כנער מעולם לא הלכתי לבני עקיבא. הייתי נשאר בבית ומנסה לשווא להביא אליפות לניוקאסל יונייטד במשחק צ'מפיונשיפ מנג'ר, אז אני לא יודע מה היה נהוג אז בחודש ארגון. מה שאני כן יודע זה שבימינו אנו, ההורים הם חלק בלתי נפרד מהאירוע.
ראשית כול מבחינה תחבורתית. מערך ההיסעים המסועף אל הסניף ובחזרה הביתה נופל על כתפי ההורים. מילא אם היו לזה שעות קבועות. אבל אנחנו בדקת קריאה, בכוננות הקפצה. כמו לוחמי אש בתחנת מכבי אש באילינוי, גם אני ואשתי ישנים כשאנחנו לבושים, מותנינו חגורים ונעלינו ברגלינו. מוכנים לכל תרחיש. זה יכול להיות בחמש אחר הצהריים וזה יכול להיות באחת עשרה בלילה. אבל מתי שזה לא יהיה, זה יהיה דחוף.
וכשמגיעים לאסוף את הילד, או אז עטים על הרכב ילדים מכל הגילים וכל השבטים כמו חבורה של אורקים צמאי דם. וכך מוצא את עצמו ההורה האומלל נוסע במאזדה 5 מלאה עד צוואר בחמישה עשר בני נוער שרובם בתוך חלל הרכב, אבל חלקם אוחזים בחלונות מבחוץ, ממלמלים תפילת הדרך ומקווים שההורה יואיל בטובו להאט לפני הבאמפר. תפילת שווא אגב, סחבק לוקח את הבאמפר הזה במהירות שיא וה' יעשה הטוב בעיניו.
חוץ מההסעות יש גם עניין האוכל. הרי החבר'ה מוציאים הרבה אנרגיות בהכנות לריקודים או מה שזה לא יהיה שקורה שם בסניף ומישהו צריך להאכיל אותם. אם אתם שואלים אותי שיאכלו גואש, אבל בקבוצת ההורים ההצעה הזאת נפסלה על הסף וכך מצאנו את עצמנו דואגים גם לקיבתם של החג'דומטים הצעירים.
אולי יעניין אתכם
אז בלית ברירה התייצבנו אני ואשתי באחד הערבים השבוע בסניף והצטרפנו לחזרות של הבן הגדול.
"סליחה, מה אתם עושים פה?" שאל דרור המדריך.
"אנחנו ההורים של אורי, באנו ללמוד את החלק שלנו בריקוד", הסברתי.
"אתם לא חלק מהריקוד", התעקש דרור.
"נשמה", אמרה לו אשתי, "אנחנו עובדים קשה מאוד בחודש ארגון הזה, המינימום שאתה יכול לעשות זה לתת לנו תפקיד בריקוד. אני יכולה לעשות שפגט אם צריך, אבל בכנות אני מאוד מעדיפה שלא".
"קודם כול", דרור ניסה להדוף אותנו, "אם כבר את רוצה לרקוד אז את צריכה להיות בריקוד של הבנות".
"אבל אין לי בת בבני עקיבא, נכון דרור???" החזירה לו אשתי, "יש לי בן. אז אני ארקוד בריקוד של הבן שלי אם לא אכפת לך, ושוב אני מדגישה בלי שפגטים למרות שאני יכולה לגמרי".
"ולי יש קילה", עדכנתי את דרור, "עקרונית זה לא מגביל אותי בכלל, אני פשוט לא רוצה שיהיו סודות בינינו".
הבנים של השבט נעשו חסרי סבלנות, והבן שלי בדיוק נזכר שהוא צריך להיות בכל מקום אחר אז התחלנו את החזרה.
הריקוד בן שתי הדקות היה מורכב מחלקיקים זעירים של עשרים ושבעה שירים נפרדים כנהוג בבני עקיבא כיום. כנראה כדי לא לבוא לידי חשש גניבה אומנותית, משתדלים המדריכים לחתוך את השיר לפני שהקהל יספיק לזהות באיזה שיר מדובר.
אשתי ואני החלטנו שזה פחות מדבר אלינו.
"במחילה מכבוד המדריכים, אנחנו מציעים לעשות את הריקוד של השבט שלנו לצלילי השיר 'כלניות' של שושנה דמארי", אמרה אשתי.
"שושנה דמארי הגיעה בזמנו להופיע לסבתא שלי במחנות המעבר בקפריסין", הסברתי, "אז זה שיר שמדבר אלינו בכמה רבדים".
דרור נותר פעור פה, אז ניצלנו את ההזדמנות כדי להשמיע לחבר'ה את שושנה מרביצה בכלניות.
"זה לא מאוד קצבי השיר הזה", דרור העז להעיר.
"לאאאאא, כי אתה ג'ו עמר מלך הקצב", התרגזתי.
"מי זה ג'ו עמר?" שאל הילד של שרינגטון.
"תראי מה זה", אמרתי לאשתי, "לא יודעים אפילו מי היה הזמר ג'ו עמר".
"איזה שיר היה לו?" שאל הילד של חלימי.
"שירים נהדרים מה זאת אומרת", התעצבנתי, "כל כך הרבה שאי אפשר לבחור אחד. ועכשיו אודרוב בחזרה לשושנה!"
השמענו שוב את 'כלניות' כדי שהחבר'ה יקלטו את השיר טוב יותר, ובמקביל ביצענו את ההצעה שלנו לריקוד. מדובר היה בשחזור מרגש של ריקוד החתונה שלנו, שבו אשתי ישבה על כיסא ואני עשיתי שכיבות סמיכה לפניה כי זה מה שנשים אוהבות – מישהו שמזיע כמו חזיר בר.
"כל זה עם קילה", הזכרתי למדריך דרור, "וגם עקמת קלה יש, אבל זה לא עוצר אותי, אל תדאג".
"איך שאר הילדים אמורים להשתלב בריקוד הזה?" הוא שאל.
"אחרי שאני מסיים את השכיבות סמיכה שלי אני אתיישב ליד אשתי, ואז הילדים יעשו גם שכיבות סמיכה לפנינו כדי לשמח אותנו. בסך הכול זה ארבע וחצי דקות שיר, צריך למלא אותו איכשהו".
"אני לא רוצה את הריקוד הזה", העז הבן של אלימלך להגיד.
"אמא שלי אומרת שאנחנו בכלל בטים יפה ירקוני", זרק הבן של שמחוני.
דרור המדריך גייס את כל האסרטיביות שהצליח והודיע לי ולאשתי שאנחנו לא רצויים בסניף ושהם יסתדרו לבד.
"נהדר, אז תשכחו גם מהטרמפים והאוכל", בישרנו לו בשמחה וברחנו אל הרכב כל עוד רוחנו בנו.
"תודה לא־ל שזה עבד", מלמלה אשתי, "השפגט הזה היה גומר אותי".
לתגובות: