"בואי נימלט מן האספלט", אמרתי לאשתי לפני כמה שבועות, "ומן הערים המקומטות. בואי נימלט אל הלגונות השקטות. בואי לאילת. לאילת". אשתי לא הכירה את הרפרנס והזמינה אמבולנס כדי לבדוק את מצבי הקוגניטיבי. אחרי שהפרמדיקים אישרו שאכן מדובר בשיר משנות ה־70, הסכימה אשתי שאפשר לרדת לאילת יחד עם הילדים לנופש קצר ומפנק. בסך הכול מגיע להם. בחנוכה אני הרי עובד ובאדר הקרוב אהיה עמוס בהופעות, אז בילוי משפחתי מגבש הוא אך מתבקש.
ארזנו את הילדים וירדנו דרומה, לא לפני שהתייעצתי עם חברים על אטרקציות מומלצות. בכיר האחיתופלים היה יהונתן רוזנהק, הלוא הוא מגשים החלומות, שהפציר בי לקחת את הבנים הגדולים לטיול זריחה על פסגה של הר אילתי. הרעיון עצמו נשמע מצוין, אבל בכל זאת הצריך התאמה קלה ליכולות היעקביניות, אז התעניינתי אצל רוזנהק אם אפשר לעשות את הטיול הזה באמצע היום ולהפוך אותו לטיול פלג המנחה. רוזנהק הפיינשמקר התעקש שזה מעקר את כל מהות העניין אז נכנעתי. בדמיוני כבר ראיתי אותי ואת שני בניי הגדולים מעפילים לפסגה, מזיעים אך מרוצים, וצופים בזריחה יחד בעוד אנחנו מביטים זה לזה בעיניים בידיעה שיצרנו כאן רגע שילווה אותנו כל החיים.
ובכן דמיונות זה נחמד. עכשיו למציאות. ההשכמה הייתה חלקה עד כמה שהשכמה יעקבינית יכולה להיות. השעון המעורר צלצל ברבע לחמש. התעוררתי מיד והתיישבתי על שפת המיטה. ניסיתי להיזכר למה לי חיים. זכרתי שחיים לי אבל לא זכרתי למה. הפכתי בדבר שוב ושוב, אחרי דקות ארוכות נזכרתי שהחיים הם כן מתנה וראוי לנסות לחיות אותם. אז נעמדתי.
ניגשתי לבנים הגדולים והתחלתי לנער אותם כמו שמהפכים תבואה בשדה כדי להוציא ממנה את המוץ, אם להשתמש בדימוי שמדבר לכמה שפחות אנשים. הבנים, מצידם, התעוררו מיד והתחילו לארגן תיק לבית הספר. "יש לי אנגלית היום!" אמר הבן הגדול והתחיל לחפש באטרף את המחברת המדוברת. הזכרתי לו בעדינות שאנחנו באילת. "אז צריך כבר לצאת, אחרת בחיים לא נגיע", הוא נבהל עוד יותר. התפוחים לא נפלו רחוק מן העץ אם בכלל.
אולי יעניין אתכם
בסוף התאפסנו על עצמנו ויצאנו לרכב. רבע שעה אחר כך הגענו בחושך מוחלט למרגלות הר צפחות, שאל פסגתו שלח אותנו רוזנהק המנוול. "אנחנו נטפס על ההר הזה ומפסגתו נוכל לראות ארבע מדינות", הסברתי לילדים מה ששח לי רוזנהק. "אילו מדינות?" הם שאלו. כאילו שאני זוכר. "ישראל, ירדן, מצרים וגריפינדור", זרקתי להם והתחלתי לצעוד.
ובכן אני לא יודע אם יצא לכם לעשות מסלול בטבע, אבל מסתבר שראות טובה זה עניין. כלומר לראות איפה אתה הולך זה חלק גדול מהקטע. אבל אצלנו עוד היה לילה. אז הבנים דידו להם אחריי כעיוורים באפילה בעודי מנסה למצוא את השביל. "אנחנו לא רואים כלום", הם התאוננו. "כי אלך בחושך ה' אור לי", ציטטתי להם בערך מהכתוב תוך כדי שאני מתרסק על סלע.
בשלב הזה שמנו לב לקבוצה של בנות שעשו דרכן, כך נדמה היה, לאותו מסלול כמונו. קיבלתי החלטה אסטרטגית לעקוב אחרי הקבוצה שלהן בתקווה שהן יובילו אותנו לפסגה. ההתחלה הייתה נראית מבטיחה ומדי פעם אפילו ראינו את סימון השבילים הירוק שרוזנהק הבטיח שיוביל אותי לאורך כל הדרך.
למגינת ליבי הופעותיו של הסימון נעשו מהר מאוד נדירות יותר ויותר, והסתבר שהבנות עולות למעלה בשיטת הצ'לה־בלה מה־שיוצא־אני־מרוצה. הרי הכיוון הוא למעלה, מה זה משנה מאיפה עולים. אז תנו לי להגיד לכם שזה משנה מאוד.
בקיצור, מאמץ הטיפוס היה קשה מהצפוי, ובשלב כלשהו מצאנו את עצמנו עולים במעלה משהו שבבירור לא היה השביל. אפילו את הבנות כבר לא ראינו. סתם יעקבינים משוטטים במדבר 40 דקות, מחפשים את הארץ המובטחת. במצבים כאלה חשוב לשדר לילדים ביטחון, אז אמרתי להם שישבו לנוח רגע ואני אלך לחפש את המשך השביל. אחרי כמה סיבובים היסטריים מצאתי את הטעות. היינו צריכים לחזור אחורה כעשר דקות כדי להמשיך ולהעפיל במסלול המדויק.
טיפסנו במרץ הולך ופוחת, עמוד השחר כבר נתן בראש והבנתי בחדות האופיינית לי שלא נספיק להגיע לפסגה עד הנץ החמה. אז אמרתי לילדים שנעשה עצירה ונביט בשקיעה מאיפה שאנחנו עכשיו. אומנם לא רואים מפה את גריפינדור אבל זה עדיין די גבוה. עמדנו והבטנו לכיוון הזריחה אבל זו בוששה לבוא.
אז חיכינו.
וחיכינו.
מאוחר מדי הבנו שאנחנו מסתכלים לכיוון הלא נכון והשמש באה לנו מהגב. מי היה מאמין שהשמש תזרח מכיוון הים? אנחנו אנשי שפלת החוף מורגלים בשמש שטובלת בים בסופו של יום, אז חיפשנו אותה בהרים. ולא היא.
מדויק יהיה לומר שהרגע המרגש שפנטזתי עליו נמוג כלא היה. ניסיתי לשכנע את הבנים שננסה להעפיל לפסגת ההר בכל זאת, כדי שנוכל להגיד שהיינו. הבנים טענו, במידה גדולה של צדק, שלהגיד שהיינו אפשר גם בלי שנהיה. התפוחים, כאמור, נדבקו לעץ. אז החלטנו שהיינו. מי יגיד לנו שהפסגה שעליה אנחנו עומדים איננה פסגת הר צפחות?
אז עשינו המון תמונות, עדויות חד־משמעיות שאנחנו ליעד הזה הגענו. בכל תמונה חייכנו בסיפוק, התחבקנו מרוגשים, נופפנו בזרועותינו בשמחה של הישג. בערב שלחתי לרוזנהק את התמונות מה"פסגה" והוא כתב לי בהתרגשות כמה יפים אנחנו וש"הולמת אותנו הזריחה על פסגת ההר המופלא הזה".
קיצור, גם הוא לא הגיע.
לתגובות: