חודש אדר כבר ממש מעבר לפינה, ואם טראמפ לא יחליט לסכל סופית פרנסה של יהודי אז צפויה לי בעזרת ה' תקופה מלאת הופעות. תקופה כזו באופן טבעי מזמנת לי הרבה אתגרים, אבל הגדול שבהם הוא כמובן התמודדות עם מידת הגאייווה. התעופה העצמית שנוטה להתרגש על אומן אחרי הופעה מוצלחת היא הסכנה הגדולה ביותר לאדם היהודי שבוחר בחיי הבמה. אז כדי להעמיד את עצמי במקום ולאפשר לי תפיסה עצמית מאוזנת יותר, הריני לשתף אתכם בכמה מההופעות הגרועות בחיי, כאלו שדי להעלות אותן בזיכרון כדי להיות מוצף שוב ברגש ענווה והבנת אפסיות האומן באשר הוא שם.
תיהנו!
חברת תקשורת באריאל
מההתחלה הייתה לי תחושה רעה לגבי ההופעה הזאת. היו אלה השנים הראשונות לסטנדאפ והשתדלתי להופיע רק בפני קהלים סרוגים שיודעים מי אני. אז יום אחד מתקשרים אליי מחברת תקשורת, אנשים נחמדים מאוד, ומבקשים ממני לבוא להופיע באירוע של החברה. אני זוכר שביררתי איתם כמה וכמה פעמים שהקהל הזה הוא אכן ברובו קהל דתי. אחרי שכנועים, הפצרות והבטחות הסכמתי לבוא להתפרנס.
אולי יעניין אתכם
אני מגיע בערב להופעה ובאמת רוב הקהל היה דתי.
פשוט לא של הדת שלנו.
כן כן, מה שקראתם. עשרות רבות של בני דודים התיישבו להם בשורה הראשונה כדי לצפות בסטנדאפיסט דתי. לזכותם ייאמר שהם לא בדקו בציציות לראות על איזו דת מדובר. מה גם שאצלם בדת אין ציציות אז ממה נפשך לא היה להם איפה לבדוק.
לגופה של קטסטרופה, הייתי אמור לעשות שעה של סטנדאפ, אבל אחרי 20 דקות אמרתי להם שאני חושב שאם אני ממשיך עם ההופעה הזאת זה עלול להיחשב פשע על רקע לאומני ואולי כדאי שניפרד כסוג של ידידים. היה קונצנזוס סביב ההחלטה הזאת.
עובדי העירייה החרדים
זו לא הייתה הופעת סטנדאפ בלעדית שלי, אלא מופע מערכונים של אנדרדוס. הזמינו אותנו לאירוע של עובדי עירייה חרדית שלא ננקוב בשמה כדי לשמור על כבודה, ובעיקר כי אני לא לגמרי זוכר. כנראה הודחק מפאת הטראומה. בקיצור, התחלנו את ההופעה באחד המערכונים שהיה אז מהבאנקרים שלנו – אדם וחווה בדייט ראשון. הרעיון, כפשוטו. אדם וחווה בדייט. זה דייט ראשון כי הם נפגשים לראשונה אבל גם הדייט הראשון בהיסטוריה, הבנתם? יופי. ובכן הציבור החרדי לא העריך את העובדה שנדב נווה שם על עצמו פאה והציג את עצמו כאם כל חי. בדיעבד אפשר להבין.
כשאדם שאל את חווה מאיפה היא במקור והיא הצביעה לו על הצלעות, כבר ראיתי את עובדי העירייה זעים באי נוחות שלא לומר התכוננו להשליך עלינו את המתאבנים. בשלב הזה של המערכון אגב, הייתי אמור להיכנס בתור נחש. אז אני זוחל לי על הגחון אל תוך הסצנה ליד אדם וחווה, ומלפניי אני כבר רואה את המבול מגיע.
צלחנו איכשהו את המערכון הזה ובאמצע המערכון שאחריו (ניצולים על אי בודד מתייחסים לכדור ספולדינג כרב האי) ביקשו מאיתנו לסיים לאלתר.
נשארנו לאכול כמובן ורק אז יצאנו. לא לפני שאשר גילה שלמרות שהמנות עצמן היו בשריות, הקינוח שהוגש היה לא עלינו, חלבי. אז מי באמת הדוס כאן, אני שואל אתכם.
הגמלאים
שוב, מדובר בתקופה שבה עוד הייתי בחיתוליי בעולם הסטנדאפ ולא לגמרי ידעתי איך להתאים את עצמי לקהל, בטח לכזה של פנסיונרים. רוצה לומר, סיפורי דייטים פחות עניינו אותם. בשלב כלשהו באמצע ההופעה נעמדה אחת הגמלאיות ושאלה: "תגיד, זה מה שאתה עושה בחיים?".
היה שקט מביך. בסוף אמרתי לה: "כנראה שלא לעוד הרבה זמן".
שנים אחר כך אותה גמלאית פגשה אותי בהופעה אחרת באחד היישובים בבנימין.
היא ניגשה אליי אחרי ההופעה ואמרה: "שתדע לך שמאוד השתפרת". מקסימה שכמותה.
חייכתי ואמרתי לה: "גם את".
החילויינים
זו טראומה טרייה יותר. מה שהיה זה שהוזמנתי על ידי חברי תם אהרון להופיע בפני חילונים. אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות להופיע בפני קהל שלא מכיר אותי בכלל. בוא נראה מה אני שווה!
אז ניסיתי עליהם קטע חדש שיש לי על בריאת העולם ואיך יכול להיות שהקב"ה הצליח ביום שישי, היום הכי קצר בשבוע, לברוא את אדם, חווה, כל החיות, ועוד להספיק להכניס שבת בזמן. מצחיק לדעתי. ובכן הבעיה לא הייתה שהם לא צחקו, הבעיה הייתה שהיה חסר להם המון רקע. אני לא יודע מה מתלוננים על הדתה, בחיי. אף אחד שם לא הודת מעודו. שאלתי אותם מה ברא ה' ביום הראשון. דממה. מישהו אחד אמר מים. מישהי אחרת צעקה ט"ו בשבט. אז פתחנו חומש. מהר מאוד זה הפך ממופע סטנדאפ לשיעור של סיוון רהב־מאיר. כשהגענו ליום הרביעי מישהי שאלה בהתרסה איך יכול להיות שה' ברא את השמש ביום הרביעי כשהיה אור כבר מהיום הראשון. אז לא התעצלנו ופתחנו רש"י. "הנה את רואה", אמרתי לה, "גם רש"י שאל את אותה שאלה".
אומנם לא מתוך סלידה מכל דבר שבקדושה, אבל שאל.
ואז הסברתי לה שהאור של היום הראשון היה כל כך טוב שהוא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. "ואת האור הזה גברת", סיכמתי בחיוך, "את לא תראי בחיים".
לתגובות: