מפה לשם סבב חנוכה של המחזמר שלנו חלף עבר לו, ואם להאמין לקהל אז היה סבב מוצלח מאוד. כבכל שנה התקופה ההזויה והמטורפת הזאת שבה אנחנו מופיעים ארבע וחמש פעמים ביום, מביאה איתה המון מחשבות, והחלטתי אולי לא לשמור אותן לעצמי הפעם. אז הנה לפניכם: דברים שלמדתי בסבב חנוכה האחרון.
סיפור טוב מנצח הכול
בדרך כלל אנחנו משתדלים שהצגות החנוכה שלנו יכללו אלמנטים פנטסטיים. גביע קידוש שמחפש את דרכו לשולחן השבת, דג זהב שמנסה להגשים משאלה, גרב שמנסה לחזור הביתה. מה לא עשינו. השנה החלטנו ללכת על סיפור קטן ומשפחתי. אף אחד לא קוסם, אף חפץ לא מתעורר לחיים. ובכל זאת, אומרים שמדובר באחת ההצגות היותר טובות שלנו אם לא הטובה שבהן. וזה דבר שמשמח אותי מאוד. כי מתברר שילדים, גם היום, פשוט רוצים סיפור טוב. הם לא חייבים שתקשט אותו במיליון ואחד אפקטים והמצאות. ספר להם סיפור טוב והם איתך. שלא לדבר על זה שתלבושות של אנשי עיירה פשוטים זה משמעותית זול יותר מאשר להתלבש כאתרוג או כשלט של מזגן.
לפעמים דממה רועמת מספקת יותר מצחוק מתגלגל
אולי יעניין אתכם
השנה יצא לי לשחק את המטומטם של הכפר. שזה אחלה של דבר, כי סטטיסטית יוצא שאני כמעט תמיד זה שמרים להנחתות ולא מנחית אותן. את ההזדמנות להיות מצחיק תפסתי בשתי ידיים, ויעידו שותפיי לבמה שלא פספסתי אף הזדמנות למתוח את הסצנות שלי עד לקצה גבול היכולת. ואז עוד קצת. ובכל זאת מה שגיליתי, באחת הסצנות שבה הדמות שלי מחליטה שהיא מפסיקה להיות עושה דברו של הרשע, הוא שגם הטיפש של העיירה יכול להיות רציני לרגע. מה שהיה הוא שבדרך כלל הייתי מסיים את הסצנה המדוברת בשניים עד שלושה פאנצ'ים שבהם אני מגזים את העלבון שלי. הילדים צחקו, ואני הייתי מבסוט. מה רע לי. אבל איפשהו בהצגה ה־20 הבנתי שהדמות שלי באמת נעלבה. ואולי אפשר לתת לזה גם לעבור ככה, כמישהו שנעלב על אמת. לא להגזים, פשוט להיעלב. אז נעלבתי. ויצאתי מהבמה לא לפני שהודעתי לרשע שאני איתו סיימתי. והייתה דממה. וואו איזו דממה. אבל דממה של 500 ילדים היא לא פחות מספקת. כי גם ילדים נעלבים וגם להם קשה לעמוד על שלהם. ולפעמים הרגע הזה בהצגה אפילו קיבל מחיאות כפיים. וזה באמת שווה יותר מכל פאנץ' אחר.
כשאין זמן לא נתקעים
יום של חמש הצגות ברצף זה לא יום נורמלי. זה לשחק את אותו סיפור חמש פעמים רצוף, להיות לכודים בסיפור נצחי, שברגע שהוא נגמר הוא מתחיל מחדש. אבל מה שקורה בימים הללו הוא משהו נורא מעניין. אי אפשר להיתקע על כלום. הרי בכל הצגה מישהו עושה טעות. מישהו לא זז נכון בריקוד, מישהו טועה במשפט, מישהו שוכח להכניס חלק של תפאורה. ובסיטואציה רגילה היה אפשר לדבר על זה, להבין מה קרה, לתחקר את האירוע. אבל כאן אין זמן. כי ההצגה הבאה כבר מתחילה. אז אתה שוכח שבכלל היה פה משהו. והמשהו לרוב פותר את עצמו. ואם לא, אז לכל הפחות הוא מתגלה כלא מאוד קריטי. וחשבתי לעצמי שאם החיים היו ככה זה היה פותר לנו המון בעיות. אם החיים היו כל כך אינטנסיביים (בקטע טוב!) שלא היה לנו פנאי להיתקע. שלא היה לנו זמן לחשוב על המשפט הלא נעים שזרקו לנו או על הפסד כספי שנגרם לנו או על משהו מפחיד שמצפה לנו. אני חושב שהיינו הרבה פחות מתוסבכים. אני חושב על סבא שלי שהיה קם בבוקר למפעל, עובד כמו חמור וחוזר הביתה לארוחת ערב ולישון. אז לא היה לו זמן לבדוק אם המשפט שהקולגה שלו זרק "הפעיל אותו" ובאיזה אופן. ונדמה לי שזה היה אחלה. בקיצור, רשמתי לעצמי להשתדל להיות עסוק כמה שיותר.
זה בסדר להיות תלוי באחרים מדי פעם
אחת הסיבות שאני מאוד נהנה בסטנדאפ ובכתיבה שלי פה היא שאני לא תלוי באף אחד, מלבד הקהל כמובן. אני עושה את שלי וזהו, לא תלוי בביצועים של קולגות והם לא תלויים בי. מה שאתה עושה זה מה שיוצא. אבל הצגת חנוכה תמיד מזכירה לי שלמרות הכול הביחד לוקח. מה שהיה זה שאחת ההצגות האחרונות שלנו בסבב הייתה בשעות אחר הצהריים בתל אביב, כשלפני כן היו לנו שתי הצגות בוקר ברעננה. יצאתי לדרך שעתיים לפני הזמן אחרי ביקור קצר אצל אמא, מתוך מחשבה שזה זמן מספיק והותר כדי להגיע. אבל הפגנות החרדים המבישות גרמו לכך שהנסיעה הזאת ארכה יותר משלוש שעות. ומה עושים עם קהל של ילדים שמחכים להצגה שמתאחרת בשעה? אתם מתארים לעצמכם כמה לא נעים הרגשתי בדרך הבלתי נגמרת הזאת. אבל למזלי לא הייתי לבד, ואסי ויהונתן לא איבדו את העשתונות ופשוט אלתרו מופע שלם עד שהגעתי. ריקודים, שירים ובדיחות. הילדים היו מאושרים ואני הגעתי (לבסוף…) כשקצת פחות כבד לי על הלב.
אין על אשתי
אגב להיות תלוי באחרים, הגיבורות האמיתיות בסיפור הזה הן הנשים שלנו, שנשארות בבית כל חנוכה לבד עם הילדים בזמן שאנחנו מפזזים על הבמות ואז חוזרים הביתה מפורקים. אז אם הייתם באחת ההצגות שלנו ואתם פוגשים את אשתי ברחוב, תבקשו גם ממנה סלפי. בסוף היא הכוכבת האמיתית.
לתגובות: