אני חוזרת עכשיו הביתה מנסיעה עם שתי אחיותיי לקיבוץ שבו נולדתי, שם קבורים הוריי האהובים עליהם השלום. שנים רבות לא ביקרתי שם, מאז פטירתם בעצם אין לי ממש סיבה להגיע. אך בכל אופן חשנו צורך לעלות לקבר, ואחרי תכנונים וביטולים חוזרים הצלחנו סוף סוף למצוא תאריך שמתאים לכולן ולנסוע.
נסיעה למחוזות הילדות תמיד מעוררת רגשות, זיכרונות של רגעים נשכחים, נופים קסומים שנצרבו בי בעודי ילדה קטנה ועדיין ממשיכים לרגש אותי גם היום, ושיחות שבדרך כלל איני זוכה לקיים כיום עם אחיותיי, כאשר כולנו בעלות משפחות ואפילו סבתות, וכל אחת מאיתנו מתגוררת בחבל ארץ אחר, גם פיזית וגם רוחנית.
חרדל, כלניות ושטרודל
אז נסענו לאיטנו. קבענו להיפגש יחד בתחנת רכבת סמוכה לאחת האחיות, אבל בדיוק היום הושבתה תנועת הרכבות, והנסיעה שהייתה אמורה לחסוך לנו את הפקקים בסוף דווקא עיכבה אותנו. נתנו למסע ולקדוש ברוך הוא להכתיב לנו את הקצב והדיבורים, הקשבנו זו לזו, צחקנו, התווכחנו, התרגשנו יחד לראות את הר תבור זוהר בבדידותו ומוקף שדות ירוקים מהגשם המבורך שירד בחודש האחרון. זהו ללא ספק מראה שיכולתי בתור ילדה לצייר בעל פה, מרוב שהיה חלק ממני. התפעלנו לראות איך עפולה, "העיר הגדולה" של ילדותנו, הפכה באמת לעיר גדולה והתרחבה לכל כיוון, לנשום לתוך הריאות את האוויר המיוחד של הצפון, כששדות צהובים מחרדל ואדומים מכלניות עוטפים אותנו מכל כיוון. אכלנו את שטרודל התפוחים המופלא של אמא, שהכנתי במיוחד לשבת ולמפגש עם אחיותיי.
אולי יעניין אתכם
אחר כך הגענו לבית הקברות שנמצא בקצה הקיבוץ, מעל הוואדי, מול נוף הררי קסום שכל כך הולם את חייו של אבי, שהיה קאובוי מקומי חלק גדול מחייו, ואהב את הנוף הזה אהבת נפש. אני אמרתי תהילים, אחותי דאגה להביא עציצים מטופחים עם סוקולנטים שיגדלו יפה. הזלנו דמעה של געגוע – שכבר הצליח להשתלב כל כך עמוק עם השלמה על האופן שבו אנו חיים בעולם. השלמה שרק הזמן יכול להעניק. ועדיין זכינו להתחבר לרגע, להיות שוב רק אנחנו, אבא, אמא, ילדות – ושוב להתפזר כל אחת בחזרה לביתה ולחייה.
חזרתי הביתה מלאת מחשבות, מודה לה' שזכיתי לעשות את המצווה החשובה הזאת, קצת עצובה וקצת מרוגשת, ובעיקר מלאת הודיה על שזכיתי להקים את המשפחה שלי, משפחה שיש בה אמונה ותפילה, קרבת אלוקים ואמונת חכמים. רחוקה כל כך מהקיבוץ של ילדותי – אבל הכי קרובה שיש אל מי שאני באמת.
"נקניק" משמש מיובש עם קוקוס, שקדים ופיסטוקים
לאוהבי המשמש, כמו אצלנו בבית, זה פשוט רעיון נפלא להכין ממשמש נקניק פירות יבשים, כמו שבדרך כלל עושים מתמרים. מתקבל צבע קסום וטעם חמצמץ והרבה פחות כבד משל התמרים. אני ממש מוקסמת מהתוצאה. ליתר חמיצות הוספתי גם משמש אוזבקי שקצצתי לתערובת, והוא מוסיף גם צבע וגם רעננות לממתק המיוחד הזה.
דרגת קושי:
קלה
זמן השריה:
חצי שעה
כ־40 יחידות ממתק
300 גרם משמש מיובש
150 גרם משמש אוזבקי (החצוי, שבצבע כהה יותר)
חצי כוס שקדים טחונים
100 גרם פיסטוקים קלופים לא קלויים
2 כפות שמן
כוס קוקוס טחון לגלגול
מניחים את המשמשים הרגילים בקערה, ואת המשמשים האוזבקיים בקערה נפרדת, ויוצקים עליהם מים רותחים עד לכיסוי. משרים כחצי שעה.
מסננים את המשמש הרגיל ומעבירים לקערת מעבד מזון. מוסיפים את השקדים והשמן וטוחנים עד לקבלת ממרח אחיד. מעבירים לניר אפייה שמונח על משטח העבודה.
מסננים את המשמש האוזבקי וקוצצים גס. קוצצים גס את הפיסטוקים. יוצרים מתערובת המשמש פס ארוך וצר ברוחב של כ־10 סנטימטרים. מפזרים באופן אחיד את המשמש והפיסטוק הקצוץ. מגלגלים את הכול לגלילה. אם היא קצת דביקה – לא לדאוג, הקוקוס יסדר את זה.
משטחים קוקוס על צלחת גדולה או על נייר אפייה נוסף. מחלקים את הגליל לארבע חתיכות, ומגלגלים כל חתיכה בקוקוס. תוך כדי גלגול מהדקים היטב ויוצרים צורת עיגול מושלמת ככל האפשר. שומרים במקפיא עד להגשה. מומלץ לפרוס ולהפשיר כעשרים דקות לפני ההגשה.
לתגובות:
"נקניק" משמש מיובש עם קוקוס, שקדים ופיסטוקים. צילום: שושי סירקיס