הלל
הטור הזה נכתב יום אחרי שאזעקות העירו אותנו לקריאת פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומימושה של הקריאה בפועל. חמינאי ימ"ש איננו בעולם וכך גם הרמטכ"ל האיראני ובכירים אחרים, והיינו כחולמים. אינני יודע מה ילד יום ומה יחולל הקדוש ברוך הוא ביד שליחיו, בתפילה שעד הגעת הטור אליכם רק נעשה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב וששערה משערות ראשו של אדם מישראל לא תיפול. את הבוקר הזה, י"ב באדר, שהוא גם יום השנה לפטירת אבי, פתחנו בתפילת שחרית במקלט שבבית הוריי, עשרה גברים צפופים שרים הלל בליווי אזעקות ברקע ושמחה בלב. גילו ברעדה. איזו תקופה.
חכם עדיף מנביא
עם חיסולו של הצורר נזכרתי במדרש הנפלא: "אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם. וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר: להיכן נבוא ונלך להיכן נבוא ונלך להיכן נבוא ונלך, ואומר להם: בניי אל תיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה. אמר רבי שמעון בן פזי: באותה שעה מגביה הקדוש ברוך הוא למשיח עד שמי השמיים ופורש עליו מזיו כבודו מפני אומות העולם מפני פרסים הרשעים".
אולי יעניין אתכם
מה שמפליא הוא שמעולם הפרסים לא באמת היו אויבי ישראל. בבל ורומא החריבו את בתי המקדש והגלו אותנו, יוון גזרו גזרות. הפרסים דווקא היטיבו איתנו, הצהרת כורש, דרייווש, ואפילו אחשוורוש לבסוף מסר את הטבעת למרדכי. אבל חכמים ניבאו שבימינו האתגר יהיה דווקא עם פרס. נביאים של ממש.
למה לא ביטל
מן הסתם עוד הרבה אחרי פורים ימשיכו לדבר על הדמיון המופלג בין מאורעות הימים האלה למסופר במגילה. בשנתיים וחצי האחרונות התרגלנו לומר שאנחנו חווים התרחשויות בסדר גודל תנ"כי, אבל עכשיו נראה שהתנ"ך הקדים וכתב את הכול. מה שמתרחש נותן מענה גם לשאלה שהטרידה אותי.
אחרי שאחשוורוש כבר "התהפך" על המן ואפילו תלה אותו על העץ, הוא לא ביטל את הגזרות נגד היהודים. חמת המלך שככה, כי הוא היה עסוק רק במתח האישי מול המן שחמד את כיסאו ואולי גם את מלכתו, אבל מצידו את היהודים עדיין אפשר היה להשמיד. אסתר נפלה לרגליו והתחננה לשנות את הגזרה, ורק אז הוא הרשה לתת ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, אבל את הגזרות – לא ביטל. למה אחשוורוש עשה את זה – הבנתי. היהודים מעניינים אותו כקליפת השום, וחשוב לו להבהיר שדבר שנכתב בטבעת המלך אין להשיב. אבל למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה – לא הבנתי. השנה הבנתי: לא תקפנו את איראן במשך שנים, אלא רק כשהיו קרובים כפסע מפצצת אטום. הקדוש ברוך הוא מכיר את בניו, רחמנים בני רחמנים. הוא ידע שאם תתבטל הגזרה והמלך יתיר להם לפגוע במבקשי נפשם בלי שהם יתקפו תחילה, מיד יתחיל ויכוח פנימי – כן מוסרי, לא מוסרי – וניקרע מבפנים. שתל הקדוש ברוך הוא בראשו של אחשוורוש שאת הגזרה אין להשיב, וכשיתקפו האויבים נתאחד ונשיב מלחמה.
אולי זו גם הסיבה שרק בשושן הבירה ביקשה אסתר רשות לפגוע אקטיבית בשונאינו עוד יום אחד. אולי ידעה שרק שם, במקום שהשפעתו של מרדכי עצומה, יש סיכוי שזה יקרה, ובמקומות אחרים לא יהיו מסוגלים.
אזעקה
אזעקה היא כמו תקיעת שופר, היא מוציאה ממך ברגע את מה שמסתתר בפנים. וזה כל כך יפה לראות איך כשתופסת אותנו אזעקה ברחוב יש כל כך הרבה אנשים שלא נסים על נפשם ומחפשים מקלט, אלא עוצרים רגע לראות, אולי יש איזה קשיש או קשישה שלא עומדים בקצב, אולי יש מישהו שמרוב בהלה לא יודע לאן לרוץ. האנשים האלה שפועלים נגד אינסטינקט ההישרדות של עצמם, הם בעיניי הסיפור היפה שמגלה האזעקה.
תהילים
התחלנו נוהג כזה שאת תחילת השהייה במקלט בכל אזעקה אנחנו פותחים בקריאה משפחתית של פרק אחד מתהילים. איכשהו בתוך חוסר המעש של המקלט זה מאפשר לנו להיות שותפים בתפילה, ויש בזה גם משהו מאוד מרגיע. מה שהכי מפתיע הוא שכמעט בכל פרק מחדש יש לך תחושה כאילו דוד המלך יושב איתנו כאן, חי עכשיו, ומדברר את המצב בשפה גבוהה. לא כל הפרקים מובנים, לא כל המילים ברורות, אבל ברור שהוא עמד מול אויבים, מצא כוח בתוך הכאוס ולרגע לא הניח לייאוש להיכנס.
מפעים לראות גם את הכנות של דוד המלך, איך בלי מסכות והגנות הוא מניח את נפשו מול ריבונו של עולם ולא מפחד להזדקק לו, וככה מצליח לדברר גם את הנפש שלנו טוב יותר ממה שאנחנו היינו מצליחים לבטא.
טיסה
כמו בטיסה:
יושבים במקום,
המטוס לא זז,
נדמה שלא הולכים לשום מקום
מתיש
מתקדמים אלפי קילומטרים
בלי להרגיש.
ככה במקלט,
יושבים במקום
לא עושים דבר,
ילד, ילדה,
אבא ואמא –
ועם ישראל
שועט קדימה.
טפטופים
תארו לכם ששדרות הייתה עיר הבירה, והממשלה הייתה יושבת שם ודנה במה שמתרחש בתל אביב, וקוראת לזה טפטופים. ככה הרגישו השדרותים כל השנים.
לתגובות:
