אשת חבר הקבינט, אם החייל הפצוע

את המטפחת הסגולה שרכשה רויטל סמוטריץ' לטקס סיום מסע הכומתה של הבן בניה, שהתגייס לגבעתי, היא לא הספיקה לעטות בטקס. המלחמה שיצאה לדרך בלי להתחשב בלוחות הזמנים של הטירונים העלתה את בניה וחבריו ללחימה בגבול הלבנון בטרם הספיקו לערוך את טקס הסיום. במקום טקס צבאי, נכחה המטפחת הסגולה במקום אחר לחלוטין: מחלקת טיפול נמרץ שבה אושפז בניה, לאחר שנפצע קשה וחייו ניצלו בנס.

לפני כשנתיים עמד בניה סמוטריץ', שלא בטובתו, במוקד סערה תורנית שניסו לעורר אנשי תקשורת סביב שר האוצר ומשפחתו, וטענו כי הוא משתמט מגיוס מאחר שבחר ללמוד בישיבה גבוהה ותאריך הגיוס שלו עדיין לא ידוע. אף אחד מאותם מלעיזים לא הגיע לבקר אותו השבוע ולהתנצל ליד מיטתו במחלקת טיפול נמרץ, שם הוא מתאושש מניתוח מורכב שעבר ביום שני. רסיס גדול של פצמ"ר שנורה לעבר חיילים במוצב בגבול הצפון חדר לגופו, עבר את הכבד ונעצר ליד עורק ראשי. "אנחנו לא קולטים את גודל הנס. עוד כמה מילימטרים משם ובניה חלילה לא היה איתנו. זה דימום שאין איך לעצור אותו. אומרים לי שבניה נולד מחדש, אז אני צריכה חופשת לידה כדי לעכל את כל מה שקרה פה", אומרת אימו, רויטל סמוטריץ', בשיחה בלעדית עם 'בשבע'.

מבצע 'שאגת הארי' טלטל את משפחת סמוטריץ' הרבה לפני שבניה, הבן הבכור, נשוי ואב לתינוק, נפצע קשה. כלפי חוץ ידועה רק העשייה הציבורית של האב, שר האוצר וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', אבל מאחוריו עומדים רעיה וילדים שמשלמים מדי יום מחירים לא פשוטים על היותם הגב המשפחתי של אחד מקברניטי מדינת ישראל. בשל שיקולי ביטחון, משפחת סמוטריץ' נאלצת להתפנות מביתה בכל מבצע ביטחוני כזה או אחר, ואת החוויה המפוקפקת הזאת עברה רויטל עם ששת הילדים שבבית רק לפני כחצי שנה במבצע 'עם כלביא'.

"הפעם נתנו לנו עוד קצת זמן עם בצלאל, וחיכו עם הפינוי עד למוצאי שבת לאחר תחילת המבצע. כשהוא היה בטלפון בליל שבת הבנתי שמשהו מתרחש. כשהודיעו שאנחנו צריכים לעזוב את הבית, הילדים אמרו שהם מסרבים להתפנות, ואני הייתי צריכה להסביר שאין ברירה, שאבא עושה דברים חשובים והמדינה דואגת לנו", מספרת רויטל.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

עוד מאת חגית רוזנבאום ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא

בצלאל עזב את הבית באמצע השבת, ואשתו רויטל נותרה להתמודד עם השלכות המבצע על ביתה הפרטי. "התחלנו מסע מחוץ לבית. משלוחי המנות שהכנו לפורים עדיין מחכים על השולחן", היא מצרה, וכשאני שואלת על ההכנות לפסח היא נטולת ציפיות לחלוטין: "אני צריכה פסק הלכה שידחו את פסח לשנה הבאה", היא ממחישה את מצבה. בעוד עקרות בית אחרות מתחרות בשאלה היכן הן כבר סיימו לנקות, סמוטריץ' מיטלטלת עם ילדיה ממקום מאובטח אחד למשנהו, בלי לדעת מה צופן היום הבא. "במשך היום אני צריכה להחזיק את הילדים בשפיות. אין להם מה לעשות כאן, בגדול הם די משתגעים. מתגעגעים מאוד לחברים, מחכים לראות את אבא, שמנהל את המלחמה ועוד כמה משימות".

גאווה ותפילה גדולה

ובתוך המציאות הזאת, שרויטל מצליחה בקושי להחזיק על גבה, התקבלה ההודעה שטלטלה את עולמם עוד יותר. שבוע לאחר פרוץ המלחמה, כאשר בניה היה לקראת כניסה לפעילות בלבנון, נורה פצמ"ר למוצב שבו שהה. בניה החל לרוץ למרחב מוגן לאחר שנשמעה אזעקה, אך לא הספיק להגיע. הוא וחברים נוספים נפגעו מרסיסים. בתחילה הוא אפילו לא הרגיש שנפצע, האדרנלין הריץ אותו הלאה והוא אף ניסה לעזור לחברים אחרים. בשלב מסוים התמוטט ופונה לבית החולים במצב קשה, עם רסיס גדול שחדר לאיבריו הפנימיים.

"אני מקבלת את הידיעה בשישי בבוקר, ומבינה שעכשיו אני מתחילה עוד זירה. זה קשוח. בהתחלה חשבו שהוא פצוע קל, התלבטנו באיזה בית חולים לאשפז אותו, והכול החלטות גורליות שצריך לקבל רגע לפני שבת. לכך נוספו גם האחים והאחיות הצעירים, שהיו לחוצים והמומים מהפציעה של האח הבכור, והיה צריך להרגיע גם אותם. מתחיל מסע אלונקות בין הזירות השונות, אבל קודם כול ובעיקר הודיה גדולה לה', לא קולטים את גודל הנס".

רויטל מצטרפת כעת לקבוצת העילית של משפחות פצועי המלחמה. "עד עכשיו היינו חלק מזה בגלל התפקיד והאחריות הכללית שלנו למלחמה, אבל עכשיו אנחנו חווים את זה כמו אזרחים מן השורה. זה עולם אחר. בפעם הראשונה שראיתי את השם שלי כשפרסמו את שמו לתפילות לא הבנתי מה אני עושה שם, איך השם שלי קשור לזה".

אבל את המעבר בין העולמות היא חווה במובן מסוים גם לטובה: "עד עכשיו הייתי רק אשתו של, זה שם אותי לפעמים במקום שנוי במחלוקת, יש מתנגדים ויש דעות שונות. עכשיו אני אמא של פצוע, וזה תואר כבוד ממש. כולם מחבקים אותנו. קיבלנו מאות הודעות, לא את כולן הספקתי לראות. אנשים מתקשרים, שולחים משלוחים, מגיעים מכל הארץ. אתה מרגיש חלק מהכלל, אין פה דעות ומחנאות, זה הרבה למעלה מזה".

בימים שלאחר הפציעה דיבר בניה על אכזבתו מכך שלא הספיק להיכנס ללחימה בלבנון והביע את רצונו לחזור ולהילחם. "הוא שואל מתי נותנים לו לחזור לגדוד", אומרת רויטל. בניה למד בישיבה הגבוהה בבית אל והתגייס לפני כחצי שנה במסלול בני ישיבות. הדיבורים שלו על חזרה ללחימה מובנים מאליהם להורים שגידלו אותו, ולכן דווקא הלשונות הרעות נגדו לפני שנתיים, בדיוק בנקודה הזאת של הגיוס, היו מקוממות עוד יותר.

"אצלנו בבית זה היה מובן מאליו שהבנים יתגייסו, גם ידידיה הבן השני כבר התגייס", היא משתפת בתגובה לטענות ההן, "זה ברור שכך וחינכנו לזה. היה לי קשה מאוד כאמא לשמוע שתקפו אותו, כי בסוף אנחנו משלמים המון מחירים כמשפחה והילדים מתמודדים עם קשיים, כל אחד מהמקום שלו. כשתוקפים את אבא שלהם שהוא בתפקיד ציבורי זה דבר אחד, אבל את הילדים תעזבו בשקט, גם ככה הם מתמודדים. אין לנו שום הנאות אישיות מהתפקיד הזה וסל המחירים מלא וגדוש ולעיתים קשה מנשוא. אז לראות ילדים שמפיצים עליהם שקרים זה קשה מאוד, הם לא יכולים להתגונן".

ברגע של גילוי לב היא משתפת בתחושות של כל אמא יהודייה בישראל, שנושאת בתוכה הפכים בכל רגע נתון. "בסוף אמא ששולחת את הילד שלה לצבא זה סוג של מזוכיזם מבחינתה, זה קשה מאוד. מצד שני – נתגייס גם אם חלילה נמות. אנחנו מחנכים אותם למסור את הנפש, זה מובן לנו מאליו, ומצד שני קשה מאוד לשאת את זה אם קורה משהו. זה דבר שאמא באף מדינה אחרת בעולם לא תבין. זו גאווה גדולה, אין גאה יותר מאמא בהשבעה של הבן בכותל, ומצד שני תפילה גדולה. בדור הזה לא משחקים בנדמה לי, מתגייסים כדי להילחם והפחד כל הזמן שם. רק אמא ישראלית יהודייה יכולה להתמודד עם זה".

בני הזוג סמוטריץ' מתזזים יחד בין התפקידים הרבים: רויטל בין הילדים המפונים לבית החולים בשעות היום, בצלאל – שעסוק כל היום בניהול ענייני המדינה – מגיע להיות בלילות לצד בנו. הרבה שעות שינה אין לו בימים אלה, אבל האב ובנו הבכור זוכים לשעות יחד שכל כך חסרות להם. בניה עצמו, בדומה לאימו, מרבה להפיץ מילים של אמונה סביבו: "הוא מדבר הרבה על הפציעה, על הנס. הוא אומר שבשביל הקדוש ברוך הוא לעצור את הרסיס בנקודה הקריטית שלו בגוף, ולפקוח לנו את העיניים בכל בוקר, זה אותו נס. אנחנו צריכים להתעורר לניסים הגדולים והיומיומיים. הוא גיבור ובעל תעצומות, וקשה לראות אותו במצב הזה. אבל בשבוע שעבר הוא תכנן את סעודת ההודיה ואילו בשרים נכין. הוא חווה את הנס".

ומה שלומה של רויטל עצמה? "את שלומי אספר כשנחזור הביתה ובניה יחלים. בינתיים אני על טייס אוטומטי, משליכה את יהבי על ה'. המוטו שלי הוא 'מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו'".

מצרפת למלחמה בישראל

"אני גרה רחוק ונתנו לי את האופציה לחזור הביתה, אבל התעקשתי להגיע למרות הכול", מספרת אפרת חדיף (20), מתנדבת השירות הלאומי זו השנה השנייה בחוות הסוסים הטיפולית 'נוף הרים' ליד צפת. בימים אלה היא נמצאת תחת שריקות הטילים באחד האזורים היותר מטווחים, אבל לא חשבה פעמיים כשהחליטה להישאר בחווה ולתפעל אותה כרגיל. "אני מרגישה שזה חשוב, זה נותן דוגמה אישית לבני הנוער שמגיעים לעבוד פה. העובדה שאני נמצאת פה משדרת שלא מוותרים, ולא משאירים את הצוות לעבוד כאן לבד".

בזמן שעם ישראל מריע לטייסים, מחלק ממתקים ללוחמים ומחבק את משרתי המילואים, ישנה קבוצת אוכלוסייה שרתומה כולה למאמץ המלחמתי בעורף, אך אינה מקבלת הכרה והוקרה ציבורית ואין לה הילת גבורה וניצחון. הן נמצאות שם יום יום בנתינת יד והטיית כתף למי שקשה לו, ממלאות ואקום של כמה תפקידים במקביל בעת חירום ונכונות להתייצב לעבודה, גם כשההנחיות הרשמיות מאפשרות להן לשבת בבית ולשתות שוקו חם בממ"ד.

אלה תורג'מן בת ה־19 בכלל לא הייתה חייבת להעביר את התקופה הזאת בחניון תת־קרקעי של בית החולים שיבא, עם חולים ופצועים בתנאי שהייה לא קלים. היא הייתה יכולה להמשיך לגור עם משפחתה בפריז ולשמוע על מקלטים וטילים רק בערוצי התקשורת. אבל הלב שלה החליט אחרת, ולפני חמישה חודשים היא מימשה את ההחלטה שבשלה בה מזה זמן ועלתה לבדה לישראל – היישר אל התפקיד שאליו שובצה בשירות הלאומי.

שנה קודם לכן היא למדה בפנימייה בבית ספר ליוצאי צרפת בחולון, ובסופה החליטה כי ברצונה לעזוב את צרפת הבוערת מאנטישמיות ולעלות לישראל. "כשאני הולכת בצרפת אני מבינה שזה לא מקום ליהודים. אני לא יכולה להיות יהודייה שם. במהלך המלחמה נאלצנו להכניס את המזוזות לתוך הבית. יום אחד השכנים שרפו לנו את דלת הבית, היו גם כותבים על הדלתות, מזכיר לי דברים שהיו בשואה. קורים הרבה דברים כאלה. אסור גם להיות הרבה יהודים במקום אחד, זה מסוכן. לא רציתי להישאר שם". תורג'מן מודה שלחיות בישראל לבד בלי המשפחה אינה חוויה מן הקלות, אבל היא מעדיפה בכל זאת להיות כאן. "טוב לי, אני מרגישה בבית. ואני לא לבד, אם אני צריכה משהו יש לי למי לפנות".

הרצון להשתלב בחברה, בשפה וגם לתרום למדינה, הביא אותה למסלול השירות הלאומי במסגרת האגודה להתנדבות. תורג'מן, כאמור, משרתת בבית החולים שיבא כסייעת אחות במחלקה כירורגית. העבודה השגרתית נקטעה עם פרוץ המלחמה, כאשר היה צורך לשנע את המחלקה כולה לחניון התת־קרקעי של בית החולים מטעמי ביטחון. תורג'מן הייתה חלק ממבצע השינוע הרחב, וכעת היא עובדת סביב השעון בתחזוק הפעילות במחלקה המאולתרת ולא פחות מזה – בהרמת המורל ומצב הרוח של החולים והפצועים.

"עכשיו במחלקה פחות נעים. אין את כל הציוד, אין חדרים אלא רק וילונות בין המטופלים. אין אור ואין אוויר. אני מרגישה שאני עוזרת לאנשים כל היום, כולם צריכים עזרה". מחסום השפה אינו מונע ממנה לשוחח עם חיילים פצועים ששוהים במחלקה ולעודד אותם. "אני מקשיבה להם, שומעת מה הם חושבים. אומרת להם שהם הגיבורים שלנו, ושאני מבינה אותם. גם אני באתי לפה לשרת".

היא נזכרת באישה מבוגרת שהגיעה למחלקה לאחר שנפצעה מרסיס ברגל כשלא הספיקה להגיע למקלט. "היא מצרפת ושמחה לשמוע שגם אני צרפתייה. יש עוד זקנים שלא טוב להם ואני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה", היא מסבירה בעברית הבסיסית שלה, ומתארת כי כל זה הוא בנוסף לסיוע השוטף שלה לאחיות בלקיחת מדדים, בדיקות ועבודה משרדית, על מנת להקל מהלחץ במחלקה הדחוסה.

חמשת החודשים כתושבת ישראל הספיקו לתורג'מן כדי להתרגל לאווירת המלחמה התמידית, והישיבה במקלט לצד קולות ההתרעה והאזעקה כבר פחות מלחיצה אותה, יותר את אימה הדואגת בצרפת. "כשאני רואה שילדים חוגגים יום הולדת במקלט, אני לא יכולה להרגיש דאגה. הכול טוב, יש לי הכול. יש דברים יותר גרועים מזה".

החוזקה של העורף

ובחזרה לאפרת חדיף מחוות הסוסים הטיפולית בצפון, שעצם הבחירה בשירות הלאומי הייתה אצלה מודעת הרבה יותר מבנות אחרות. חדיף גדלה בסביבה חצי חרדית בראש העין ולמדה בתיכון חרדי ברעננה. החברות בסביבתה לא חשבו על מסלול של שירות לאומי, אבל לה היה ברור שזו הבחירה שלה. "זה היה חריג בנוף שלי, אבל תמיד ידעתי שאשרת. חברה המליצה לי על שירות בחווה הזאת, הגעתי ומיד התאהבתי".

החווה משרתת הן ילדים בעלי קשיים וצרכים שונים שזקוקים לרכיבה הטיפולית, והן בני נוער בסיכון מהסביבה שבאים לעבוד בה והחווה מהווה בשבילם מסגרת תורמת וחיובית. המלחמה, שבאזור הצפון נמצאת כעת בעצימות גבוהה, מאתגרת יותר את הצוות ואת בנות השירות הלאומי בחווה, שבחרו להמשיך לתפעל אותה כרגיל וביתר שאת למען הילדים המטופלים ובני הנוער שזקוקים לה כעת יותר מתמיד, כשהאלטרנטיבה היא הרחוב.

"זו תקופה מאתגרת, אבל אני מרגישה שאנחנו פה בשביל המטופלים", מספרת חדיף, "הורים אומרים לנו שאנחנו ממש מצילים אותם ומבקשים שנמשיך בפעילות כרגיל. הם זקוקים לכך שנוציא את הילדים הללו משגרת המלחמה וניתן להם נורמליות ואת התמיכה הטיפולית. גם לבני הנוער בסיכון המקום נותן את המסגרת, יש להם מקום להיות בו בעשייה. אנחנו פתוחים משבע בבוקר עד שעות הערב".

כדי להמחיש את חשיבות העבודה מספרת חדיף על אמא לשני ילדים עם אוטיזם בתפקוד נמוך שאמרה לה: "אם לא תפתחו את החווה כל יום, הילדים פשוט ירביצו לי פיזית כי חשוב להם להגיע, ועוד יותר עכשיו כשאין להם את מסגרת בית הספר". לחווה מגיעים גם ילדים עם שיתוק ועם הפרעות התנהגותיות שונות. חדיף וחברותיה עומדות בעומס רב יותר מן הרגיל, שכן המלחמה יוצרת כאוס בלוחות הזמנים והן מתזזות בין תפעול, עבודה במשרד, וטרינריה, סיוע לילדים ולצוות ועוד.

כפי שהובא בתחילת הדברים, חדיף בחרה להישאר בחווה גם בימי המלחמה, ולא לעזוב את המשמרת שבה זקוקים לה ילדים ובני נוער כמשענת יחידה בימים שבהם שאר המסגרות מושבתות. היא עצמה לא חוששת מהאזעקות והטילים, ועסוקה בעבודה הממלאת את יומה. את הכוחות היא נותנת לאלה שכן נתפסים לבהלה: "היה פה רצף של אזעקות, ואמא שבאה לפה עם ילדיה נבהלה מאוד ובכתה, גם הילדים התחילו לבכות. הלכנו איתם למיגוניות והרגעתי אותם, ניסיתי לעודד אותם וחילקנו סוכריות עד שהם נרגעו".

הסיפורים של אלה ואפרת הם רק מדגם מייצג לתפקידים המגוונים שנוטלות על עצמן מתנדבות השירות הלאומי באגודה להתנדבות בצל המלחמה. התפקידים הרגילים נמתחים ליותר תחומי אחריות, וגם תפקידים חדשים מתעוררים לפי הצורך: כך למשל, בנות השירות פועלות במקלטים הציבוריים ומסייעות לילדים ומבוגרים, יש המושיטות יד לענף החקלאות בצפון המותקף, ובאילת יושבים מתנדבים ומתנדבות ליד מכשירי הטלפון ומתקשרים לקשישים ואנשים בודדים כדי לוודא את שלומם ואם הם זקוקים לעזרה.

מנכ"ל האגודה להתנדבות, ירון לוץ, מסכם בהערכה: "דווקא בימים של מלחמה אנחנו רואים את העוצמה של בני ובנות השירות. כבר שנתיים וחצי שבהן מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים בזירות שונות, ואנו עדים עד כמה בני ובנות השירות הלאומי הם כוח משמעותי בשטח. הם משתלבים בחזית האזרחית במגוון רחב של תחומים, מבתי חולים ומערכות הבריאות דרך עבודה עם קליטת עלייה, נוער בסיכון, תפקידים ביטחוניים כמו שב"כ ומוסד, ועד חינוך בלתי פורמלי ומשפחות מצוקה. הם ממשיכים להגיע לכל מקום שבו צריך אותם, לעיתים תחת אזעקות ובמציאות של חוסר ודאות, וממלאים תפקידים קריטיים שמאפשרים למערכות להמשיך לפעול. אלה שעלתה מצרפת ובוחרת להיות בחזית בבית החולים, ואפרת שממשיכה לעבוד בצפון תחת אזעקות בלתי פוסקות עם נוער בסיכון, הן דוגמה למחויבות האמיתית של המתנדבים שלנו. כולם חדורי מוטיבציה מתוך תחושת שליחות עמוקה ואכפתיות אמיתית לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. ככה בונים חוסן לאומי".

לתגובות:

[email protected]