הודו
מימיי לא יצאתי מהארץ, למעט טיסה בהולה בשל חמי שאושפז בטיפול נמרץ בבולגריה ולצערי נפטר שם. הפעם חרגתי, בלב חצוי תחילה, שנעשה שלם יותר ויותר עם הבנת השליחות. יצאנו ביוזמת הרב מתניה ידיד ממרכז סיפרא בסיוע זוג בעל ממון, גויים אוהבי ישראל באמת, אל אחינו־ילדינו, הצעירים שלקחו חלק במלחמה כך או אחרת, ויצאו להודו לברוח, לבקש ולחפש. יצאנו, יחד עם הרב אלחנן ניר (הרב אייל ורד היה אמור להצטרף גם הוא, ולבסוף לא נסע בזכות לידת נכד ונכדה).
הגענו לדרום הודו, בעיקר אל חופי גואה. פגשנו נשמות טהורות, יפות ויחפות, לפעמים גם אבודות. פגשנו נפגעי פוסט־טראומה. פגשנו זוגות נשואים, צדיקים, עם ילדים, שהשאירו הכול מאחור ומנהלים כעת בתים יהודיים ובתי חב"ד. פגשנו כאב ופגשנו קדושה, פגשנו טהרה ואמונה בארץ מלאה בעבודה זרה. ופגשנו חיבור בין יהודים שונים שכמותו הלוואי שיוכל להתרחש גם כאן. העברנו שם שיעורים וסדנאות כתיבה, אבל בעיקר זכינו להיפגש בלב פתוח ובכנות שאין דומה לה. הרבה זמן ייקח לנו לעכל מה שחווינו, והרבה מחשבות על איך בונים גם כאן, בארץ היפה שלנו, בית יהודי, מקום שיוכלו לבוא אליו באמת כולם. בדרך חזרה כתבתי לעצמי קטעים קטנים כדי שלא אשכח. משתף גם אתכם.
לצאת מרצוני
אולי יעניין אתכם
לא רציתי לצאת מן הארץ, אבל בחרתי לצאתי מרצוני.
עד הודו לטוס בעקבות צעירים שאיבדו ואבדו.
שאיבדו חברים, חלקים מנפשם.
שכמעט איבדו את עצמם בחוף הים של עזה,
והרחיקו עד החוף של גואה – לאסוף את השברים.
כאבים
בדרך לנתב"ג התהפכה לי הבטן,
בהלוך, בטיסה, כאב גם הגב.
איך ממשיכים מכאן עכשיו?
אז עוד לא ידעתי שאלה הכללים:
עד להודו נוסעים – רק עם כאבים.
נמסטה
נמסתי מהנמסטה של הדיילת,
מהנמסטה של הנהג שפתח לי את הדלת.
נמסתי מהנמסטה בגסטהאוס של הפקידה,
נמסתי מהנמסטה של נהג ריקשה אבודה.
נמסתי מסבל המזוודה עם "וולקאם סר",
בחיי שלא ראיתי איך הוא מתייסר.
נמסטה פה נמסטה שם הכול מוגש בגינונים,
ברוך הבא לארץ משרתים ואדונים.
מבקשים
כולם מבקשים שם במזרח,
אין אחד שלא
מבקש את האחד,
או לפחות
את האחת שלו.
מקדש מעט
בכל כניסה לכפר, בכל מחוז ועיר
תמצא מקדשי אלילים למכביר.
משתוקקים לאין־סוף מתפשרים על פסלים,
צבעוני מבחוץ וריק מבפנים.
תת־יבשת מקדשים אין מספר,
רק לנו אפילו אחד לא מותר.
שברו את הכלים
כל העישון, כל הסמים,
אורות גבוהים ואין כלים.
בקשה קמאית לחזור לשם,
לגן עדן ההוא של חוה ואדם,
לפני האכילה מעץ הדעת
כשעץ החיים היה מותר,
לפני הנחש שכרך את עצמו על שמחת החיים.
עירומים ולא יתבוששו, תמימים.
למעלה מן הדעת, בשמיים לגעת,
אבל בטראנסים של גואה –
אורות בלי כלים.
י־ה אכסוף
הלוואי אצלנו בבית זמירות שבת כמו בבית היהודי באום־ביץ׳. הרב אייל שטרנליב שם עם שרה אשתו והילדים, ועוד מעט אחד נוסף, רק שייאות להמתין עד שיחזרו. ההחלטה להרחיק עד לשם, שיגעון מעולם החסדים, ובמקלחת חודשיים אין מים חמים. הלב שלהם חם וזה מספיק. נחת מהילדים החדשים שבאים והולכים ומתמכרים – גם לאווירת השבת המחודשת.
שרים "נגילה הללויה" ו"בתי צאי מבית כלא" ו"עזרני א־ל חי להכניע את יצר המפתה המריע". בת אולפנה לשעבר שלא הסתדרה עם אורך החצאית מבקשת "י־ה אכסוף" שוב ושוב עד שנענית, ונעות השפתיים ונענית הנשמה. נשמה טהורה.
קורבנות
הארמבול, גואה, חדרי אירוח על החוף.
סטיקרים על דלתות משתלבים עם הנוף.
פנים כל כך יפות, נופלים ונופלות.
חברים שהלכו, אלה לא סתם שמות.
מקפידים כאן על סדר התפילה אות באות:
מתחילים "הודו" רק אחרי קורבנות.
מייבי
כל ההודים מניעים את הראש לצדדים.
לא תנועה חדה, במעגלים.
אחד הסביר לנו: זה לא כן, זה לא לא, זה אולי,
"מייבי", בין ספק להלוואי.
שם בהאמפי, על העץ קיפץ קוף
והבנתי – זו תנועה של אין־סוף.
משנכנס
ראש חודש אדר בגואה, חשבנו ניתן כניסה,
"מישה מישה" לחמם את האווירה.
אבל גלי הים התנפצו באדום על אחד הלוחמים
והוא ראה שוב את החברים שלו נטרפים נשטפים,
אחד על אחד עם נהוראי, מבט בלי מבע,
לסדר את הנפש, להתחיל להירגע.
משנכנס אדר – מסתפקים בתקווה.
פורים
כל מי שפושט יד – נותנים לו, וביסומי עד דלא ידע
ופורים מכפר, בין עושים ובין אינם עושים תשובה.
ובחוף בגואה פורים כל השנה.
שלוחים
זוגות זוגות יוצאים מן התיבה
מרחיקים עד סוף מזרח להקים בית־אהבה,
בתים יהודיים ובתי חב"ד
פתוחים לרווחה לכל אחד.
בכניסה כתוב "חיכינו רק לך",
הלב כאן חשוף במיוחד בשבילך.
חודשים ארוכים או לכל החיים
עשרים וארבע שבע באמת בלי תנאים.
זה בית יהודי או בית משוגעים
עיר מקלט לאלפי געגועים.
השליחים האלה בכל רגע, בלי הגזמות
מדליקים נרות בכל העולמות.
הרחק מן העין, אבל יש להם שמות: נחום וליבי רוזנברג, בית חב"ד בנגלור. אלעד ויהודית גלילי, לב יהודי, האמפי. הרב אייל ושרה שטרנליב, אום־ביץ', הבית היהודי, גואה. נטע ורועי מרילי, בית חב"ד פאלולים, גואה. נהוראי ונוגה נמיר, בית יהודי ארמבול, גואה. אביטל בם, איתי שלוסברג ויאנה גולדשמיט, שמנהלים להפליא את "המקום" בהארמבול שמגיש סיוע למתמודדים עם פוסט־טראומה, לזכרו של רון אפרימי, קצין ביהל"ם שנפל במלחמה.
לתגובות:
איור: שאול גרד