קבעתי עם מישהו בקניון כדי לדבר על הנושא הזה שמזמן היינו צריכים לדבר עליו ולא דיברנו כי ניסיתי להתחמק ממנו בתואנות לא יעילות. בסוף נגמרו לי התירוצים, פגשתי אותו בבית הקפה הקטן במרכז הקניות הגדול והוא נטל לידיו את התפריט.
"מה בא לך?" הוא שאל. האמת שבא לי לקום וללכת הביתה. אני לא אוהב קניונים, כי הם מלאים בחנויות בגדים וכל מיני דברים כאלה שנשים אוהבות וגברים חוטפים מהם צרבת. גם יש בהם המון אנשים ואורות וצלילים, ואני כידוע אנטיפת שאוהב לשבת בחושך בשקט. שלא לדבר על זה שהחנויות, בלי קשר למה שמוכרים בהן, נורא מעצבנות אותי.
"שמת לב שכל השמות של החנויות באנגלית?" השבתי לשאלה של בן שיחי.
"מה?" הוא המהם ממעמקי התפריט, שבראשו התנוססה המילה העברית הידועה MENU.
אולי יעניין אתכם
"השלטים", אמרתי, "הכול מסביב באנגלית".
"כן", הוא אמר בפיזור נפש, "מה דעתך על סנדוויץ'?"
"דעתי שבעברית קוראים לו כריך".
"ווטאבר. אולי בעצם פיש אנד צ'יפס? שמע, לפני שבוע הייתי עם אשתי בפוד טראק והם הכינו הום פרייז, או מיי גוד איזה יאמי זה היה, למרות שאם אתה שואל אותי הם עשו אותו טו מאץ' וול דאן. בכלל, הטרנד הזה של הפודיז מרגיש לי אוברייטד. אניווי, נלך על האובייס? שתי סנדוויצ'ים?"
"שני".
"מה?"
"לא חשוב", השפלתי מבט. כבר מזמן החלטתי להפסיק להתעלל באנשים שמשבשים את העברית, הן מפני שזה מנוגד לאמנת ז'נבה והן מפני שלמדתי שמי שבסוף מתעללים בו זה אני.
"היי", בירך השותף שלי, זאת אומרת הפרטנר, את המלצרית בישראלית צחה, ושניהם ניהלו דיון פורה לגבי שאלת הקראנצ'יות של סלייס הבטטה בסלט והג'וסיות של הרטבים הנלווים. אני מצידי סקרתי את הקניון וחיפשתי אותיות בשפת אימי. אבל אמא שלי נולדה בארץ, והשמות של החנויות ממש לא.
"מה עדיף, רביולי או ריזוטו?" תהה ההוא אחרי ששילח את המלצרית לעולם שכולו קריספי.
"עדיף לדבר עברית", קוננתי, "בשביל זה הקמנו מדינה עברית? כדי שהכול יהיה בלועזית?"
"צומת ספרים זה בעברית", הוא הצביע על החנות מולנו.
"עם כל הכבוד, זה היוצא מן הכלל שרק מראה כמה הכלל מקולקל", מוללתי בייאוש את המפית.
"השלטים שמראים איפה היציאה כתובים עברית".
"כדי שאנשים לא יבינו מה כתוב שם ויישארו בקניון לנצח".
"מה אתה אומר על נודלס עם פרמז'ן?"
"אנחנו הורסים את השפה שלנו".
"אז פטה?"
"זו התייוונות".
"אוי נו, זאת בסך הכול גבינה יוונית".
"התייוונות זה שאתה מאמץ את התרבות היוונית של כולם, מדבר יוונית כמו כולם, והקניון שלך נראה בדיוק כמו כל קניון בכל מדינה אחרת. כשאנחנו מאבדים את הזהות שלנו והופכים לגלובליים, זאת התייוונות".
"שחרר, חנוכה נגמר מזמן".
"הימים ההם זה גם הזמן הזה".
"אפרופו הזמן הזה – מה נזמין?"
"נכון שזו לא התייוונות ברמה שאוסרים עלינו לקיים מצוות, אבל המטרה של המתייוונים הייתה למחוק את הזהות היהודית, וכשאתה מוותר על השפה שלך – אתה מוותר על הזהות שלך".
"אתה לא יודע כמה אתה צודק. פעם הייתה לי אלרגיה, אל תשאל, כל השפה התנפחה לי, אי אפשר היה לזהות אותי מרוב נפיחות".
"אני לא מדבר על שפתיים, אני מתכוון לשפה המעולה שלנו".
"אצלי התנפחו שתי השפות, גם המעולה וגם התחתונה".
"בפרשת השבוע רואים את זה ממש בבירור. המדרש אומר שבני ישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, את לשונם ואת לבושם".
"אולי נלך על שקשוקה?"
"העניין הוא שכשאנשים נותנים לילדים שלהם שמות לועזיים, ומדברים עברית קלוקלת מעורבת באנגלית, וקונים את הבגדים המערביים שלהם בחנויות שכל הכיתובים בהן הם על טהרת האנגלית…"
"צומת ספרים זה בעברית".
"ואנשים חושבים שצומת זה קיצור של צומת לב כי הם לא יודעים שהנכון זה תשומת לב. גם ספרים הם בקושי קוראים, לא יודעים שבית ספר הוא מקום שלומדים בו ספר, כי הם חושבים שכותבים 'בצפר'. לא מבינים את התפקיד של אותיות בכל"ם ואת ההבדל בין 'שהלכתי' ובין 'כשהלכתי', עושים סלט אחד גדול…"
"סלט זאת אפשרות מעניינת".
"מערבבים את השפה לגמרי…"
"יאללה, בוא נלך על מקושקשת".
"אתה יודע שכשהקימו את הטכניון הייתה ממש מלחמה סביב השאלה באיזו שפה ילמדו בו?"
"אני יודע שאני חייב לאכול, אחרת גם המדע לא יוכל להציל אותי".
"בטכניון אמרו שחייבים ללמד בגרמנית כי זו שפה בין־לאומית. אליעזר בן יהודה ואנשים טובים אחרים ממש נלחמו כדי ששפת הלימוד תהיה עברית. והם ניצחו. אבל באיזו שפה לדעתך מלמדים היום מדעים מדויקים באקדמיה הישראלית? אנגלית".
"בסדר, העיקר לא גרמנית".
"הנה, השבוע חל יום השפה העברית".
"מעולה, בוא נחגוג. אפשר להזמין כבר?"
"למה דווקא השבוע?"
"כי בשבוע שעבר היינו עסוקים?"
"כי זה יום ההולדת של אליעזר בן יהודה".
"עם כל הכבוד לרחוב בן יהודה, הוא לא המציא את העברית".
"וזה בדיוק העניין! הוא לא המציא את העברית, הוא רק חידש והפך אותה לשפה חיה ובועטת. העובדה שהעברית היא שפה עתיקה היא בדיוק ההוכחה שהערבים משקרים כשהם אומרים שאין לנו שורשים בארץ. כשאנחנו מדברים עברית זו ראיה ניצחת לכך שהשפה שלנו היא שפת התנ"ך ושאנחנו ממשיכי דרכם של אבות אבותינו שחיו כאן בארץ. עכשיו מה…"
"עכשיו נזמין אוכל".
"אם אנחנו מוותרים על העברית העשירה שלנו והופכים אותה למין ערבוב של אנגלית ועברית רדודה, אנחנו מרדדים את הזהות שלנו. אנחנו משחקים לידיים של אלה שאומרים שאין לנו זכות לחיות כאן".
"תכל'ס, מה אתה רוצה?"
"אני רוצה שנהיה גאים בזהות שלנו".
"אני שואל שוב: מה אתה רוצה?"
"אני רוצה שנבין שאין זהות יהודית בלי עברית. שכשאנחנו מוותרים על העברית אנחנו מוותרים על המסורת שלנו, ולא פחות מכך – על העתיד שלנו. לכן כל כך כואב לי שהכול סביבנו באנגלית, אני רוצה שנחזור להיות מי שאנחנו".
"אני שואל אותך בפעם האחרונה בהחלט: מה אתה רוצה להזמין, נודניק?"
לתגובות:
