לרגל הגיעו לגיל 79, הודיע אביה המפרגן של אשתי שהוא מזמין את כל המשפחה ליום הולדתו ה־80, ושהוא כבר סגר חדרים באכסניה אז שנשריין כולנו את שבת פרשת שמות בשנה הבאה, איש בל ייעדר ושאף אחד לא יעשה פדיחות. לא יודע למה הוא הסתכל דווקא עליי. בכל אופן אמרנו מזל טוב מכל הלב ואיחלנו שנזכה ונחיה ונראה, כי אם יש משהו שלמדנו מהשנתיים האחרונות, ומהקורונה, ומההיסטוריה היהודית לדורותיה, זה שעם כל הכבוד לתוכניות אנחנו לא באמת קובעים. במדינה שלנו אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעוד שבוע – עזבו שבוע, אי אפשר לחזות מה יקרה בעוד דקה – אז מי בכלל מעז לתכנן שנה קדימה.
זה היה לפני שנה. בשבת האחרונה, פרשת שמות, זכינו וחיינו וראינו שחמי החכם ראה את הנולד לפני כולנו. חבל שהוא לא היה ראש השב"כ או הרמטכ"ל באותו אוקטובר לפני שנתיים. זה היה יכול לחסוך מכולנו הרבה מאוד צרות.
לא פשוט לארגן שבת משפחתית. אומנם חמי היה ממונה על המימון, בית ההארחה על, ובכן, ההארחה, אבל כל השאר התחלק בין בני המשפחה האחרים. אני, למשל, קיבלתי את התפקיד הקשה של לקחת צעד אחורה ולא להפריע. זו אחריות כבדה מאוד, כי יש המון דברים שצריך לא להפריע להם להיעשות: לאפות עוגות, לקנות פיצוחים, להכין תוכנית אומנותית, להדפיס חולצות, לערוך סרטון, לבנות לו"ז, לעמוד בו, להכין את קריאת התורה לשבת. לתדהמתנו התברר לנו שהאכסניה אומנם מספקת ספר תורה, אבל הוא לא מגיע עם קורא.
אני מיד הודעתי שאני מתכוון לדבוק בתפקיד שהועידו לי ולא להפריע, רק לשבת בצד בזמן הקריאה ולתקן את הקורא בהתנשאות. אשתי אמרה שזה אצילי מאוד מצידי, אבל היא בכל זאת מצפה ממני להכין חלק מהפרשה. החלטתי לא להגיב, בתקווה שהיא תשכח. העניין הוא שאין לה בעיות זיכרון, דווקא היא זו שאומרת שלי יש בעיות שמיעה. לא כל הזמן, רק כשהיא מדברת. הבנתי שאי אפשר להימלט ושאלתי אילו חלקים מהפרשה עדיין לא נלקחו. ראשון עד שביעי, היא אמרה, פלוס הקריאה במנחה. אמרתי לה שבתור דוגמה אישית אני מצפה שהיא תיקח לפחות חלק אחד על עצמה. היא לא הגיבה. השמיעה שלה נחלשה קצת בשנים האחרונות, בעיקר כשאני פונה אליה. למרבה האכזבה התברר שבנות המשפחה מוכנות לאפות עוגות, לצייר גלופות, להכין פעילויות, לזרוק סוכריות, אבל בכל מה שקשור לקריאה בתורה וחזנות אין מה לדבר איתן בכלל. שערורייה, אם אתם שואלים אותי, אבל אתם לא.
אולי יעניין אתכם
התנגשות ציוויליזציות משפחתית
על כל פנים, פרסמנו בקבוצה המשפחתית המורחבת שכל אחד מתבקש לקחת על עצמו חלק מהקריאה, בכפוף לשלושה תנאים: הוא גבר, הוא עבר את גיל 13, והוא יודע לקרוא בלי ניקוד. התברר שהמשפחה שלנו באמת מתקשה קצת בקריאה, כי רק אחד ענה וגם זה בטעות (התבלבל בקבוצה), כנראה בגלל שההודעה לא הייתה מנוקדת. כדי להתגבר על הבעיה הקלטנו הודעה קולית. מהשקט שהשתרר אחר כך הבנו שלא רק לי יש בעיות שמיעה.
במקביל התחילו לארגן אצלנו את הקריאה של השבת הבאה, שבת שבע הברכות של האחיינית שלי. כלומר, בת אחותי הודיעה לפני כמה חודשים על אירוסיה ושהם מתכננים להתחתן בטבת. שמחנו מאוד בשמחתה, אבל אז נזכרנו שאם שבת שבע הברכות תיפול על פרשת שמות הולכת להיות פה התנגשות ציוויליזציות בין הצד שלי לצד של אשתי. בחרדה גלויה פתחנו את היומן, ובאנחת רווחה גילינו שהשבת שאחרי החתונה היא שבת פרשת וארא. אז מצד אחד ניצלנו. מצד שני צריך להכין עוד קריאה.
בסופו של דבר נמצאו מתנדבים (יש לנו במשפחה אנשים נהדרים, עושים להם קצת רגשי והם מיד מתנדבים בעל כורחם), החולצות הודפסו, הקניות בוצעו, העוגות הוכנסו לתנור ואני הוכנסתי להסגר בממ"ד. אבל אז התעוררו שתי בעיות שקשה לצפות מראש: המצב הביטחוני ומזג האוויר.
החזאים הזהירו מפני סערה אימתנית והמליצו בחום לא לצאת מהבית עד יעבור קור. במקביל, הפרשנים חמורי הסבר הסבירו שבגלל ההפגנות באיראן צפויה התקפת טילים קרובה כי חמינאי מטורף וטראמפ וביבי גם. ובתווך אנחנו, לקראת שבת יום הולדת ואחריה חתונה ושבת שבע ברכות, מוכנים ליציאה בנערינו ובזקנינו עם הבצק של העוגות שעוד לא הספיק לתפוח, שואלים את עצמנו מה יקרה אם האיראנים יתקפו דווקא השבת. או שבאמצע החופה יתחיל גשם זלעפות. איך אפשר לתכנן ככה משהו?
יהיה מה שיהיה, אמרנו לעצמנו. משה רבנו נשלח להושיע את ישראל בגיל 80 וכל העם האמין בו, אז עכשיו, כשאבא של אשתי מגיע לגיל 80, לא נתייצב מאחוריו? העמסנו על שכמנו את משארותינו, צאננו, בקרנו, טפנו, שמלותינו, טליתותינו, תיקינו, עוגותינו, פיצוחינו ועוד כמה דברים שהכנסתי ברגע האחרון (אשתי אמרה שזו לא יציאת מצרים ודרשה שאחזיר את כלי הכסף למקום), סגרנו את הדלת ויצאנו אל הלא נודע. ומיד חזרנו כי נזכרנו ששכחנו את החלב לקפה של הבוקר.
סערה או שערה
בדרך באמת ירד קצת גשם, מה שאומר שההיסטריה לא הייתה לחינם, רק מאוד מוגזמת. כמו תמיד. טילים לעומת זאת לא נפלו, אבל מבול של אזהרות מהרדיו בהחלט כן. אתם לא יודעים מי זה חמינאי, לחששו החרטומים, הוא שונא יהודים כמו שהוא אוהב את המהפכה האסלאמית. הוא כמו פרעה, שידע שמצרים הולכת לאבדון ובכל זאת הכביד את ליבו. כמו היטלר, שהבין שהמצב אבוד ובכל זאת הגביר את המאמצים להשמיד כמה שיותר יהודים. כמו טיטוס. כמו המן. כמו ממדאני. אם חמינאי יגיע למסקנה שהלך עליו, חזו האצטגנינים, הוא יורה לירות את כל הטילים שנשארו לו. שבו בבית, הם אמרו, שתו את המים שאגרתם וחכו שבג"ץ יכפה על ביבי להיכנע.
אנחנו הסתובבנו 40 שנה ליד האכסניה עד שמצאנו חנייה, פרקנו את הציוד והתפצלנו: אשתי ארגנה את הפעילות המשפחתית, אני הלכתי לחפש ממ"ד. לא בגלל שאני חרדתי, אלא מפני שאני אחראי. לכן אני תמיד מתכונן לאפשרות הגרועה ביותר ומתחבא מתחת למיטה וצורח שסוף העולם מגיע. ואז סוף העולם נבהל, ולא בא.
הדבר הראשון שאמרו לנו במוצאי השבת זה שהאיראנים לא תקפו, וגם לא צה"ל, אבל המתיחות נמשכת, אל תורידו כוננות, אל תתכננו שום דבר. עוד יש סיכוי לטיל בליסטי, מצב אנרכיסטי, חתונה במזג אוויר ונדליסטי. או כמו שקוראים לזה אצלנו: שגרה.
בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם ומתי תהיה מהפכה, מי יתקוף ראשון והאם הסערה שוב תתגלה כמו השערה שנותרה על ראשי – בודדה, דלילה ומתנדפת.
האמת היא שזה לא משנה. אנחנו עם למוד סערות, שעבוד ושואה, אבל גם מהפכים, ניסים וישועה. חמי נולד פחות משנה אחרי השואה, להורים שאיבדו בה את כל עולמם. בשבת האחרונה ארבעה דורות חגגו לו 80, כן ירבו. אז אל תאיימו עלינו. תסתכלו על חמי, לא על חמינאי, ותבינו שאת עם הנצח לא מפחידים. אבל עכשיו תסלחו לי, אני צריך לצאת מתחת המיטה ולרוץ לחתונה של בת אחותי. אומרים שיהיה טיל.
לתגובות:
