בני ישראל במצרים לא היו מקשה אחת, ואפשר להניח שחלק היו יותר מוצלחים מאחרים. מה שבטוח זה שאף אחד מהם לא היה מרגיז כמו יכוני למשפחת אשר. כי יכוני הזה היה בו משהו מאוד מהפכני, הוא היה הראשון להמציא את תחום ביקורת המקרא. כל זאת בעודו בתוך המקרא. וכמה שזה היה מרשים ככה זה היה מעצבן.
הכול התחיל כשמשה רבנו הופיע יום אחד והודיע לבני ישראל שהם עומדים לצאת ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. יכוני לא בזבז אף רגע. "יש כאן חוסר עקביות", הוא הסביר לחבר שלו חופים למשפחת נפתלי, "מוקדם יותר במקרא נאמר שהעבדות אמורה לקחת ארבע מאות שנה ואילו עכשיו חלפו בקושי מאה־מאתיים שנה, אז או שהנבואה המקורית לא צוטטה נכון או שמדובר בשני כותבים נפרדים, שכבות טקסטואליות שונות".
"איך שכבות טקסטואליות שונות, נשמה, אנחנו בתוך הסיפור", התווכח חופים שבאמת רק רצה להמשיך לעבוד בשקט.
למזלו, נוגש מצרי בדיוק הוריד על שניהם מכת שוט וכך נחסך ממנו המשך השיחה הלא נעימה הזאת.
אולי יעניין אתכם
על כל פנים, משה רבנו עשה את דרכו לפרעה ואחרי כמה ימים התחילו עשר המכות.
לזכות יכוני ייאמר שאת המכה־שתיים הראשונות הוא החליק. הבעיות התחילו במכת כינים.
"הדמות של משה לא עובדת לי", הוא התאונן בוקר אחד.
"מה לא עובדת? עובדת יופי", התעצבן חופים.
"אל תבין אותי לא נכון, המוטיבציה של הדמות ברורה לי והוא פועל ודומיננטי במרחב הספרותי, אבל הוא עובר תנודות חדות מדי בתוך הסיפור. פעם אחת הוא מתווך, פעם הוא מבצע בעצמו ניסים, פעם הוא רק פוקד על אח שלו לבצע. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שכך זה היה, אבל זה לא עקבי".
"תגיד לי, אתה רוצה לצאת ממצרים או לא?" השתגע חופים.
"אני חושב שלצאת ממצרים זה חשוב, אבל יותר חשובה העקביות הנרטיבית של הסיפור. אחרת איך אני יכול להיות משוכנע שהאירועים אכן התרחשו כמתואר?"
"כי אנחנו בתוך הסיפור, יא נודניק!!!!" חופים חשב שהוא מתחרפן, "תזרום וזהו".
"לזרום הא? אתה תראה שבמכה הבאה פתאום משה יהיה זה שנותן את המכה ואז גם אתה תתחיל לשאול את עצמך שאלות".
לצערו של חופים, אכן במכת ערוב משה היה זה שהיכה את מצרים בחיות טרף והתלונות של יכוני רק התגברו.
"אם אני שם את הדמות של משה בצד רגע ומסתכל על המכות עצמן, אז אני מודה ששלוש המכות הראשונות יוצרות מקבץ ברור, כמעט סכמטי. זה עובד לי", הוא הסביר לחופים, שאם היה מגלגל את עיניו קצת יותר חזק היה מאבד אותן לתמיד.
"יופי, עכשיו אם אפשר לא לדבר יותר אף פעם", התחנן חופים.
"אבל!" המשיך יכוני, "החזרתיות הרפטטיבית של המכות מעלה חשד לעיבוי מלאכותי של ההתרחשויות ולאו דווקא להתפתחות אורגנית של האירוע. אתה מבין, זה מריח כמו תוספת מאוחרת. מה דעתך?"
"הלוואי שהיה אוכל אותך נמר", חופים סיכם את דעתו והלך לחפש מישהו אחר לדבר איתו.
המכות המשיכו, כוחם של המצרים הלך והידלדל ובני ישראל היו מבסוטים עד השמיים. הפעם ההתלהבות לא פסחה גם על ביתו של יכוני.
"מה אתה אומר יכוני, בקרוב נהיה אנשים חופשיים!" התלהבה אשתו בבוקרה של מכת הברד, "אתה מתרגש?"
"בכנות?" שאל יכוני בשקט.
"הכי בכנות", לחשה אשתו.
"אז בכנות אני חושב שהמעבר בין ניסיונות שכנוע כמעט דיפלומטיים לחיזוק מנדטורי של לב פרעה מעורר שאלה תאולוגית, אבל עוד לפני כן שאלה ספרותית פשוטה: מי מחזיק כרגע בהגה? מי מוביל את הנרטיב הסיפורי? והאם אכן יש כאן שני כוחות שפועלים או ישות קוסמית אחת שפועלת, כביכול, נגד עצמה".
אשתו של יכוני יצאה מהאוהל והלכה לברר אם בתורה החדשה שעתידים בני ישראל לקבל ניתן יהיה לבטל קידושין למפרע.
יכוני המשיך להסתובב בארץ גושן כשהוא מביט סביבו בספקות הולכים וגדלים, תוך שהוא פולט מונחים בלועזית המתקדמת ביותר שיכול היה לחשוב עליה.
"גם אני לא לגמרי עובד לי", הוא מלמל לעצמו לבסוף, "הדמות שלי מגיעה קצת משום מקום, מונחתת כמעט בכוונה כדי ליצור אפקט קומי מתוך הקונטרסט בין הסיפור המתרחש ובין האדם בתוך הסיפור המודע לסיפור עצמו. אך באופן בלתי נמנע, ככל שהסיפור מתמשך האפקט הקומי נשחק והסאטירה בתורה נעשית מטושטשת, כך שהמשך הקיום שלי דה פקטו הולך נגד המטרה לשמה נוצרתי".
היה חכם היכוני הזה.
למזלו של יכוני ולמזלנו, מכת חושך חיכתה ממש מעבר לפינה כמו פתרון שהוכן מראש לבעיה שעוד לא נבראה. כי יכוני, יחד עם ארבע חמישיות של רשעים הלך גם הוא לעולמו במכה ההיא, ויותר לא נצטרך לשוחח עליו עוד. כלומר, אם הוא היה בכלל קיים מלכתחילה. אחרי הכול, הוא הריח קצת כמו תוספת מאוחרת.
לתגובות: