 92 בגימטרייה זה צ"ב, ואולי באמת כך היא גאולתן של ישראל, בצעדי צב, קמעא קמעא. אבל זה לא אומר שבדרך חייבים לאבד את הבית.
לתגובות:
