כולם עסוקים בשאלה מה יהיה הנושא המרכזי בפגישתם של טראמפ ונתניהו בשבוע הבא באחוזה של דונלד בפלורידה. האם התחמשותה המחודשת של איראן? האם המעבר לשלב הבא בעזה? או אולי שניהם ינצלו את הפגישה כדי להתקשר לבוז'י כל חמש דקות (זו שעת אמצע הלילה בירושלים) ולשאול אותו אם הוא ער ומה קורה עם החנינה לביבי?
אני דווקא פחות מודאג ממה שיקרה בפגישה עצמה, ויותר ממה שעלול להתרחש לפניה. בדמיוני המופרע אני רואה את נתניהו יורד מהמטוס בשדה התעופה במיאמי ופוסע מעדנות על השטיח האדום, שבסופו יושב פקיד הגירה חמור סבר.
"שם?" שואל הפקיד את נתניהו.
"סליחה?" אומר לו ראש הממשלה המופתע.
אולי יעניין אתכם
"שמך", אומר הפקיד, "יור ניים. אתה לא מבין אנגלית?"
"מבין מצוין. שמי בנימין נתניהו, ונראה לי שחלה כאן אי הבנה, מיס אנדרסטנדינג".
"זו אשתך?"
"כן, זו מיסיס נתניהו".
"אז למה אמרת מיס אנדרסטנדינג?"
"אתה צוחק, נכון?"
"מקצוע?"
"מה?"
"מה המקצוע שלך?"
"ראש ממשלה".
"מטרת הביקור?"
כאן סביר להניח שאחד היועצים של נתניהו ינסה להתערב, אבל הפקיד האמריקני יתקע בו מבט צונן וידרוש ממנו לחזור שלושה צעדים אחורה כי באמריקה יש סדר, זה לא המידל איסט פה.
"הוזמנתי לפגישה עם הנשיא טראמפ", מנסה נתניהו להושיב את הגברת אנדרסטנדינג, זאת אומרת ליישב את אי ההבנה, "אתה לא מזהה אותי?"
"אתה בא לפה הרבה?" אומר פקיד ההגירה בלי להרים את מבטו מהמחשב.
"האמת שכן, אבל בדרך כלל אני נוחת בוושינגטון. הפעם, בגלל החופשה של הכריסטמס, אני נפגש עם הנשיא בבית הפרטי שלו".
"כל התימהונים אומרים שהם באו לאמריקה כדי לפגוש הנשיא".
"אין בעיה, תתקשר לנשיא ותשאל אותו אם הוא מחכה לי".
"המשפט הקבוע של כל תימהוני".
"אתה רוצה לראות הזמנה רשמית?"
"כן".
"אין לי, הוא הזמין אותי בטלפון".
"אהה".
"אבל הפגישה הזאת מסוקרת בהרחבה באמצעי התקשורת, הנשיא טראמפ ואני עובדים ביחד המון זמן".
"אפשר לראות את הגרין קארד שלך?"
"סליחה?"
"אתה לא מתכוון לומר שאתה עובד עם הנשיא בלי אישור עבודה, נכון?"
"בוא, זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב. אני דורש שתתקשר לממונים עליך ותגיד להם שאתה מעכב את ראש ממשלת ישראל בביקורת הגבולות".
"כרצונך", מושך הפקיד בכתפיו, "חכה כאן עם מיס אנדרסטנדינג".
"שרה", מנסה אשת ראש הממשלה לתקן, אבל הפקיד כבר נבלע מאחורי הפרגוד. שם הוא משוחח ארוכות עם גורם עלום וחוזר אחרי דקות ארוכות. "בסדר", אומר הפקיד, "אתם יכולים להיכנס".
"תודה באמת", אומר נתניהו.
"אחרי שתמלא את הטפסים האלה", מניח הפקיד בחבטה ערמה של דפים על הדלפק.
"מה זה?"
"טופס 101. אנחנו מדינה מסודרת, כל עובד צריך למלא בתחילת שנת השומה השוטפת".
"אני עובד עם טראמפ מאז שהוא נכנס לתפקידו בינואר 2025".
"עוד רגע מתחילה 2026".
"כשהנשיא ואני ניפגש זה עדיין יהיה דצמבר".
"ואם הפגישה תתארך? תמלא בבקשה את הטפסים בכתב יד ברור בשלושה עותקים ותחתים רואה חשבון ונוטריון, עד שתסיים זה כבר יהיה 2026. נקסט!"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב", מאבד נתניהו את שלוותו, "אני לא ממלא בשבילכם שום כרטיס עובד".
"למה?"
"כי אני לא עובד אצלכם!"
"באמת? אז איך אתה מסביר את זה שכל מה שאנחנו אומרים לך אתה עושה מיד?"
"אני פועל רק לפי ההחלטות העצמאיות של ממשלת ישראל".
"כן? אז למה בתקיפה האחרונה באיראן החזרת את המטוסים שלכם כשהם כבר היו באמצע הדרך? למה הורדת את סיפוח יהודה ושומרון מהשולחן? למה לא פירקת את חמאס? לא בגלל שטראמפ אמר לך דיר באלק?"
"הוא לא אמר דיר באלק".
"אז מה הוא אמר?"
"דונט יו דֵייר".
"בקיצור, אתה מודה שאתה עובד אצלנו".
"אני לא מבין, אני בחקירה עכשיו?"
"אתה רגיל שחוקרים אותך, לא?"
"כן, אבל רק בארץ. אנחנו מדינה ריבונית".
"שלא מסוגלת לעמוד על שלה".
"זה עדיין לא אומר שאני עובד אצל טראמפ".
"אז אצל מי אתה עובד?"
"אצל היועמ"שית".
"ולכן היא יכולה לפטר אותך ואתה לא יכול לפטר אותה".
"היא לא יכולה לפטר אותי".
"למה?"
"יש לי קביעות. ושתדע לך שזה שהמשפטנים אומרים לי מה לעשות זה לגמרי מבחירה, אחרת כבר מזמן הייתי עושה משהו בנידון".
"אתה הנידון".
"הם לא ידונו אותי, טראמפ יאלץ אותם לתת לי חנינה. הוא הבוס".
"כלומר אתה מודה שבין טראמפ לבינך מתקיימים יחסי עובד-מעסיק".
"לא, אני עצמאי!"
"נהדר", נדלקות עיניו של פקיד ההגירה, והוא רץ אל מאחורי הפרגוד וחוזר עם עגלה עמוסה בחצי טון ניירת, מתויקת היטב בשלל צבעים וחוצצים.
"מה זה?" שואל נתניהו.
"טפסים לפתיחת תיק עצמאי ב־IRS, רשות המיסים האמריקנית. אתה צריך לצרף גם הצהרת הון, דוחות מכל השנים שבהן אתה עובד כראש ממשלה, אישורים מהבנק, מקרן הפנסיה, מקופת הגמל ומקרן ההשתלמות, עבר ביטוחי, תעודת יושר ושלוש חתימות מנוטריון".
"כל זה בשביל פגישה אחת עם טראמפ?"
"כמובן, וזה תקף רק לשנת 2025. אחר כך צריך לבצע את כל התהליך מחדש".
"טוב, אני מודה: אני לא עצמאי. אני עומד בראשות הממשלה, אני מביא הצעות לסדר, אני מנסה לדחוף דברים, אבל בסוף אני מקבל הוראות מהממונים עליי, ויש המון כאלה. אני בסך הכול שכיר, ואפילו התנאים שלי לא משהו".
"אז בשביל מה אתה עושה את זה?"
"אתה יודע, צריך להתפרנס ממשהו".
לתגובות:
